פשעים חסודים / אביבה זרקה

 

פתולוג מגלה רישום כוזב בתעודת מותה של יולדת. מאבקו הפנימי בין אדישות לאכפתיות מוביל אותו לגילוי מנגנון כנסייתי מושחת. הספר מציג רוע ממוסד ומולו גיבור מסוג אחר

שגיאות קטנות, בנג'מין בלאק; מאנגלית: סמדר מילוא, עם עובד, תשע"א 2010, 366 עמ'

"שגיאות קטנות" הוא כתב אשמה קודר כנגד האלימות שנקוטה בידי ממסד בצורת סיפור מתח. כאן הוא מופנה כנגד זו המופעלת על ידי הממסד הכנסייתי הקתולי. דפי כתב האשמה הולכים ומתבססים כבר בדפיו הראשונים של הספר, המדווחים על מותה של אישה צעירה שכרעה ללדת ועל לקיחת תינוקה אל מעבר לים, כשבקרב הקורא ניטעת התחושה כי הגורם האשם במעשי הפשע צריך להיות גדול הרבה יותר מסתם רופא מיילד רשלן וחלש אופי, תחושה המתעצמת כשהמספר מוליך את קוראו בין שלוחות הכנסייה הקתולית באירלנד ובארצות הברית וגורם לו להיוודע למנגנוניהן המושחתים והאפלים.

מחבר המותחן בנג'מין בלאק, פסבדונים של הסופר האירי הידוע ג'ון באנוויל, סבור שהכנסייה הקתולית איננה צריכה לסחור בתינוקות. הוא מפנה כנגדה האשמה בוטה על שהיא מנצלת את חולשתן של נערות הרות מוכות גורל במטרה לגזול מהן את תינוקותיהן בכוח ובשיטתיות, ולהעבירם אל שלוחותיה השונות: בתי יתומיה, מנזריה, מאמיניה חשוכי הילדים ועוד. אבל האם אין במעשים אלו עשיית חסד? רצון נעלה להציל תינוקות בני יומם מחיים קשים שיחכו להם ככל הנראה מעבר לדלת?

לא, אומרת נזירה אמיצה ומוסרית אחת בסיפור, שהמחשבה העצמאית שבה ניחנה גורמת לה לתפוס את המעשים הללו כמציאות של כוח ושליטה בנשמות אבודות, ולא יותר. מה שמניע את הכנסייה, אומרת אותה נזירה, כלל איננו מעשה החסד, אלא הרצון לשלב את הילדים במנגנון הכנסייה בדרך שתבטיח את המשך קיומו של המנגנון, בדרך שתבטיח את יכולתו להמשיך ולגזול ילדים נוספים מאִמותיהם האומללות ולגדלם בחיק האמונה הקתולית. 

וכמו מנגנונים רבים שקלונם נחשף פתאום ברבים בגלל שגיאה קטנה אחת בדרך פעולתם, בגלל תקלה קטנה אחת שלא טויחה בצורה מקצועית דיה, גם ב"שגיאות קטנות" מתגלה מנגנונה המסועף והמושחת של הכנסייה בגלל שגיאה קטנה אחת כזו, ובעצם בגלל שתיים. האחת, רישום כוזב של סיבת מותה של יולדת צעירה בידי הרופא המיילד, רישום שמתגלה בידי רופא אחר. והשנייה, אי דיווח מצד הכנסייה על מות תינוקת שנמסרה על ידם לאימוץ לידי אב אלים, ומתה מקץ חודשים מספר בין ידיו.

מי שחושף את השגיאות הקטנות הוא ג'ונתן קוורק – גיבור הסיפור, אלמן זה 20 שנה, פתולוג במקצועו, יתום מאב ומאם שבילדותו, החתומה בחותם טראומה, התחנך אף הוא בבית יתומים שנוהל בידי הכנסייה הקתולית. מעורבותו, האיטית יש לומר, בחקר השגיאות, מובילה את הכנסייה למעוד בביצוע שני פשעים נוספים, שמטרתם להסתיר מפניו את מעשיה ולמנוע ממנו להמשיך ולחשוף את מנגנוניה המושחתים. פשע אחד הוא הוצאת גזר דין מוות כנגד אישה אחת מאותן נשים שהתפרנסו למחייתן מהבאת נשים הרות אל מפתן דלתות הכנסייה, לאחר שבהשפעת אדי אלכוהול ששתתה ומצפונה המייסר היא חושפת בפני קוורק פרטים על אודות הסיבה למותה של אחת מאותן נשים אומללות. והשני, שליחת שני מחסלים אל קוורק עצמו כדי להכותו עד לאובדן ההכרה כאות אזהרה לעתיד.

באופן חד משמעי, ההישג הגדול הנזקף לזכות "שגיאות קטנות" הוא תחושת המחנק האופפת אותו, האטמוספרה שבה הוא שט ומתנהל. כמו ענן וולקני שחור ומכביד אטמוספרה זו חגה מעל הספר. לא רק בגלל רשימת הגוויות שהולכת ונערמת בו, ולא רק בגלל שהקורא, המצליח לצרף אחד ועוד אחד, מגיע עד מהרה למסקנה המדכאת שהיד המכוונת את הרוע בסיפור היא של ממסד דתי שאמור לייצג את הטוב, אלא בעיקר משום שבאנוויל יצר גיבור שהחיים הכו בו פעם אחר פעם ולכן הוא עצמו לכוד בענן וולקני אפור משלו. כלומר, בריק נפשי שהופך אותו לקהה חושים. מה שיוצר גיבור שלרוב מפגין אדישות למתרחש ומתקשה לקבל החלטה חד משמעית, וקורא שלאורך דפים רבים בספר ממתין שהגיבור שלפניו יקבל כבר החלטה ויפעל.

 תחושת המתח בספר מושגת בצורה מעניינת גם כפונקציה של השאלה מה תהיה ההחלטה שיקבל קוורק לבסוף – האם לחקור את האמת, או להישאר שווה נפש כלפיה כאדם האדיש שהיה.לאורך דפים רבים בספר באנוויל משאיר אותנו במתח בעניין זה, ולפעמים גם גורם לנו לפקפק באפשרות שהחלטה כלשהי תתקבל, משום שלאורך היצירה מזגזג קוורק בין תחושת אכפתיות לאדישות, עניין הנובע לא רק מאופיו המורכב ומסיפור חייו הקשה אלא גם מהעובדה שבחשבון הפרשה עליו להכליל נתונים לא פשוטים, הקשורים במעורבותם של מל, הרופא המיילד שרשם רישום כוזב בתעודת הפטירה, שהוא גם גיסו ואחיו החורג, ושל אחרים מבני המשפחה.

על פניו, נדמה שחסרונו של הספר הוא אי התעכבות מספקת על הסיבה שבגללה החליט קוורק לפעול לבסוף, ולעשות מעשה. הקורא מקבל את התחושה שהוא נגרר לפעול כמעט על כורחו. אולי בדרך זו ביקש באנוויל להעביר לנו מסר שלפיו לא הגיבורים הגדולים המודעים לעצמם הם שמחוללים תפניות כנגד הרע, אלא מי שחוו אותו על בשרם, ומכירים אותו באורח אישי כמעט, באורח אדיש כמעט. אלה שמתוך תהומות קיומם, "מפני שעד עכשיו לא עשיתי בעצמי שום דבר בחיים שלי", כפי שאומר קוורק, ולא בכדי בעמוד האחרון של הספר, הם מבינים שהגאולה היחידה לנפשם תבוא על ידי השתדלותם להביא לכך שאחר לא יחווה את מה שנאלצו הם לחוות.   

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011
מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2011, ב-גיליון משפטים תשע"א - 703, סיפורת ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: