שיחה עם האנק פוט, כומר הולנדי שעוסק בהטפה פרו-ישראלית ואנטי-מיסיונרית, מעוררת שורה של תובנות היסטוריוסופיות ומעידה על המשמעות התיאולוגית האדירה של שיבת ציון. גזור ושמור

אל הלובי של המלון הירושלמי הצנוע מגיע האנק פוט (Henk Poot, אם אתם בקטע של הולנדית) מסיור בהר חברון: תל רומידה, קריית ארבע, סוסיא ובית יתיר. הגבר הרזה, המשדר עדינות אינטלקטואלית, חף מכל גינון כמורה: הוא לובש סוודר כתום ומכנסי ג'ינס פשוטים – ומעיד שנהג בעצמו בכל אותם כבישים שרוב הישראלים כלל אינם מודעים לקיומם. לא במקרה הוא מסוגל לעשות זאת: עבור פוט זהו הביקור ה-45 (!) בארץ, ובשנים האחרונות ישראל היא מבחינתו בעיקר הקהילות ביהודה ובשומרון, שאותן הוא רואה כמבטאות האותנטיות של הרוח שעושה את ישראל למה שהיא.

"בסוף שנות השבעים,  כשהגעתי לכאן בחיפוש אחר הרוח של התנ"ך, של החלוציות, הייתי מוצא את זה בקיבוצים. במשך השנים שעברו מאז חלו הרבה שינויים בחברה הישראלית. אני מוצא את הרוח האמיתית של ישראל בחברה הדתית-לאומית וביישובים ביו"ש. היחידים שיכולים כיום להגן על ישראל, להעניק לה כוח, הם אלו שקשורים לתנ"ך. דבר ה' שבתנ"ך הוא הרבה יותר פרקטי מכל החשבונות של הפוליטיקאים…".

בשנים האחרונות פוט אינו מנהיג קהילה. הוא עזב את תפקידו ככומר של קהילה כדי להתמקד בטיפוח הקשר עם ישראל מטעם הארגון שבו הוא פועל שנים רבות, "נוצרים למען ישראל" (CVI). זהו ארגון אירופי שמרכזו בהולנד, ופוט הינו כיום ה"אידיאולוג" שלו. הוא עובר מכנסייה לכנסייה – כמו המטיפים הציונים של פעם – על מנת לדבר על חשיבותו של עם ישראל, על צדקתה של מדינת ישראל, על הצורך לתמוך בה –  וגם על כך שהברית שבין ה' לישראל אינה זקוקה לתיווכו של ישו.

שילוש ועבודה זרה

"עבורי, הגוי, ישו מביא ישועה", מסביר לי פוט, "אבל לא בשבילכם, היהודים. אתם גם כך בני העם הנבחר… זה אחד הדברים שאני מסביר ומלמד בכנסיות שבהן אני מטיף. אמנם לא מדובר בכנסיות שעסוקות בפועל באיזשהו מיסיון, אבל אני מנסה להסביר לאנשים שכל התפיסה הזו מוטעית. אין שום ערך בכך שיהודי יאמין בישו. יהודי צריך להאמין בתורה שהוא קיבל ישירות מבורא עולם. אין לו צורך בתיווך הזה.

"בכלל", ממשיך פוט ואומר, "העניין הזה של ישו והשילוש צריך להיתפס בהקשר הנכון. אנחנו עם גרמני במקורו. פעם היו לנו חמישה עשר אלים. על הרקע הזה ברור שהנצרות שלנו היא מונותיאיזם, התקדמות לכיוון היהודי. אבל היהודים הם מאמיני אחדות במקורם. אני יכול להבין למה הם רואים בזה עבודה זרה…".

מה שאתה אומר הוא מפליא, אני מעיר. אתה בעצם מצטרף לעמדה היהודית-לעילא של הרמב"ם, שטען שהנצרות נשלחה על ידי קורא הדורות מראש כדי להכין את העולם לבשורתו של עם ישראל, לגרום להכרת התנ"ך ברחבי העולם ולהטמעת הציפייה המשיחית בעולם כולו.

פוט מקשיב ושמח בדברים, ומוסיף עוד הגיג בעניין היחס שלו ושל חבריו לישו. "בשנים האחרונות אנחנו עוסקים הרבה בהגדרה מחדש מהו ישו בשבילנו. הרי הטענה המקובלת אצלנו היא שישו הוא התגשמות, הופעה של האל בגוף של אדם. אבל השאלה היא איך אתה קורא את זה. למה זה צריך לקחת אותך למקום של עבודה זרה? הרי גם התורה אומרת שאלוהים מתגלה, שיש לו הופעות בעולם. הוא מתגלה באומה הישראלית. הוא מתגלה במקדש. אבל המקדש אינו נעשה בגלל זה אלוהים, גם עם ישראל אינו נעשה אלוהים, וגם ישו אינו אלוהים. לדעתי כל הבנה אחרת לא מתיישבת עם מה שכתוב בברית החדשה…".

ישראל, ההם מהתנ"ך

עיקר העבודה של CVI היא בעיצוב דעת הקהל: הארגון מפיץ עיתון חודשי בעשרות אלפי עותקים, ומנסה לשנות את יחסן של הכנסיות באירופה לישראל. מלבד העשייה העיקרית, המופנית אל הקהל הביתי האירופי, הארגון גם מטפח כמה פרויקטים בישראל. בהתאם לאידיאולוגיה הרואה בשיבת ציון תהליך בעל משמעות דתית עמוקה, תומך הארגון בקליטת עלייה, בפעולות להעמקת הזהות היהודית וכן באחזקת בתי תמחוי בירושלים. 

פוט גדל בהולנד, בקהילה קלוויניסטית. בזמן ובמקום שבהם גדל, התמיכה בישראל הייתה טבעית. "אנשים בהולנד חגגו את ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים. זו הייתה האווירה הכללית ברחובות, בכיתות הלימוד… בבית הספר שבו למדתי ובכנסייה שבה גדלתי, השייכים לזרם הקלוויניסטי, המכונה בהולנד 'רפורמי', הייתה סימפתיה מובנית לישראל – בגלל התנ"ך. צריך לזכור שבניגוד ללותר, שאצלו הברית החדשה היא האור והברית הישנה היא הצל, וכמובן בניגוד לקתולים, אצלנו הקלוויניסטים יש אחדות בין הברית החדשה והישנה. הנחת המוצא היא שהברית בין ישראל לבורא עולם היא ברית נצחית, שמעולם לא בוטלה".

את ישראל פגש לראשונה ב-1979. "כסטודנט צעיר לתיאולוגיה הגעתי לכאן עם קבוצה של כמרים, ונפגשנו כאן גם עם רבנים. הרגשתי שיש כאן מסתורין שאינני יכול להסביר. הייתה לי בעיה עם פרקים ב'איגרת אל הרומים', שהייתה אחד הפרקים הקשים ביותר שקראתי. אהבתי את ישראל וזה לא הסתדר עם 'תיאולוגיית ההחלפה' שאז עוד החזקתי בה".

שמאלנות בכנסייה

באותן שנים, הכנסייה הזו גם אימצה מדיניות מכוונת של הימנעות ממיסיון כלפי יהודים. "לאחר השואה הייתה תחושה שאחרי מאות שנים של אנטישמיות נוצרית, אנחנו לא נמצאים בעמדה מוסרית של להגיד ליהודים מה טוב בשבילם. ממילא, התנ"ך מעיד על כיוון מאוד ברור של השפעה: ישראל צריכים להיות אור לגויים. בשום מקום לא מוצע שהעניין יקרה בכיוון הפוך".

הרוחות הפרו-ישראליות שרווחו בכנסייה ההולנדית השתנו בשנים האחרונות. לדבריו, על חוגי הכמורה הגבוהים השתלט אגף שמאלי-הומניסטי, שאינו רואה את התנ"ך כאמת פשוטה אלא כמסר כללי ואוניברסלי. הם בוחרים בפלשתינים, כי הם הצד החלש, ומבקרים את ישראל. "רוב הזרמים בכנסייה ההולנדית תומכים מסורתית בישראל, אבל לצערי ראשי הזרמים הללו מחפשים כיום הגדרה חדשה לקשר שלהם עם ישראל. המסרים שלנו נקלטים היטב בשדרות הרחבות של באי הכנסייה, כי הם רגילים לקרוא את התנ"ך כפשוטו – אבל יש לנו בעיה מול המנהיגות. אני עובד כיום עם גורמים בכל הזרמים על מנת להביא להם את דברה של ישראל, להסביר להם שהם תופסים את הצד הלא-נכון בסכסוך. זו עבודה קשה…".

אני שואל אותו אם האיום האסלאמי על הזהות האירופית לא משנה את הלך הרוחות הפרו-ערבי ביבשת. "השמאל באירופה לא חרד לזהות של אירופה", הוא משיב, "כי הוא בכלל לא מכיר בלגיטימיות של זהות אירופית. הוא מאמין בכך שכל בני האדם הם בני אדם ותו לא. אין משמעות לזהות לאומית או דתית. מצד שני, הציבור הרחב אכן חרד לזהות שלו. הנה, הוא עשוי להעלות לשלטון את וילדרס (חירט וילדרס, מנהיג 'מפלגת החירות' האנטי-אסלאמית בהולנד. י"ש), למרות שזה נחשב מאוד לא מכובד להצביע בשבילו… הגענו למצב שבו חסרים אנשים באליטות שיעשו משהו; אתה יודע מה, מספיק אפילו שיהיו גאים להיות הולנדים. זה מה שחסר". 

מגלות לגאולה

הקשר בין התמיכה בישראל ובין קריאת התנ"ך כפשוטו הוא מהותי. "הכנסייה הושפעה במאה השנייה מהחשיבה היוונית", מסביר לי הכומר, "והחשיבה הזו הזיזה את הכול לכיוון של הפשטה: אלגוריזציה וספיריטואליזציה של התכנים של התנ"ך. לקח לי שנים להבין שהגאולה היא בארץ ולא בשמים".

הכומר מאשים את החשיבה היוונית, אבל אני נזכר מיד בדברים ששמעתי בשם הרב צבי יהודה קוק, שמהדהדים לי כאן: הרב צבי יהודה הסביר שהנצרות יצאה מתוך היהדות כאשר זו האחרונה הייתה ברגע המשבר שלה, ברגע החורבן והיציאה לגלות. הנצרות הפכה את המשבר הזה – שבו הא-לוהי לא מתגלה בארצי, שבו יש בריחה אל מחוזות מנטליים של עולם הבא ואליגוריזציה של הייעודים המקראיים –  לתשתית של עולמה האידיאלי. מה שעבורנו היה משבר, הפך לנקודת המוצא של דת שהתייאשה מתיקון העולם הזה במסווה של אמירה שזה כבר נגאל.

"ההבנה הזו, שהגאולה נמצאת בארץ ולא בשמים, אינה מקרית", ממשיך הכומר, שהקשיב ואף הזדהה עם מה שהבאתי בשם הרב צבי יהודה. "זה נובע ממה שמתרחש כאן בארץ הקודש. הרגע שבו אלוהים התגלה בצורה הדרמטית ביותר בהיסטוריה, הרגע של הקמת מדינת ישראל, הרגע הזה החזיר אותנו מהפרשנות הספיריטואליסטית אל הקריאה הממשית. אלוהים נמצא כאן. זה לא משל ולא מליצה".

כעת כבר ברור לי שהנצרות שלו היא 'לא מה שחשבתם', ומתפתחת שיחה הזויה-משהו, גם אם מתבקשת: אני משרטט לפוט את הקשיים שעוברת היהדות האורתודוקסית עצמה עם ההתממשות של שיבת ציון, עם הריאליזציה של מה שהיה חזון משיחי רחוק, ולרגע יש כאן ברית משוכנעים: אלה שמבינים שהציונות היא רעידת אדמה תיאולוגית, המחייבת שיבה אל ערכי התנ"ך, מול אלו שמעדיפים לדבוק בגרסאות הדתיות שפותחו לתפארת בדורות הרבים שבהם עזב ה' את הארץ…

האם ניתן כתף?

איתנו יושבת כל העת סנדרה בראז, המנהלת של CFOIC ("ידידים נוצרים של היישובים ביש"ע"), ארגון המקשר בין ארגונים נוצריים פרו-ישראליים ובין יישובים ביו"ש. סנדרה, מתנחלת אמריקנית מאירת פנים ועטוית מטפחת, מעירה בשלב הזה כי הדבר המפליא הוא כיצד העובדה ההיסטורית הזו, של תקומת ישראל, יוצרת הכרח להגדיר מחדש את הנצרות. אמנם רוב העוסקים בקשר הזה אינם הוגים מעמיקים כמו האנק פוט, היא מעידה, אבל כמי שעובדת מול העולם הנוצרי היא חשה כל העת את עוצמת הטלטלה שמעוררת שם שיבת ציון – אצל מי שפתוח לחשיבה מחודשת.

גם פוט עצמו מעיד שהגרסה שלו לנצרות הציונית היא אירופית, בעוד רוב הנוצרים אוהבי ישראל הם אמריקנים. הנצרות באמריקה הרבה יותר רגשית ופחות עסוקה בתיאולוגיה. ועדיין, הבסיס הוא אותו הבסיס: דבקות בתנ"ך, קריאה ישירה שלו, והתנערות מתיאולוגיית ההחלפה.

ביציאה אל ליל הכוכבים הצונן, כשבית לחם וירושלים פרושות לרגליי, אני מהרהר בכל מה שלמדנו וחלמנו לגבי מהותה של הגאולה, מהותה של שיבת ציון. איך זו תרעיד לבבות בכל העולם, איך מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. והנה, משום מה, אנחנו עסוקים בהישרדות שלנו, בעצם הלגיטימציה של מדינת ישראל, וכמרים חביבים מארצות נכר צריכים לשוב ולהזכיר לנו מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. לא פעם, במקום לראות בגילויים הללו מרכיב חיוני בתקומה וגשר אל משמעותה האוניברסלית, אנו חוטאים בחשדנות יתר או נבוכים מהציפייה.

אוהבינו , מסתבר, יילחמו את מלחמותינו מול עולם ומלואו גם אם נשאיר אותם לבד (יש להם סלחנות רבה אל העם הנבחר); אבל טוב נעשה אם נפנים שהסיפור שלנו איננו סיפור מקומי, ניתן להם כתף וחיבוק ונשלב ידיים בדרך הממתינה לנו, דרך שהיא ירושה לנו מן המקראות המהדהדים כאן בהרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011