פרישמן במדבר / אריאל לוינסון

סיפוריו של דוד פרישמן על בני ישראל במדבר ועל המרד שלהם בהנהגה הכהנית באו מתוך רצון לחשוף את הקרע בין החילונים הראשונים לבין ההנהגה הרבנית. עיון בכתביה העזים של דמות מרכזית בספרות העברית שנשכחה

לידתה של הספרות העברית היא חידה: איך מתחילים לכתוב מן ההתחלה תרבות עתיקה? ראשית, הרי צריך ליצור שפה חדשה שאינה יונקת בלעדית מן הלשון הרבנית או המקראית, למרות שכך בעיקר התנהלה לה ספרות ההשכלה. צריך מוסדות ובמות לפרסום – כתבי-עת, מאספים, עיתונים, מוספים ספרותיים. וצריך קהל קוראים, צרכני תרבות בעלי טעם שעוקבים אחר הפרסומים השונים, קונים ומחליפים דעות.

דוד פרישמן כנראה היה האיש שהצעיד את הספרות העברית אל תוך כל אלה. הוא ירש ספרות השכלה מנוונת שלמרות כמה וכמה צעדים נועזים לא מימשה את ציפיות אוהביה ופתח את הדלת עבור יוצרי דור התחייה. היה זה מפעל של אדם אחד, שפתח עידן חדש עבור הספרות העברית ועמל רבות כדי שקהל הקוראים המועט ישים מאחוריו את סמולנסקין ואת לילינבלום ויכיר שמות חדשים כגון מנדלי מוכר ספרים, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

הוא לא משלנו

פרישמן נולד בפולין בשנת 1859, בעיירה קטנה ליד העיר לודז'. בשנות פעילותו המרכזיות התגורר בוורשה, שהייתה עיר תרבותית פורחת ששילבה בין קלאסיקה ובוהמה אך עדיין הייתה רחוקה מן המרכז של הספרות העברית דאז, אודסה. בדידותו של פרישמן הייתה לשם דבר בעיני בני דורו ואלו שבאו אחריו, עד כדי כך שהסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי כינה אותו, במסה יפהפייה שכתב עליו, 'בודד במערבו'. מדוע מערב? כי פרישמן לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית – להכניס את התרבות העברית אל תוך הספרות הכללית, ובעיקר – את הספרות המערבית אל תוך זו העברית. שאיפת לִבו הגדולה ביותר הייתה לקחת את הספרות העברית, שהתבוססה עד אז במי אפסיים של ביצה קרתנית ומצומצמת, ולפתוח אותה לערכים חדשים, להעלות את הסטנדרטים שלה ולהעמיד אותה בשורה אחת עם התרבויות הסובבות.

פרישמן הבין שכדי שהספרות העברית תהפוך לכוח חי, היא צריכה קודם כול לינוק ממקור החיים הכללי, האוניברסלי. פרישמן לא היה אידיאולוג גדול. לא היו לו משנה סדורה או תפיסות שרצה להעביר לקוראיו. הוא היה אמן, אולי האסתטיקן הראשון שלנו. למרות הדימוי שיש לנו על אסתטיקנים, פרישמן היה בעיקר פועל שחור שניצל כל גרגר יכולת וכישרון שלו כדי ליצור קהל קוראים חדש וספרות חדשה.

הוא תרגם יצירות מופת ספרותיות ופילוסופיות רבות מתרבות העולם: הומרוס, גתה, ניטשה, שייקספיר, ביירון, רבינדרנת טאגור, אוסקר ויילד, ג'ורג' אליוט, פושקין, היינריך היינה, מוריס מטרלינק, אנאטול פראנס, זנגוויל, רודולף, בורכרדט, תאופיל גוטיה, הנס כריסטיאן אנדרסן והאחים גרים. הוא היה עורך במיטב כתבי העת  המובילים (והמעטים) של זמנו: היה שותף-עוזר ב'היום', עורך 'הדור', 'הזמן', 'רשפים', 'הבוקר' ו'הצפירה', ובמיוחד זכור לטוב כתב העת החשוב ביותר של התקופה, רבעון שנקרא 'התקופה'. כמי שביקש 'לתת טעם' הוא היה מבקר חריף ומחמיר מאוד. אמרו עליו שהיה הראשון להודיע על כך שישנו בכלל טעם ושישנה צורה. סאטיריקן ופיליטוניסט, משורר, סופר ומסאי, כתמנון רב-זרועות הוא ריכז את מרב ומיטב המגמות החדשות של הספרות העברית.

כאן חשוב לשאול מדוע מקומו נפקד מחיי התרבות שלנו היום. כל קורא עברי חב לפרישמן חוב אדיר, התרבות העברית חבה לו את חייה – ולאן הוא נעלם? אפשר לתרץ ולומר שכמשורר וסופר הוא נפל מיתר אחיו ולכן הוא נעדר מרשימת היוצרים החשובים או הגדולים. אולם נראה לי שהתשובה טמונה במקום אחר. הזכרנו לעיל את בדידותו ואת המקום התרבותי המרוחק מעט שבחר לעצמו. גם כמתבונן על ספרות ההשכלה והתחייה הוא אימץ לעצמו זווית ראייה שהיא מן החוץ פנימה. כמי שרצה לעודד את חוש הביקורת העברי הוא אימץ עמדה ששואפת לאובייקטיביות, מה שתמיד העמיד אותו מחוץ לחבורה.

בדבר אחד נוסף, ואולי מכריע, הוא עמד מן החוץ – הוא היה נחשב 'לא ציוני'. בימינו היו מכנים אותו, ובצדק, אנטי ציוני. הוא לא ראה באידיאולוגיה הציונית פתרון משום סוג שהוא, והדבר השפיע רבות על תפיסתו הספרותית ועל חוש הביקורת שלו. לדעתי, פרישמן הוא ישות שאינה קיימת היום במרחב התרבותי שלנו כי הוא 'לא משלנו'. ההיסטוריוגרפיה הציונית שאמונה על כתיבת ההיסטוריה במדינת ישראל, ושאנו למעשה תוצר שלה, לא סלחה לפרישמן ונראה שבאופן מודע או אפילו תת-מודע הוא הודר, כעונש או כתוצאה, מן השיח שלנו. ישנם שני עניינים עצובים בכך. האחד הוא שאין לנו  היכולת לנהוג באבירות ולפנים משורת הדין באחד מן האבות המייסדים שלנו. שנית, נראה ששכחנו שהתקיימה תרבות עברית חילונית לפני הציונות.

אדם בולט בשטח

בסוף ימיו היה עסוק פרישמן בכתיבתן של 'מעשיות ביבליות', סיפורי מעשה המתארים פרשיות מן הזמן שבו היו בני ישראל במדבר. הסיפורים השונים כמו מתעדים את ההתמודדות הראשונית של הקהילה הישראלית הצעירה עם מתן החוק ועם מצוות הא-ל.

המדבר. מחד, זהו מקומו של ה'מקום', הא-ל נותן התורה, ומאידך זהו שומקום שאין בו כלל מאפיינים של מקום. ההליכה אל המקום – ארץ ישראל – עוברת מן המקום ה'רע' שאסור לעולם לשוב אליו (מצרים) דרך הלא-מקום, המדבר, ולעבר המקום המיועד, הארץ המובטחת. זהו מקום של מעבר, של נדודים. המאפיין העיקרי שלו הוא שמות של מקומות שבהם עוברים בני ישראל, רשימה של מקומות מעבר.

המדבר הוא מקום ההתגלות, אבל הוא גם מקום של עבודה זרה – העגל, השעירים. הוא מקום בעל פוטנציה כפולה והרסנית – הוא יכול להיות מקום של התגלות וגם מקום של כפירה. ייתכן שהמעמד המיוחד הזה נובע מאופיו הגיאוגרפי – שטוח, על פי רוב, כשהאדם הוא הדבר הבולט ביותר בו. כלומר, הוא החוליה המתווכת בין שמים לארץ. כך יכול האדם לראות את המדבר כמקום של התגלות, שבו העולם חשוף והשמים קרובים מתמיד שכן אין חוצץ בינו ובינם. מאידך, המקום השטוח יכול להצביע על אופיו ה'ריק' של העולם – ללא תרבות, דת או מסורת. וכשהאדם הוא הדבר הבולט ביותר על פני השטח, הדבר יכול גם להוביל להאלהה של האדם ולהורדת הא-ל מכיסאו. מאפיין נוסף בעל השלכות במיקום התיאולוגי של המדבר הוא שמדובר במקום ללא מרכז ועל כן גם ללא שוליים. זהו שטח מפורז שדומה בכל מקום, ובמובן זה מעמד הר-סיני הוא ניסיון ליצור מקום בתוך השומקום ומרכז טעון בתוך השטח המפורז.

יומת? העם שחק

אזכיר כאן שלושה סיפורים קצרים מתוך הקובץ: 'המקושש', 'סורר ומורה' ו'סוטה', אשר להם מכנה משותף: אלו פרשיות שבהן דמויות מסוימות עוברות על הצו הטרי של הא-ל, אך 'נתעלמה ממשה הלכה' כך שהיה צורך להחזיק את עוברי העבֵרה ב'מעצר' עד שהא-ל יודיע למשה כיצד לנהוג עִמם, "כי לא פורש מה יעשה להם".

סיפורים אלו מנפישים אירועים הקושרים חוק ומשפט עם עלילה סיפורית וממחישים רגע מפתח מכונן לדעת פרישמן – התקופה שלאחר נתינת החוק, אך לפני היישום הראשון שלו. תקופה שבה העם זקוק לתקופה של 'התרגלות' כדי להכניס עצמו תחת רגלי החוק הא-לוהי. תקופה זו מעניינת במיוחד את פרישמן מבחינה אידיאולוגית, כי הוא עצמו היה שרוי במאבק כנגד החוק האורתודוקסי היהודי של תקופתו והיה חלק מההוגים והסופרים הקוראים ליצירתו של היהודי החדש, המורד במסורת.

אכן, גיבוריו של פרישמן מפירים את החוק הא-לוהי, אך כנראה ללא ידיעתם. בסיפור 'המקושש'  יוצא גוג בן-בכר, שאשתו וילדיו חולים, לקושש עצים עבורם. הוא לא ידע שהוא יוצא בשבת שכן השבת הייתה חוק חדש ולא מוכר עבורו. כאשר תופסים אותו ומביאים אותו לפני הכהנים הוא אינו תופס במה הוא מואשם בדיוק: "גוג שמע ולא הבין. את המילה הזאת ('שבת', א"ל) שמע בשבועות האחרונים זה כמה פעמים ואולם מה היא שכח ולא יזכור. אז קימט את מצחו הצר לקמטים ויעמוד רגע ויחשוב. וכאשר הוליכו אותו מן השדה אל העזָרה אשר לפני אהל מועד, לא חדל אף רגע אחד מהשתומם". גוג משתומם על האישום שכן לא רק שאינו מכיר את האיסור המדובר, הוא אף בקושי מכיר את השבת עצמה. כיצד זה ייתכן? כך פרישמן מתאר את אותם ימים:

והימים ימי ממלכת-הכהנים החדשה, אשר קמה זה לפני שבועות וחודשים אחדים בסביבי הר סיני, והיא עוד נעה ונדה ולא עמדה עוד הכן, ועדת כהנים ונשיאים, פקידים ושוטרים התאמצו כל היום ויהיו מבקשים תחבולות תמיד לבצר אותה ולתת לה תוקף. אותות הראו ומופתים נעשו בשמים ובארץ, למען קנות את לב העם, אבל העם עמד מנגד וימשוך בכתפיו. חוקים ניתנו ומשפטים הובאו על לוחות אבנים מן השמים, למען הפלות את העם החדש מיתר העמים ולמען הגביל בינו וביניהם היטב, אבל רגע אחד שמע העם ומקץ רגעים שב וישכח. הבטחות ניתנו ודברים נשמעו, טובים ויפים, לתת בלב העם תקוות לימים הבאים, אבל העם עמד מרחוק ויהי שומע רגע, ולא האמין. אז הוחל לנסות אליו בדרך חדשה: ביד חזקה ובשבטי ברזל ובעונשים קשים  –  וקול המולה כקול נחל זועף חלף פתאום את כל המחנה מן הקצה אל הקצה.

ומקצה המחנה ועד קצה המחנה עברו כהנים ולוויים, וגם אנשים שוטרים אשר השלטון בידם, ולפני כל מזוזת בית ועל-יד כל שער, על הרים ועל גבעות, העבירו יום יום קול קריאות חדשות על דבר חוקים חדשים. אבל עוד היה העם כרוח המדבר חופשי לנפשו, איתן כולו אשר לא ניסה בעול, ויבואו הדברים רק עד-אזנו ואל קרבו לא נגעו.

ופתאום והנה חוק חדש: – "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה – – יומת". יומת?? –  והעם שמע וישחק.

התקופה הבראשיתית הזו מתארת את עם ישראל כמי שהמציאות הדתית חדשה עבורו, ולכן הוא מסרב לקבל על עצמו את החוק הא-לוהי. אך גוג אינו מזיד, אלא שוגג. יתר על כן, הוא מבקש למלא משימה מוסרית וערכית ממדרגה ראשונה שכן הוא מבקש לטפל באשתו וילדיו החולים. ואמנם, הפקידים והשוטרים והסופרים היושבים בפתח האוהל, שאליהם הוא מובא, אינם מבינים על מה כל המהומה. הם מבינים שלא תפסו דג שמן או חוטא רציני שכן מדובר במקרה מאוד גבולי:

הן זה רק ימים או חודש אשר גם הם או אחיהם או אבותיהם עשו ככל הדבר הזה, ולא היה בם חטא. אז גערו באנשים ההם, כי תפשו איש על לא-דבר ואת הפקידים הוגיעו חינם, ואת האיש ציוו כי ילך וישוב לביתו. גוג בן-בכר פנה וילך. אבל עוד הוא בחצר, בטרם יעזוב את המגרש, והאנשים מיהרו אחריו להשיבו. רוח אחרת היתה פתאום את אלה אשר בבית. אחד פקיד משך בכתפיו רגע, כי באו לו פתאום פקפוקים שונים. מי יודע? אולי לא טוב הדבר גם אחרי כל-זה לעזוב נתפש לנפשו. אולי טוב יעשו כי יחכו עוד מעט ויניחו אותו בין כה וכה במשמר עד בוא הכהן הגדול או כוהן המשנה והגיד את אשר ייעשה. הן אם כה ואם כה לא פורש עוד מה ייעשה לאיש אשר קושש עצים ביום השבת.

האיש אכן מושם במעצר עד אשר יפורש מה יש לעשות עִמו. בהמשך, הכהן פינחס בן אלעזר מחליט להפוך את המקרה הגבולי של גוג בן-בכר לדוגמה ולמופת 'למען יראו וייראו'. הוא יודע ומכיר שמדובר בתקופה גבולית, אך דווקא בשל כך יש להפוך את הגבולות לברורים ולהמחיש לעם שהחוקים הללו ייושמו על אפם ועל חמתם. גוג מוצא להורג בסקילה.

נרמס תחת החוק    

גיבור הסיפור 'סורר ומורה' הוא קהת בן-פגעיאל, עלם צעיר ההולך וממריד את בני ישראל כנגד ההנהגה שלהם. הוא לוקה במידות מוסריות שכן הוא מטיף לסרבנות וקורא לאנשים שלא להתגייס למפקד הצבא שנערך באותם ימים; את אביו ואת אמו הוא לא מכבד והוא מרבה לקללם ואף להרים עליהם יד; הוא מכלה את ממונם ואת רכושם כשהוא עורך סעודות וזלילות למכביר. כל התכונות הללו באות לסמן אותו כסורר ומורה ולהתאים את סיפורו גם לדיני חז"ל המאוחרים.

יחד עם זאת, מקפיד פרישמן לתאר את קהת גם כבעל נפש רגישה ועדינה, כטוב לב וכמלא חמלה על אנשים ועל בעלי חיים. הוא נותן את מעילו היחיד לעני נזקק ומזיל דמעות על יונה שראשה נמלק על המזבח בידי הכהן. לכל מעשיו הרעים מוסיף פרישמן מוטיבציה מוסרית עליונה כדי להדגיש שהוא אינו פורע חוק ומוסר באשר הוא, אלא צעיר שמתקומם כנגד ההנהגות החברתיות והמוסריות הקלוקלות של בני ישראל. את שללו של אביו הוא מחלק בין העניים ואת כוחו וגבורתו הוא משפיע דווקא על הרשעים ועל רעי-הלב כשהוא יוצא לטובת הנזקקים והחלשים. קהת מקומם את העדה כנגד משה ונגד ההנהגה הא-לוהית (כמיטב סיפורי התלונות שבספרי שמות ובמדבר) ועל כן מחליטים הכהנים והפקידים לחסל אותו. אך לפני כל זה מקדימים אותם הוריו של קהת ומביאים אותו לפני העדה, אסור בחבלים, על מנת שיוציאוהו להורג. אמו אף מיידה לעברו את האבן הראשונה. כך בא לסופו סיפורו של קהת בן-פגעיאל שראה עצמו מעל לכל חוק ומצא עצמו נרמס תחתיו.

המרד בכהנים

בסיפוריו של פרישמן המדבר הוא המקום הראשוני, שבו מתעצבות תכונותיו של העם הישראלי קשה העורף שיוסיף כל ימיו להיות סרבן ומרדן. אך פרישמן אינו רואה במרד הישראלי במדבר מרד כנגד חוקי הא-ל אלא דווקא כנגד הכהנים, האמונים על פירושו ויישומו של החוק. בסיפור 'סוטה' מתאר לנו המספר את דמותה של שפרה היפה שמקפידה לעלות למשכן ולהקריב מדי שבוע כמצוות הכהן. הכהן חומד אותה ומבקש ממנה להתמסר לו. היא מסרבת לו והוא מוציא לה שם רע כנואפת ומביא אותה לפני העדה לשתות את המים המאררים. הכהן, אם כן, ולא החוק, הוא מקור הרע החברתי.

סיפור זה של פרישמן מוקיע את מעמד הכהונה והרבנות כמי שאמור לתווך בין העם לא-לוהיו ולמעשה קורא לאמנציפציה של היחיד הנאמן לעצמיותו. דמויותיו בסיפורים אלו הִנן דמויות עזות נפש שלא נכנעות לעריצות הכהנית הפקידותית. לדידו, הממסד הדתי הוא האויב של המסורת עצמה. פרישמן רואה את ימי המדבר כימיה הראשונים של ביורוקרטיה דתית שכבר אפשר לזהות סביבה ניצני התנגדות. דור המדבר של פרישמן אינו אספסוף נרפה וחלש אלא דווקא ציבור המורכב מאנשים עזי נפש ובעלי חזון המסרבים לכל חוק בחסות הצימאון לחופש ולחירות.

אך למדבר גם סיפור נוסף. זהו מקום שבו קשה להתקיים, ועל אחת כמה וכמה ללא ציבור, שבט או עם. היחיד אינו יכול לשרוד במדבר ועל כן אינו יכול להתקיים כיחיד. אין לו 'מקום' אחר לפרוש אליו או ציבור אחר שהוא יכול להצטרף אליו. אם הוא עוזב את הקבוצה הוא נדון לכליה. ייתכן שבמובן זה אנחנו יכולים אולי להבין מדוע בחר הא-ל לתת את התורה במדבר. לו הייתה התורה ניתנת במקום יישוב, אזי מי שלא היה רוצה או יכול לקבל על עצמו את החוקים החדשים היה פורש מן הציבור או מצטרף לציבור אחר. אם הא-ל מבקש להעביר את עמו ב'כור המצרף' ולהוציא ממנו עם חדש, אין כמו המדבר לשם כך.

אם נרצה, נוכל ללמוד מהמסכת המדברית הרותחת שמתאר לנו פרישמן גם על אודות עצמו ובני דורו. הוא וחבריו למרד במסורת היו במידת מה החילונים הראשונים שבחרו בחיי היהודי החופשי מן הממסד והחוק. אך מכיוון שהם היו הראשונים לא היו להם מחנה או קבוצה שאליהם יכלו להצטרף. מכיוון שהיו חלוצים, הם חיו בבדידות מזהרת מבחינה תרבותית, כשמעטים מאוד, אם בכלל, יכולים להזדהות עם אורח חייהם ועם ערכיהם. אמנם לאחר מכן רבים אחרים יצטרפו לפרישמן וחבריו, אך עבור פרישמן עצמו אין חברותא – ובמובן זה הוא עצמו נמצא במדבר.

מסורת נשית

קשה להשאיר סימן בחול. הצמח הקטן גווע, הרוח חולפת וגדולה הדממה. פרישמן מעדיף את אורח חייהם של השבטים החופשיים על פני העם המשועבד שיצא מעבדות אחת לאחרת. הוא מבקש את רוח המרד והבדידות שקשה מאוד לשרוד איתן במדבר. סיפוריו של פרישמן נועזים והולכים בגדולות. הם מתארים לנו לעומקה היסטוריה אלטרנטיבית שאולי התקיימה בשולי שוליה של התרבות העברית המקראית. לכאורה מדובר בסיפורים מסורתיים, שעברו מפה לאוזן לאורך הדורות, אך פרישמן משתמש בהם גם כדי להתחזות לסיפור מסורתי בעוד הוא מחלץ ממנו סיפור חדשני ונועז, המורד במוסכמות המסורת. המספר רואה עצמו כמי שמעביר את הסיפורים הללו מפי זקניו לאוזני בניו שכן הוא רק בעל מסורת: "אמי קיבלה את הדברים מאמה ואמה מאמה, זקנתה מזקנתה וזקנתה מזקנתה, דור מפי דור – ואמי מסרה לי את הדברים" (מן הסיפור 'מחולות'). גם את המשפט הזה, שעומד ביסוד תפיסת המסורת, ניתן לראות כחדשני משתי סיבות – ראשית, זהו מרד תחת מעטה מסורתי. שנית, זהו סיפור שמסופר ומועבר על ידי נשים ולא על ידי גברים ולכן הוא למעשה שייך למסורת אלטרנטיבית.

בכל סיפורי 'במדבר' הסיפור האישי חותר מתחת לסיפור הלאומי, אך הסיפור הלאומי מכריע את היחיד. פרישמן, שמצוי על קו הגבול בין ספרות ההשכלה לספרות התחייה, ממשיך את מסורת סיפורי ההשכלה המתארים את כוחותיה הדורסניים של המסורת המוחקת את היחיד ואישיותו. מאידך גיסא, הוא מתחיל מסורת מפוארת שתלך ותתגבר עם ספרות התחייה, של שרטוט עולם הנפש של היחיד. אמנם מדובר עדיין בקווים ראשוניים וגסים, אך הם פתח צנוע למהפכה שתתרחש בהמשך.

פרישמן מכנה את סיפורי הקובץ 'במדבר' מעשיות. סיפור 'מעשה' הוא אפיון ז'אנרי המתאר עלילה שיש בה יסוד עובדתי. תת-הכותרת שמעניק פרישמן לסיפוריו נותנת להם תוקף של דבר שהיה. הכוונה היא ודאי למציאות המקראית המתוארת בסיפורים המשמשת יסוד היסטורי של ממש שעליו בנויה העלילה. אך דבר נוסף מסתתר מאחורי ההגדרה הזו – פרישמן מעניק תוקף מציאותי שווה הן למציאות ההיסטורית הלקוחה מן הסיפור המקראי והן לחלקים האגדיים שהוא עצמו מוסיף. כך, מעשה הספרות החדש והחדשני של פרישמן מקבל תוקף וסמכות כמו המעשה המקראי והוא יונק ו'יורש' ממנו את סמכותו. מכאן אולי נובעת העמדה הנועזת ביותר של פרישמן, הכורכת את תיאור העבר המסורתי עם ההווה המתחדש. הכפירה נולדה יחד עם האמונה.

סיפורי 'במדבר' חושפים מציאות של עם שהוא סרבן מן הרגע הראשון. לדידו של פרישמן יסודות הכפירה והמרד – הנובעים מרגישות חברתית, מוסרית ואנושית – הופיעו באופן מיידי יחד עם מתן החוקים, מה שהופך את כל הסיפור של ההיסטוריה היהודית, זו שבעבר וזו שבהווה, לסיפור אחר לגמרי.

אריאל לוינסון הוא דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ועוסק בהקמתה של ישיבה חילונית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בפברואר 2011, ב-גיליון תצווה תשע"א - 705 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: