והאש השאירה אפר / א"ש שטיין

 

פרשת הפרנקיסטים והתנצרותם ועלילות הדם שנלוו לה זעזעו את יהדות מזרח אירופה לפני מאתיים וחמישים שנה. המאמר שלפניכם פורסם ב-1956 ב"הפועל הצעיר" – והוא מרתק כאז

הסופר והעיתונאי אברהם שמואל (א"ש) שטיין נולד בביאליסטוק בתרע"ג ונפטר במיטב שנותיו בתל אביב, בתשכ"א. שטיין למד היסטוריה יהודית במוסדות אקדמיים כלליים ויהודיים באירופה, והוציא לאור שני רומנים על שבתי צבי ויעקב פרנק. שמו של מאמר זה זהה לשם שבו פורסם ב'הפועל הצעיר' – וגם לשם הרומן שפרסם באותו נושא עצמו. המאמר נמסר לנו לפרסום על ידי בתו, תמר בת מנחם. כתיבתו של שטיין מועלית לאחרונה, בשלבים, למרשתת, במסגרת 'פרויקט בן-יהודה'.

מעט רקע היסטורי לפרשה ששטיין מנסה לתהות על מהותה: יעקב פרנק, יהודי בעל יומרה משיחית שהחל לפעול במרכזים השבתאיים של סלוניקי ואיזמיר, מגיע לפולין בתקט"ו (1755), בטרם החלה החסידות להתפשט, ונעשה למנהיג כת יהודית ניאו-שבתאית שהעניקה ערך דתי לפריצת גבולות ההלכה ובמיוחד לפריצות מינית. בכ"ו בשבט תקט"ו נחשפה אורגיה שערכו פרנק וחסידיו בעיירה לנצקורון שבגליציה (המזוהה לא הרחק מהוסיאטין), ובעקבות זאת החלו השלטונות הפולניים והממסד היהודי לחקור ולהעניש את אנשי הכת.

המערכה הבאה התקיימה בקיץ תקי"ז, כאשר שארית אנשי הכת, שקיבלו את חסותו של הבישוף של קמניץ-פודולסק, ניהלו בפניו ויכוח עם אחיהם היהודים וזכו להגנה עקב קרבתם לנצרות. בתשרי תקי"ח פסק הבישוף כי יש לשרוף את ספרי התלמוד באזור כולו ולקנוס את מחרימי הפרנקיסטים.

המערכה השלישית היא זו של קיץ תקי"ט: פרנק וחסידיו יזמו ויכוח בחסות הכנסייה עם יהודים – הפעם במגמה להוכיח את נכונות 'עלילת הדם' הנוצרית הקלאסית. הוויכוח התקיים בלבוב היא למברג בכ"ג בתמוז, מול הרב חיים רפפורט מלבוב. בעקבות הוויכוח התנצרו מאות מבני הכת ובראשם פרנק עצמו – שעשה זאת במעמד מלך פולין.  

שריפת התלמוד בלבוב. ציור מתוך ספרו הפולמוסי של ר' יעקב עמדן, 'ספר שמוש', אמסטרדם תקי"ח

 

    לפני מאתיים שנה הוחרדה יהדות פולין, אֵם הגלויות, מתופעה מאוימה, שהיה בה משום חידוש גם בתולדותינו עקובי-הדמים. כי ללא אח ודוגמה הוא החיזיון, אשר תקום מקרב היהודים כת שלמה, שצמיחתה מתוך האמונה בגואל ומושיע שנתגלה, ותרשיע את התלמוד ותטפול על בני-עמה את השפלה בעלילות, היא עלילת השימוש בדם-נוצרים לאפיית מצות הפסח, ותשקע בתהומות אפלים של פולחני-זימה-וניאוף אליליים.

אך אפשר, כי דווקא בדורנו אנו קלה יותר חשיפת שורשיה הנפשיים של כת הפרנקיסטים ושל גיבוריה שהם, אולי, אבי-אבות הכַתות השונות שקמו באומה בדורות האחרונים ואשר ביקשו – על כנפי השנאה וחילול-קודשים – לשאת מרפא ומזור לפצעיה, וסופן שפרשו ונתלשו ממנה וכמוץ השדוף נפזרו ברוח…

כיצד צמח ועלה החיזיון המחריד הזה?

על יצריו גאוותו

כמאה שנה לאחר שנתעלם שבתי צבי (כלשון נאמניו, נתעלם – ולא מת) הגיעה לדרומה של פולין, לעיירות פודוליה, שיירה של מי שכינה עצמו יורשו, יעקב פרנק. הוא בא אל המאמינים-בסתר, אשר במשך כל השנים הללו לא פסקה אמונתם העזה בהתגלות משיחית חדשה, על אף התאסלמותו של המשיח מאיזמיר, על אף האכזבות ומפח הנפש, החרם ורדיפות-ההשמד של הרבנים שביערו כל זכר, כל קונטרס וכל חיבור שלו ושל המאמינים בו. ואולם מסתבר כי חרף כל אלה המשיכו רבים-רבים בארצות האסלאם ובארצות הצלב, בכל הקהילות, למן הים השחור ועד לים הבלטי, באסיה ובאפריקה, לרקום בסתר-נפשם את חוט-הפלאים. רבים שנפשם נשסעה וביקשו למַזג את נאמנותם ליהדותם עם אמונתם וגעגועיהם לחלום ההוא – ומרגוע לא ידעו לרוחם האומללה.

והימים – ימי אחרית מלכות פולין, על כיסא המלוכה בוורשה יושב אוגוסט השלישי הסאכסי, אולם השליטים האמיתיים הם האצילים-הרוזנים, המקיימים צבאות פרטיים, הרודים בעַם האיכרים וביהודים, וכן הכמורה הקתולית האבירה שהיא כמדינה בתוך מדינה ובראשם הבישופים והנונציוס של האפיפיור. בערות ושִׁפלוּת, דוחק ומצוקה, התנכלויות ועלילות-דמים, הפקר ומשיסה – זו מנת גורלם של היהודים, חרף כל הזכויות שהובטחו להם על ידי "מלכי פולין וקיסרי גרמניה".

והנה מופיע הגואל… אמת, עוד קודם לכן הגיע שִׁמעוֹ לעיירות גליציה, הדלוקות באש המשיח, אל המאמינים-בסתר, אשר במחתרת, בפינות נידחות, ביערות, בין חמוקי הרי הקרפטים, מתכנסים היו לשמוח בצוותא ביום ט' באב, באו לקיים את פולחני הלילות כבוּיי-האורות וכיו"ב מן המִנהגים שנשמרו וקוימו בכת ה"דאֶנמה" (כת נאמני שבתי צבי בתורכיה רבתי, שנתאסלמו כלפי-חוץ והמשיכו לקיים את ייחודם השבתאי בסתר). ואז הם שלחו שליחים לרחוב-המאמינים בסלוניקי, אל ברוכיה, יורשו של שבתי צבי, אשר הוא ביטל את כל האיסורים שבתורה (לרבות איסור עריות וקרובות) ואשר ערב מותו, "על ידיו הקדושות, בתוך סתרי אמונתנו", נתגלה יעקב פרנק. הֲנקל לתאר את ההתעוררות ואת ההתפעמות במחנה המצפים ומייחלים בקוצר-רוח להתגלות החדשה?!

והוא מתקבל בבתי מאמיניו, באסיפות-במחתרת, בהערצה, באהבה, ביראת-כבוד כיָאות למי שנפשו של המשיח נתגלגלה בו, כאדם-אֵל שאין חלים עליו הנורמות והסייגים החלים על יהודי ועל כל בשר-ודם. אין בּוֹרוּתוֹ וגסותו, רודנותו וסערת חושיו-יצריו – פוסלים אותו. ואדרבא, שהרי כל-כולו מרד נגד תרבות הסֵפר והרבנות וחוּמרוֹת היהדות וצער השכינה ושפל-הגטו; והוא הביטוי העז ביותר לכמיהה לחיים חדשים, ארציים, לטבע ולאהבה, למעמד של כוח וכבוד "ככל הגויים", שהבשילה עד-כדי-כאב בקרב נבערי-עם ומדוּכאי-חיים מזה ובקרב השכבה הדקה, המבוססת והאמידה יותר.

והרי הוא עצמו חוזר ומטעים, כי הראשון, המשיח-מאיזמיר (שבתי צבי), לא הצליח על שום שלא השכיל לטעום את טעם השׂררה ומתיקות התענוגות, על שנתפס לסיגופים ולפרישוּת ואף מן הנשים התנזר בתקופה מסוימת; והרי הוא עצמו מטיף, כי דווקא על שום בּוֹרוּתוֹ נבחר הוא לשליחותו; ועל יצרי-הבראשית המסערים אותו – גאוותו.

ואפשר כי אופייני לו ולדרכו המָשל שהוא מספרו לחסידיו-נאמניו: המשל בנערה שבאה אצל הפילוסוף, בהציק לה הקרה וביקשה ממנו אש לחמם גופה ונפשה. צחק לה הפילוסוף: הכיצד ייתן לה אש וכלי אין בידה? יצאה הנערה, פרשׂה אפר על כפות ידיה, ושטחה אותן לפניו: הב האש, הב הגחלים! והנה, מסכם פראנק, ניצחה הנערה הפשוטה את הפילוסוף, איש הספרים, כי אין בהם, בספרים (היינו בתורה שבעל-פה), לא חכמה ולא תושייה והם כמפגע ומחסום לגאולת האדם והיהודי.

באין רחמים

לא בבת-אחת הגיע הוא לפריצת חומות כל הדתות והאמונות, שהן בעיניו כקליפות החיצוניות המגינות על המאמינים, האנוסים-מרצון, לניהיליזם דתי ומוסרי, למלחמת-חורמה ביהדות עד כדי שימוש בנשק המאוים של עלילת-הדם ודילטוריה שפלה, ולחלומו על מדינת-מאמינים, בראשותו, בגבול ישמעאל ואֱדום, במחוז הדניאֶסטר. מתוך קונפליקט דרמטי, חיצוני ופנימי, השתלשלה ההרפתקנות הרוחנית שסיכנה את מעמדה של יהדות פולין ונסתיימה בשריפת התלמוד בקהילות שונות ובטבילתם של אלפים לנצרות.

הקונפליקט המוכרח ראשיתו במעשה מועט, לכאורה. בעיירה לאנצקרון נתגלה פרנק בבית אחד ממאמיניו, שם הטיף לדרכו, שם התפללו אליו בלשון "סניור סאַנטו" (האדון הקדוש), רקדו סחור לאישה ערומה (שהיא בחזקת השכינה, המזוזה, המטרונה), קיימו טקסים ופולחנים לרבות מערבולת-ניאופים נאלחה. משנתגלו על-ידי יהודי העיירה, הם מסתערים בכל להט-זעמם וקנאותם על "בית האופל", ועד מהרה נתברר שלא חבורה של סוטים-שבמקרה היא, כי אם סניף לכת מרשיעי-ברית ובראשה המסית והמדיח, המכשף המסואב, הקרוי פרנק.

ומתברר, כי בין שני המחנות – שיכורי-המשיח, הסוררים, כמהי-ההתנערות מזה, והיהדות הנאמנה, הקנאית והשלמה עם תורתה מזה – אין גשר ואין פשרה, אפל התהום המפריד, ואין מנוס מהשעה שסופה ניצחון מוחלט, או כְּליָה.

והמלחמה מחריפה והולכת והיא מלווה חרמות ורדיפות ועלבונות ופגיעות. אין רחמים בדינם של מופקרים אלה, ובייחוד שהם, במצוקתם, פונים לעזרת הבישופים הנוצרים והללו נענים להם. ועניין מיוחד להם, לראשי הכמורה, להיחלץ לימין מתנגדי-התלמוד ("קונטרה-תלמודיסטים" – בלשונם): הם מאמינים ומקווים כי המרד נגד התלמוד סופו להביא להסתופפות תחת צל כנפי הכנסייה, ומה גם ששיטתם המשיחית (האמונה בשילוש: אין-סוף, שכינה, משיח) קרובה, לגרסתם, לשילוש הנוצרי.

ויתרה מזו: אחדים מאנשי  הכמורה שהפליגו במעשי-אֵימים נגד יהודים למען הון ונכסים – נחשדים עתה על ידי האפיפיור ושלוחיו. והנה נתגלגלה להם שעת-כושר: תמורת הגנתם על הפרנקיסטים המורדפים, המיואשים, חסרי-הבית והרעבים ללחם, דורשים הם מהם לסייע להם בהוכחה כי אכן משתמשים היהודים בדם-נוצרים. והרי הם, אנשי פרנק, בקיאים מנעוריהם בלימוד הזה, בתלמוד ובמפרשיו וגם בזוהר ובשאר ספרי-קבלה…

ובכך אנו מגיעים להתמודדות האיומה בין היהדות לבין הכת שקמה עליה, כשראשי הכמורה משמשים שופטים ופוסקים – התמודדות אשר בתוצאותיה תלוי גורלם של יהודי פולין, והוא מעמד נורא-הוד של קידוש-השם.

דם תחת דם

הגדול והמחריד במשפטים נערך בקתדרלה בלבוב, והוא מזעזע יותר מן ה"ויכוחים" הכפויים בספרד הנוצרית, שכן שם, בימי הביניים, התייצבו למשפט יהודים זקופי-קומה ואמיצי לב (הרמב"ן!), וכנגדם לא עמדה כת שלמה, כי-אם משוּמדים-בוגדים-מחרפים יחידים. על פתחי הקתדרלה שומרים אנשי-צבא, והכניסה לתוכה – תמורת כרטיסים. היא מלאה וגדושה עַם רב, עַם הנוצרים הבטוחים בניצחונם, הצמאים לדם ולנקם, וגם רוזני פולין ושועיה וגבירותיה, וכמובן, ראשי הכמורה וכן סופרי עיתונים מוורשה ומדרֶזדֶן ומהמבורג ומערי איטליה והולנד.

ובקתדרלה –  חבורה קטנה, דכואָה, עומדת על נפשה ובראשה הרב חיים הכהן רפפורט מלבוב. גם בעלי-הרשוּמות, הכמרים הנוצרים, שרשמו את מהלך המשפטים הממושכים, מתייחסים אליו ברוב הערכה. עז ונועז הוא. ודברו חוצב להבות. מצביא המחרף נפשו על היקר-מכל-יקר. ימים אחדים צם, עטף את גופו זקוף-הקומה בתכריכים צחורים, ובא להתייצב בשער-בת-עמו, ללא מורא ורתיעה, נכון ליתן נפשו על אמונת-האמת. ועמו ברוך שטרנברג, השתדלן המלכותי, דמות מופלאה של אלוף בלתי-מוכתר, העושה ימים ולילות בהשתדלויות-המגן-וההצלה, עניו וצנוע ונאמן-עד-תום (הבעש"ט לא היה באותו מעמד, כאשר הוכיחוּ החכם המלומד בָּלַבָּן ואחרים).

וכמו בדרמה השאובה מן החיים, העולה על כל דרמה שבדמיון-אדם, לא חסר גם הבוגד. אחד ושמו מוליבדא, אציל שירד מנכסיו, הרפתקן, שגם הוא כונן כת-של-פוֹרשים שטיפחה את פולחן-האישה. תחילה נתן ידו לפרנק, סעד אותו במבחניו, ועתה נצטרף לחזקים, למרדפים, לכמורה ולאצולה הפולנית, והצד השווה שבהם, שלהם עניין משלהם וחשבון משלהם, השונה לחלוטין מעניינם ומחשבונם של אנשי כת-פרנק.

מהלך המשפט הזה הלא הוא רשום על דפי ספר התולדות ולא כאן המקום להעלות את טענותיהם של הפרנקיסטים, בו ביקשו להוכיח, על סמך מסכת פסחים והלכות פסח להרמב"ם ומגיני ארץ להרב דוד הלוי מלבוב ועוד, כי השימוש בדם נוצרים מצווה היא ליהודים וסודה שמור עם הרבנים. קָדם להם אחד, רב לשעבר, שרוח-עִוְועִים אחזה בו ובספר בחתימת יאן סרפינוביץ שכתבוֹ לאחר המרתו העיד בפרטי-פרטים על דרכי-השימוש בדם-נוצרים, מידותיו וצוּרותיו. רוח הנקם פיעמה אותו כאשר פיעמה את הפרנקיסטים בקתדרלה בלבוב.

ואופיינית לכך קריאתו של אחד מהם באוזניו של הרב רפפורט – "חיים! אתה התרת את דמנו – הרי לך דם תחת דם" – שהרי אחת ברור, גם מתוך ניתוח מהות הכת ויסודותיה ודרכה, כי העלילה הזאת לא מעיקרי אמונתה הייתה ורק נכפתה עליהם והם נאחזו בה, ואפשר שמקצת מחסידיה הנבערים מדעת אף נתפסו לה.

אך מרעידה-כל-לב עמידתו של הרב מלבוב, בהתאפקות, בגאון, בעוז מוסרי בלתי-מעורער, שעה שהוא מפריך וכותש-עד-דק את העלילה הבזויה, האיומה, החשוכה. הרואה דמות זו, לבו מתמלא גאון ורום הערכה ליהדות שבגולה, המגלה אומץ רוחני לא-ישוער בימים איומים חשוכים וחרף בדידותה ומצוקתה.

קיטרוג עלילת-הדם – נדחה, אך דינו של התלמוד נגזר לשריפה, לכליית-נצח, להשמדה תוך ביזוי והשפלה בעשרות קהילות…

פרנק ניצח – ולא ניצח. היהדות הוכתה – אך לא הוכרעה. ויֶתֶר מכך: עתה באה הכמורה לגבות את חובה: שְׁמַד. והיא מאיצה בפרנק ובאלפי בני עדתו הגלויים להזדרז ולגשת לטבילה. בדרך כך הם יוכיחו את כנותם ותודתם למגיניהם.

יצא לבלי שוב

וכאן נעמד פרנק, הנוקם והנוטר, בפני מבחן גורלי. שכן מה משמעותו של השמַד לגביו, אם לא סוף-פסוק ופסק-דין-המוות על שאיפת-חייו, על גדולתו בעיני מאמיניו-נאמניו, על חלומותיו?…

ולא רק הוא, גם מאמיניו, הילדים והנשים, המתקיימים על קצבה ותמיכת הכמרים והנזירות, השומעים כבר פרקים בדת החדשה, נרתעים ברגע האחרון לפני הטבילה. פרנק נאבק, נלבט, מתחמק – אך אין בכוחו לעמוד נגד לחצה האדיר של הכנסייה הנוצרית. ומה גם שלא מעטים בקרבה החושדים בו כי דיבוריו על "לְבוש אֱדוֹם" ועל "השילוּש הקדוש" אינם אלא חיפוי לדרכו ולאמונתו המיוחדת, שהוא משִׁיחהּ, למִנהגוֹתיו ולפולחניו, ובעיקר לריבוי הנשים המקובל בכת. ויש פורשים מכַּת-הפורשים המוציאים את דיבתו רעה ומגלים את סודותיה. באין מנוס ומוצָא הוא הולך אל הטבילה. האם לא קיבל קודמו, שבתי צבי, באָנסו את דת האסלאם "וחבש את המצנפת"?

מכאן ואילך הוא פוסק להיות גורם בהווי ישראל, גורם יהודי; כי עם פרישתו המוחלטת ונשירתו מן הגזע כנצר נתעב, הוא עומד מחוץ למחנה. הוא עומד מחוץ למחנה, אך כדרך משוּמדים, אכוּל שנאה חשוכה לצור מחצבתו, לעמו מתוכו הוּקא, ומוסיף לחתור תחתיו ככל שתשיג ידו. והוא יודע וחש, כי על אף כל מאמציו וסעדם של אדירי המלכות והכנסייה – הרב חיים הכהן רפפורט הוא שהכריעוֹ וניצחו. והוא נזכר בחרם הנורא שהוטל עליו ועל הכת לפני שנים, ביריד בבּרוֹד, ואשר נקרא "חרב פיפיות", ובו נגזרה עליהם עקירה גמורה מבית ישראל, בניהם הוכרזו ממזרים ובנותיהם זונות, פִּתם פיגוּל וכל מגע ומשא עמם אסורים ומצווה לשׂטמם ולרדפם.

הדרמה הפרנקיסטית מתפתחת בכוח הגיונה הפנימי. אין הגויים רוחשים אמון למשומדים… כשם שאין פרנק ועדתו תמימי-לב-ודרך עם הנוצרים והם אינם לאמיתו-של-דבר אלא אנוסים. עיניים ואוזניים רבות לכנסייה והם מגלים את צפונותיה של הכת, יסודות אמונתה שהם ממשיכים לקיימם בסתר, פולחניה וטקסיה. סופו של פרנק שהוא נכלא במבצר צ'אֶנסטוֹכוֹב. י"ג שנים עוברות עליו מאחורי החומות, רבים מחסידיו-נאמניו – יהודים כנוצרים-למראית-עין – מתרכזים בעיר וסביביה. זרם הדורונות והפדיונות אל "האדון הקדוש" ולפמליה שלו אינו פוסק. ונמשך הקשר עם נְפוּצות הכת בכל הארצות והקהילות.

דעיכה עשירה

חלוקתה של פולין וכיבושה בידי צבאות הצאר מביאים עמם את חילוצו של פרנק מכלאו. הוא עובר לבֶּרין שבמדינת מהֶרין היא מורביה, ומקים בה ארמון לכל פרטיו ודקדוקיו, ולידו גדודים של אוחזי-נשק, שומרים ופרשים וגם נשים חוגרות-חרב. על כיסא המלכות בפראג יושבת המלכה הזקנה, האדוקה, שונאת ישראל – מריה תרזה. היא מבקשת לנצל את פרנק כשוֹט נגד "יהודיהָ", ומה גם שבנה, יורש העצר, מתנֶה אהבים עם בתו, אַוואַטשאַ (חוה), המצויינת בחן וביופי שלא כמצוי.

במדינות אוסטריה קיימים מאז מרכזי קבלה ומחתרת-בסתר של מאמיני שבתי צבי ופרנק. הללו, שלא בדומה לאחיהם בפודוליה, לא נאנסו להתנצר. הללו בתום לבבם מאמינים כי פרנק הוא מסוללי הדרך לגאולה, לחיים חדשים, ליהדות חדשה, לאמנציפציה והשכלה, אך אלה שעומדים על מהותו ודרכו, שנכוו באִשוֹ, באיבתו, ביצריו – חותרים תחת מעמדו. סופו שהוא אנוס לעקור גם מכאן והוא בא אל המנוחה ואל הנחלה בנסיכות-זוטא על נהר מיין, בקרבת פרנקפורט – באוֹפנבּך הנודעת בחמוּדותיה גם מתיאוריו של גתה הצעיר.

הוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, משופע בזהב ובכל תענוגות העולם הזה, אך היימצא האמן שיביע את המתרחש בלבבו בבדידותו? מי יתאר את חשבון עולמו החרב, פִרפורי-האכזבה ולִבּוטי-החרטה וצִמרורי-הייאוש ותאוות-הנקם הלוהטות ב"מכתבים האדומים" שהוא שולח אל הקהילות, בהם הוא קורא ליהודים לקבל את דת-אדום וללמוד תכסיסי-מלחמה, כי שואה מתרגשת ובאה עליהם!

היהודים אינם שועים אליו. בינתיים קם גם דור חדש, דור שני לכַת, שנטמע כליל ואין הזיותיו של "האדון הקדוש" מובנות לו כלל. הם אמנם מקיימים עדיין קשרים בינם לבין עצמם, אך הגויים כבר מסתערים גם עליהם, אף שנוצרים אדוקים הם כלפי חוץ, כדי לפוררם ולשחקם-עד-דק. ורבים מאנשיו עוזבים אותו, מהם שמוצאים את תיקונם בשורות צבא נפוליאון, מהם המשקעים נפשם וכוחם בתנועות-חירות של עמים אחרים, והיתז אחד מהם הוא ממפלסי-נתיבות להשכלה בקרב היהודים. האש השאירה אפר  – כדבר הפתגם – זה גורלם של פרנק ועדתו,  של  כל כת שנגדעה משורשי חיוּתה ונטרפה בשנאתה ובאכזבתה.

נחמתו האחת – הבת, היורשת, שהיא למאמינים המטרונה, השליטה הנערצת. שרי-צבא ודוכסים וגם הצאר הרוסי מבקשים חסדיה, חסדי-אישה, תוהים על טיבה של הכת שהיא הראש והלב שלה. אך הזמנים נשתנו. כמהֵי-גאולה בישראל שוב אינם מצטרפים אל הדגל הזה – אופקים חדשים נקרעים גם לפניהם. הארמון באופנבך גווע לאט, בבדידותו, ההערצה אליו מתפוגגת וגם הספקים והלוֹוים בפרנקפורט (בית רוטשילד) ובמיינץ מנתקים את קשריהם עם החצר… באחד הימים נעלמת חווה פון-פרנק. האם נמלטה? האם שלחה יד בנפשה? הֵקִיץ הקֵץ על בית פרנק.

האש השאירה אפר… רבים נמשכו לקסמים, נלחמו במערכותיה, נכוו באִשהּ – ואלפים צמחו לשורות האצולה הפולנית, הגרמנית, הצ'כית, ואבדו לעמם. נדם הצליל האחרון לתנועת המשיחיות המופלאה שהרעידה את נפש העם עד למעמקיו.

לא נוגעים באש

כַּפֶרץ הייתה כת-פראנק בחיי עמנו, שהגיעה לתהומות של טומאה ובגידה, שפל וסיאוב. ואולם פרץ זה ועִמו ההרפתקנות המינית – בני-לוואי הם תמיד לשידוּד-מערכות ולכמיהה לחיובֵי-חיים חדשים. וביחוד באומה שחייתה במיצר של גטו, ואשר החיים הארציים וחוויות-הטבע והאֶרוֹס דוכאו בה במשך דורות.

    מעטים הם הסופרים והחוקרים שניסו כוחם בנושא זה, משל חששו ממגע עִמו, ועצם מיעוטם יש בו כדי להפתיע לעומת ריבוי הסופרים (משלנו ומשלהם) שעשו את שבתי צבי נושא יצירתם. סח לי  מכס ברוד, כי התעתד לחבר רומן על פרנק ועדתו – ונרתע מחמת חוּמרתו. שכן חרדה ואפלה ונקם אופפים חזיון זה. וגם בדורנו זה שוב עדים היינו לגילויים של בגידה וסיאוב מסוגו. ישרה הדרך מפראנק לאחד ליטוואַקוב [ממייסדי ה'ייבסקציה', הזרוע האנטי יהודית של המשטר הסובייטי, עורך היומון היידי האנטי ציוני 'דער עמעס', שמת ב-1938 בכלא כחלק מטיהורי סטאלין], למשל. הלְבוּשים חדשים, אך ההתרחשות בנפש הגיבורים הפועלים – אחת היא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. להוציא האמת לאורה,

    נמצא בקדמונים שגזרו תענית בערב שבת קודש פרשת חקת שאז שרפו בצרפת עשרים קרונות מליאים ספרים וקבעו על יום השבוע ולא על יום החדש שנתגלה להם בחלום דזהו שתרגם אונקלוס על זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא…

    בתחילת האלף השישי לבריאת העולם נקראו רבותינו הראשונים, רבנו יחיאל מפאריש, וחביריו רבי יהודה ב”ר דוד, רבי שמואל מפלייזא, ורבי משה מקוצי בעל הסמ”ג, (עי’ בספר אוצר הידיעות – סמ”ק). לבוא ולהתייצב לפני מלך ומלכת צרפת בכדי להגן על דת ישראל על האשמה שהעלילו הנוצרים והמומר ניקולאוס דונין שר”י בפני האפיפיור גריגוריוס התשיעי על התלמוד כי הוא מלא חירופים וגידופים כלפיהם וכלפי משיחם ימ”ש ועל אמו, ואותו מומר הוכיח לאפיפיור שהתלמוד מחזק את היהודים לא להמיר את דתם לדת הנצרות ולולי התלמוד היהודים מזמן היו ממירים דתם רח”ל, ואותו רשע הוציא את דברי שיטנתו מכמה סוגיות שכתוב בהם שמותר לרמות נוצרים ולהונותם וכו’, האפיפיור השתכנע ונתן הוראה להחרים את כל הספרים ולבודקם ובמידה ויש אמת בטענותיו של רשע זה יש לשורפם בפומבי לעיני כל,

    המלך ערך ויכוח גלוי בין אותו מומר לרבותינו הראשונים זיע”א ורבנו יחיאל מפאריש התוכח עם אחד מן המומרים שם ובחכמתו וידענותו הגדולה השיב על כל השאלות שהוצגו לפניו והדף את הטענות שהופנו כלפיו ויצא כמנצח, (תיאור הוויכוח נדפס בספר “ויכוח רבינו יחיאל מפאריס”)

    המעמד ההוא הותיר רושם כביר, וכתוצאה מכך עברה שנה שקטה על היהודים וגם הושבו להם מקצת הספרים שנלקחו מהם. אולם כעבור זמן בערך למעלה משנה מאותו אירוע גזר מלך צרפת בהשפעת השופטים והקרדינלים הנוצרים אשר שינאתם ליהדות ולעם ישראל הייתה ללא גבול, על שריפת התלמוד בפומבי בפאריס בערב שבת פרשת חוקת, בשנת ה’ אלפים ד’ , ז’ בחודש תמוז (יוני – 1244 למינינם) ואז הועלו באש עשרים וארבע קרונות עמוסים בספרי התלמוד. כאשר כל ספרי התלמוד ההלכות ואגדות היו כתובות בכתב יד והיו יקרי ערך עד מאוד וגזירה זו היתה נוראה ואסון גדול ליהודים שראו בצער רב את שריפת תורתינו הקדושה. ובעקבות כך הונהג בהרבה מקומות על יום תענית בערב שבת פרשת חוקת. ולא קבעו את התענית לפי היום בחודש שאירע שריפת התלמוד, אלא לפי היום בשבוע, וזה על פי שאילת חלום שנענו בו: ‘ודא גזירת אוריתא’. פירוש, ביום שישי ‘זאת חוקת התורה’, וכך מתרגם האונקלוס על הפסוק ‘דא גזירת אוריתא’ דהיינו שיום הפרשה גורם גזירת התורה, ולכן הוקבע התענית לערב שבת פרשת חוקת. על שריפה נוראה זו כתב המהר”מ מרוטנברג את הקינה הידועה הנאמרת בתשעה באב ‘שאלי שרופה באש לשלום אבליך… איכה נתונה באש אוכלה תאוכל באש בשר, ולא נכוו זרים בגחליך… צורי בלפיד ואש, הלבעבור זה נתנך כי באחריתך. תלהט אש בשוליך… ואשאל היש תורה חדשה. בכן נשרפו גליליך… אתמה לנפשי איך יערב לחיכי אכול אחרי ראתי. אשר אספו שלליך…

    וכך כותב אחד מרבותינו הראשונים שהיה בתקופה ההיא, רבינו צדקיה ב”ר אברהם הרופא אשר היה בתחילת המאה הראשונה לאלף השישי, בספרו ‘שבלי הלקט’ (בהלכות ארבע צומות – סי’ רסג’): יעל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלקינו בשנת חמשת אלפים וד’ שנים לבריאת עולם, ביום ששי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת כאשר שמענו לשמע אוזן. וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם ‘ודא גזירת אוריתא’ ופירושו ביום ו’ זאת חוקת התורה היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חוקת התורה, ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה עלינו לכפרה (כאשה) [כעולה] על מוקדה וערבה לבני יהודה כמנחה הקריבה כהילכתה תעלה אזכרתה ויקיים [האל] עלינו קרא דכתיב וערבה לה’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. ויקיים עלינו ועל כל עמו את הטובות ואת הנחמות הכתובות על ידי נביאיו לקבץ גליותנו כאמור ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו’, ועי”ש עוד.

    אחר שריפת התלמוד חזר רבי יחיאל מפאריז לישיבה ולימד את הבחורים בעל פה. אך הצרות הרבות שהטילו צוררי ישראל על היהודים הלכו ונתעצמו ורבי יחיאל עזב את צרפת עם הרבה מבני קהילתו ועלו לארץ ישראל בשנת ה’ אלפים יט – כ’ (בערך) והמשיך את ישיבתו הקדושה בעכו ונקראה בשם ‘מדרש הגדול דפריז’ והרביץ בה תורה ובה למדו שלש מאות תלמידים, כתב חידושים רבים על התלמוד ומוזכר כמה פעמים בתוס’. וראשונים אחרים מביאים חידושים…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: