כתבי אהרן דוד גורדון; מועצת פועלי חיפה וההסתדרות הציונית, תל אביב תשי"ז

אהרן דוד גורדון (1856, טרויאנוב שבפודוליה – 1922, דגניה) איננו איש אנונימי – כל אחד מאיתנו מכיר את הרחובות והמוסדות הרבים שנקראו על שמו, ועם זאת מעטים באמת מכירים את משנתו של האיש. אינני זוכר למשל שבבית הספר הממלכתי-דתי שבו לימדתי קיבלה משנתו מקום בתוכנית הלימודים (להוציא אִזכור קל בשיעורים על תולדות הציונות) – וקל וחומר מאוחר יותר, בישיבה התיכונית – וחבל; וככל שאני מעיין יותר בדבריו אני אומר זאת בצער רב יותר.

במסגרות הדתיות המקובלות נתפס גורדון כרבם של פורקי העול – וגם זה רחוק מאוד מלהיות נכון. קשה לי להבין כיצד אנשים נאורים – שיכולים ללא קושי רב להתמודד עם שאלות חמורות המנסרות בחללו של עולם בתחומים סבוכים ככלכלה, משפט, פוליטיקה ובריאות – אינם מסוגלים להתמודד עם תורות רוחניות בעלות עוצמה כמו זאת של גורדון. ואולי בעצם כבר עניתי לעצמי אגב אורחא על תמיהתי: היא הנותנת, דווקא מכיוון שמדובר בענק מענקי הרוח שקם לעם היהודי – משנתו מאיימת על הממסד החינוכי החושש מפני עוצמות-רוח גדולות שכאלו.

בין כך ובין כך, סבורני שהגיעה השעה שדבריו של גורדון יישמעו וימצאו מסילות ללִבם של צעירי הדור – גם אם אין ספק שיש להעביר כיום את הגותו של גורדון דרך מסננות הביקורת.

העובדה המעציבה היא שכתבי גורדון אינם מצויים בהישג יד, ואת הכרכים הללו שאני מחזיק בידי השגתי בעמל רב, ואף בדמים מרובים, אצל אחד מסוחרי הספרים הנדירים. יתר על כן, השפה העברית של גורדון כבר רחוקה מאוד מזו של צעירי הדור המתחנך עתה, וראוי היה שמהדורה מבוארת תראה אור, או לפחות מהדורה המכילה סיכומים ותמציות של המאמרים הכלולים בספרים אלו.

מהדורה זאת שבידי, שראתה אור בשנת תשי"ז, הינה המהדורה השנייה של כתבי גורדון. את הראשונה ערך יוסף אהרונוביץ, והיא ראתה אור בחמישה כרכים בין השנים תרפ"ה-תרפ"ט על ידי "הפועל הצעיר". מהדורה זאת נערכה על ידי ש"ה ברגמן ואליעזר שוחט באופן שונה מזו הראשונה. המאמרים רוכזו בה לפי נושאים, דבר שמקל על הקורא למצוא את מבוקשו, וכלולים בה שלושה כרכים: האומה והעבודה; האדם והטבע; מכתבים ורשימות.

מי שמעוניין להכיר יותר את תולדות חייו של גורדון ימצאם ב"רשימות לתולדותיו" שכתב אהרונוביץ (צורפו לכרך "האומה והעבודה" בעמ' 55-77), אך ברצוני להמליץ במיוחד על המבוא המאלף של ברגמן למשנתו הרוחנית של גורדון המצורף לכרך "האדם והטבע" (עמ' 9-88) – מבוא שמהווה כמעט ספר בפני עצמו.

במסגרת הקצרה הזאת אסתפק בהבאת שני ציטוטים בלבד מתוך העושר העצום המצוי בשלושת הכרכים הללו. בהתייחסו לדמות "האדם העליון" של ניטשה אומר גורדון:

האדם העליון אשר לקראתו מחויבת האנושות להתפתח ואשר אותו היא צריכה ליצור מתוך עצמה, הוא האדם הקדוש. קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א-להיכם. הנה ביטויו היותר פשוט והיותר נעלה. הביטוי הזה הוא אחד מאותם הדיבורים הגדולים, שהם בבחינת מאורות גדולים, שכל נפש ונפש נאותה להם לפי כוחה.

ומהי הקדושה? זאת מוגדרת על ידי גורדון כ"חיים אחראיים בעד חיי עולם", או "הרגשת האדם את כל שירת העולם וצער העולם, עד לידי הרגשת האדם את עצמו זכאי בכל הטוב והנשגב שבעולם ואחראי לכל הרע וכיעור שבעולם" (האדם והטבע, עמ' 26).

דברים נשגבים, שכל אחד מאיתנו יכול לשאוב מהם כוח לחיי ה"חול" נטולי ההשראה, הוא כותב למשוררת רחל – ששהתה בטולוז שבצרפת – והתלוננה משם על חייה חסרי-הטעם:

כתבתי לך פעם כי בחיים אין לנהוג מנהג של בגדי חג, שלובשים אותם רק לפרקים ובמקומות ידועים. החיים ניתנו לנו לחיות אותם בכל זמן ובכל מקום, ובכל מצב יכול אדם למצוא את החיים הגדולים, אם לבקש רוצה את את החיים העליונים… מצד זה צריכה את להשתדל לחיות בטולוז כאילו את בארץ ישראל. יש לך מטרה, היכולה להיות גדולה (הדבר תלוי בך) ומדוע לא יוכלו חייך שם להיות גדולים כמו בארץ ישראל? אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה; שמחה של מצווה נחוצה לך שם – והמצווה היא אותה המטרה שאת שואפת אליה שם (שם, עמ' 21).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011