לרומם את רוח האדם / מירה קדר

 

מול הביקורת על דמויות ספרותיות 'טובות מדי', מוצאת הסופרת חיזוק בדבריו של הרב קוק על תפקידה של הספרות להרים את היסוד הרוחני בעולם

הגותו של הרב קוק השפיעה על הכתיבה הספרותית שלי בשלוש רמות: בעידוד עצם היצירה והגדרתה כאפשרית, כלגיטימית, ואפילו כעבודת ה' הייחודית שלי; בהיותה מאגר רעיוני בלתי נדלה של תכנים ושל תפיסות בכל נושא שעניין אותי ושביקשתי לכתוב עליו; ובגובה הרף שהציבה מולי כאתגר ספרותי ורוחני.

עידוד היצירה

היום כבר אולי קשה להאמין אבל לפני שלושים שנה לא הייתה כמעט יצירה ספרותית שנכתבה מתוך נגיעה בקודש. החינוך הנוקשה לא עודד עיסוק באמנות, ומימוש עצמי – שהוא נשמת אפה של יצירה אמנותית – נחשב למילה גסה. מי שבכל זאת כתב מטבעו לא הצליח בדרך כלל להמריא, להשתחרר מהחשש שמציצים לו מעבר לכתף, להרפות לרגע מן המחויבויות הלאומיות שלו ולהתמקד בנפשו פנימה. גם מי שעסק אז בתורת הרב קוק – עסק בעיקר בפן הלאומי שלה וכמעט לא בפן האנושי.

כמי שכתבה מאז למדה לכתוב, הוספתי וכתבתי, מאמינה בסתר לִבי שאין סתירה בין הקודש לבין החופש, בין הלאומי לבין העצמי, אבל גם מתלבטת מתחבטת ומתייסרת ולא מוצאת דרך סלולה שתוליך אותי בטח. מה מאוד נפעמתי לגלות בסיס רחב, עִקבי, מבטיח, מתחזק והולך (ככל שהוספתי ללמוד) בדבריו של הרב קוק (בדילוגים רציניים שלי):

כל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת, כל פעם שרעיון חדש ואצילי נולד, הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ה' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו – – – וכל מה שנפגשהו ברוח יותר משוחררה – – – כגודל החופש כן תגדל הקדושה – – –(אורות הקודש א, עמ' קסה-קסו)

 הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההוויה. אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן נטייה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוּס מוסרי, אם יזדמן, וריקבון פנימי האוכל כל. (מוסר הקודש, אורות הקודש ג, עמ' יג)

 דברים ישירים כגון אלה, ועוד רבים כמותם, שלפעמים נדמו לי כֹּה-אישיים כאילו נכתבו להילחש בתוך אוזני, שִׁחררו את הכתיבה שלי ואִפשרו אותה. חופש, ביטוי עצמי, הקשבה פנימית, הפכו ממילים גסות לערכים בסולם של קודש. לְשיא קִרבת ה' שלי הגעתי בכתיבה.

מאגר רעיונות

בכל נושא שביקשתי לכתוב עליו תמיד מצאתי בספריו של הרב קוק התייחסות עומק מקיפה ומרחיבת דעת שיכולתי להשתמש בה, להעמיק את הרובד הסיפורי ולהגביה אִתו. אבל אני לא השבתי לו כגמולו, וכאשר ציטטתי מדבריו בסיפורים שכתבתי, החצפתי פנים, והעתקתי מהם למחצה לשליש ולרביע למען ירוץ הקורא בו.

לשזור מובאות בתוך סיפור זו מלאכה לא קלה, אולם אחרי שהתנסיתי בה, נכשלתי בה בגדול (בספר: שותפי סוד), ותיקנתי את הטעויות (בספר: אחד מאֶלף), מפתה מאוד להמשיך ולהשתמש בניסיון שרכשתי. החוכמה היא להפוך את המובאה לחלק אינטגרלי של הסיפור, להקדים וליצור תשתית עלילתית שתצדיק אותה, ולשמור על מינון סביר של מובאות ביחס לסיפור כולו.

כדי שהמובאה תהיה חלק אינטגרלי של הסיפור הרשיתי לעצמי לשנות את סימני הפיסוק המקוריים שיתאימו למקובל היום ויועילו להבנת הכתוב, וכן לדלג על משפטים שאינם העיקר ואשר מקשים על קריאת הטקסט. לפעמים העזתי לדלות מדבריו משפט מפה, חלק משפט משם, ולרקום אותם יחד מחדש כטקסט רצוף השומר על לשונו המקורית, וכמובן על כוונת דבריו, אבל לא על דבריו כנתינתם ובמלֵאוּתם. ואולי זה המקום להתנצל על החירות שנטלתי לי.

שלושה רעיונות מרכזיים בתורת הרב קוק תפסו אותי וחדרו באופנים שונים, בגלוי לגוף הטקסט ובסמוי לסב-טקסט, של סיפורים שפרסמתי: מה שכתב באורות התחייה יח (אורות, עמ' ע) על שלושת הכוחות העיקריים המרכיבים את החיים: הקודש, האומה, והאדם; מה שכתב ב-למהלך האידיאות בישראל (אורות, עמ' קב) על שתי האידיאות היסודיות, ההולכות וחוזרות בכל מסִבות החיים, באדם ובישראל: האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית; ומה שכתב תחת הכותרת: האחדות הכוללת (אורות הקודש ב, עמ' שצ) על תפיסת האלוהות המודרנית המשלבת בין אל שהוא מחוץ לבריאה, טרנסצנדנטי (על פי ההשקפה המונותיאיסטית הקונבנציונלית), לבין אל המתגלה בבריאה, אימננטי, מהווה את הכל (על פי ההשקפה המונותיאיסטית הנוטה לפנתיאיזם: שאין דבר מבלעדי האלוהות). בלשונו של הרב קוק (שוב, בדילוגים פראיים שלי):

הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק עניין האלוהות, ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ה', הוא מענג את הלב מאוד – – – הכל הוא כלול באלוהים; והעצמיות הפרטית, של כל פרט מפרטי ההוויה, איננו כי אם התגלות אלוהות, הזורחת בגוונים שונים. (אורות הקודש ב, עמ' שצו-שצח)

 שלושת הרעיונות המרכזיים האלה נראים לי חשובים, יסודיים וחיוניים לחיים בימינו, עד שנדמה כי בלי ידיעתם, הבנתם והפנמתם קשה לתת טעם לקיום בדורנו. הם העניקו לפרוזה שכתבתי, ושאני עדיין כותבת, מהות אחרת לגמרי ממה שהייתה לה אלמלא הם.

אתגר ספרותי

הביקורת העקבית והמצויה ביותר על הכתיבה שלי היא שהדמויות שלי מעולות מדי, ואיפה ישנם עוד אנשים כאלה. מודָה ולא עוזבת: מעולם לא אהבתי את האנטי-גיבור, ובשלושת העשורים האחרונים הוא לגמרי נמאס עלי. להגנתי ייאמר כי אדם כותב מתוך העולם שלו, מתוך העולם הפנימי שלו ומתוך העולם החיצוני הסובב אותו, ומה אעשה והאנשים שסבבוני אכן היו אנשי מעלה.

מקובל לחשוב שתפקידה של הספרות להציב בבואה עכורה מול הקורא, להראות לו את הרוע הפוטנציאלי שבנפשו ושבנפש האדם בכלל, לאפשר לו להתמודד בספרות עם מה שלא יתמודד בחייו. מעולם לא עניין אותי לכתוב על הרוע האנושי, ובדרך כלל גם לא אהבתי לקרוא עליו. את האחים קרמזוב צלחתי אמנם, לפני שנים רבות, אבל מן החטא ועונשו נפטרתי אחרי עמודים בודדים בלבד.

אלא שנטייה אישית וטעם אישי לא יספיקו כדי לעמוד מול ביקורת חוזרת ונשנית ולהישאר במריי. אלמלא חיזוק העומק שמצאתי בדברי הרב קוק מן הסתם כבר הייתי משנה את טעמי:

 הספרות תתקדש, וגם הסופרים יתקדשו, יתרומם העולם להכיר את כוחה הגדול והעדין של הספרות: הרמת היסוד הרוחני בעולם בכל עילויו. (אורות התחייה לז, אורות, עמ' פב)

 אם תפקידה של הספרות הוא להרים את היסוד הרוחני בעולם, לרומם את רוח האדם, להציב מולו את הטוב הפוטנציאלי שבנפשו ובנפש האדם בכלל, אולי דווקא דמויות ספרותיות היכולות לשמש מודל חיקוי לקורא ייטיבו לעשות זאת.

 ספרה האחרון של מירה קדר 'אחד מאלף', יצא לאור בהוצאת 'ידיעות ספרים'

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בפברואר 2011, ב-75 שנה לפטירת הרב קוק, גיליון שופטים תש"ע - 679 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: