רודיארד קיפלינג היה לא רק אמן כתיבה רב תחומי ומרתק, אלא גם דמות מובהקת של קו-התפר שבין הזהות ההודית לזהות הבריטית. לבו של המפאר הגדול של אימפריית הוד מלכותה היה נתון למזרח הרבה יותר מאשר למערב

המהדורה הראשונה של ספר הג'ונגל

רודיארד קיפלינג

סופר, משורר, עיתונאי

נולד: בומביי (מומבאי), 30 בדצמבר 1865

נפטר: לונדון, 18 בינואר 1936

הידועה ביצירותיו: ספר הג'ונגל. עובד לקולנוע בסרט של וולט דיסני ב-1967, וחלק נוסף ב-2003.

זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1907

חוקת הג'ונגל, שאינה קובעת שום דבר בלי שיהיה לכך טעם, אוסרת על כל חיה שהיא לאכול אדם אלא כשהיא הורגת אותו, כדי להורות את ילדיה כיצד הורגים, ובתנאי שתצוד אותו מחוץ לתחום הציד של להקתה או משפחתה. הטעם האמיתי של איסור זה הוא שהריגת אדם גוררת אחריה, במוקדם או במאוחר, את בואם של בני אדם לבנים, הרוכבים על פילים והמזוינים ברובים, ועמם מאות בני אדם שחומי עור, שבידיהם מצילות, זיקוקיות ולפידים, ואז תיגע הרעה בכל אחד מבני הג'ונגל.

אבל הטעם שהחיות נותנות לאיסור זה בינן לבין עצמן הוא שהאדם הינו החלש וחסר המגן שמבין כל היצורים, ושלא לכבוד הוא לצייד לנגוע בו…

'אדם!', פרצה קריאה מגרונו [של אבא-זאב], 'גור אדם. ראי!', ממש נכחו עמד, כשידו אוחזת באחד הענפים הנמוכים, תינוק ערום ושחום עור…" 

מתוך: ספר הג'ונגל, תרגמה: מרים אורן

ורמונט, ארצות הברית, 1892. טבעות עשן עולות ומסתלסלות מחור מקטרתו, חלקן משתרגות בשפמו הגדול. הוא פותח את מכסה השעון המחובר בשרשרת תחת מעילו, מסתובב הנה והנה. מדי פעם נתקלות רגליו במזוודות שעוד לא פרק מהמסע הגדול. 'קרוליין', הוא רוצה לומר, אבל מתחרט ומניח לאשתו להמשיך במנוחתה. בשלב זה של ההיריון הרי חשובה השינה, והשלג גם כך לא פוסק מלרדת, צובע את הבקתה המבודדת בלבן.

מגפיו הנוקשים על בקתת העץ מובילים אותו לחדר העבודה הזערורי, שבעה שמונה צעדים גודלו בסך הכול, והוא מתיישב על שולחן העבודה הממלא את רוב החלל. הבקתה היא כל מה שיכלו להרשות לעצמם, אחרי ששמעו על נפילת הבנק בעיצומו של הסיור ביוקוהומה. מה חבל שירח הדבש נעצר עוד לפני שהתחיל, הוא נאנח. מאז ההתמוטטות ההיא המליץ לו הרופא לנוע ולתור, ועתה היה עושה הכול כדי לשוב ליפן, ואם לא אליה אז לקנדה, לאוסטרליה, לניו זילנד או לדרום אפריקה, אבל יותר מכולן היה שב להודו, ועוד הוא הוגה בה והנה היא ממהרת לעלות בזיכרונו וצובעת מיד את האפֵלה השוררת בחדר בצבעים מאירים של פירות אדומים, צהובים וסגולים, של דקלי קוקוס מאורכים, של פרחי שכונת הגנים הססגוניים שמביניהם ניבט אביו המורה את תלמידיו כיצד לפסל.

והם כולם עולים עכשיו, השווקים והרוכלים, מצורעים אסורים במגע לצד שרי פלך ומאהאראג'ים המתפארים בחצרותיהם והיכליהם, יערות פרא וחיות טרף, מאות אלפי כפרים מבודדים ורובעי ילידים בערים הגדולות. וזיכרון הלילות, איך היה כילד שוכב במיטתו וה'אייה', המטפלת ההודית, רוקחת מעשיות קדומות עבורו, ובאחת הכול נגדע. איך יכלו הוריו לשלוח אותו לאנגליה ולגזול ממנו את החוויה הזו כשהוא בן שש בלבד?! ולשם מה?

אבל די בהרהורים, הוא מוכרח להתחיל בכתיבה, מעמדו כבר מחייב. כבר שמע את האנשים אומרים שיש בכוחו להפוך בקבוק דיו שמחירו חמישה סנט למאה דולר. הדף והעט מונחים לפניו. על המדף הרעוע הספיק להניח רק מקצת מספריו, והוא שולח יד ושולף את 'נאדה והשושנה' של הרגארד. דרך עדשות המשקפיים העבות מתקשות העיניים לקרוא באור הנר. בקושי רב הוא נתפס במעשייה קדומה שכבר נתקל בה בעבר. מעשה באומסלופוגאס בן שבט זולו שכותר על ידי להקת זאבים, ואלה לא עשו לו מאום. הרעיון כבר מנקר בו זמן מה. דמיונו מצייר את קול הינשופים במעבה הג'ונגל, את כשכושו של דג קטן המקפץ במי האגם, שריטה של ציפורני עטלף שנח על אחד העצים. ומאותו רגע העט לא מפסיק לנוע. 'העט', יכתוב שנים מאוחר יותר, 'לקח פיקוד, וחזיתי בו מתחיל לכתוב מעצמו את הסיפור על מוגלי'.

נובל על הג'ונגל

'ספר הג'ונגל' המוכר לנו היום הוא למעשה איחוד של שני ספרים שראו אור בשנת 1894-5. סיפורו של מוגלי – בנו של חוטב עצים הודי שננטש ביערות העד של מרכז הודו, גודל על ידי זאבים והפך שליט היער – כבש את לִבותיהם של מיליוני קוראים ברחבי העולם.

למרות הצלחותיו הקודמות של קיפלינג – ולא חסרו כאלה – מיצב אותו ספר הג'ונגל כסופר אהוב ולא רק במרחב האנגלו-הודי. כשחלה קיפלינג בדלקת ריאות קשה עקבה העיתונות האמריקנית בשקיקה אחר מצבו. תיבת דואר הוצבה ליד מיטתו למשלוח מכתבי ילדים, ואפילו קיסר גרמניה שיגר מברק אישי. במשך ארבעים שנותיה הראשונות של המאה העשרים נקרא קיפלינג יותר מכל סופר אנגלי בן זמנו.

בנאום שנשא ס"ג ווירסן בעת מסירת פרס נובל, אמר כי בתיאורי ספר הג'ונגל 'מפעם רגש טבע שאין דומה לו בפיוט' וכי 'קיפלינג ניחן בכוח התבוננות יחיד במינו' המאפשר לו 'להחיות בביטחון מפתיע את הפרט ולו הזעיר ביותר של החיים'. היצירה השפיעה על לא מעט יוצרים, שהידוע בהם הוא בוראוז, מחבר סיפורי טרזן שהודה בהשראה זו (קיפלינג בתגובה הגדיר את בוראוז כ'גאון הגאונים מבין כל החקיינים'). היצירה עובדה לקולנוע ולביצועים בימתיים וזכתה לפרשנויות מכל הסוגים.

גרסה אחת מהן טוענת שמוגלי, גור האדם הקטן, נחות תחילה מהדוב, מהפנתר ומן הנחש, אבל סופו שיעלה עליהם באיכותו מעצם היותו אדם, ובזה הרי שהתפתחותו היא מעין אספקלריה להיסטוריית האדם מראשיתו ועד שמתעורר בו הידע המוסרי. פרשנות אחרת תסביר כי ביצירה מבצבצים רמזים קלים למה שייאמר מפורשות ביצירותיו האחרות – רעיון הדרוויניזם החברתי הטבוע בתפיסת עולמו של קיפלינג, הרואה בעם הבריטי גזע עליון שנועד לשלוט על עמי המזרח. לאלה היתוספו שיריו הפטריוטיים הגבריים דוגמת 'בלדות מחדרי הקסרקטין', והשיר 'אם' (תורגם לעברית בכמה נוסחים) –  הבזים לרגשנות ומעלים על נס את האיפוק ואת קור הרוח של הג'נטלמן הבריטי, יחד עם הדמויות ההודיות הפרימיטיבות והנחותות ששתל ביצירותיו, ושירו טורד המנוחה 'משא האדם הלבן' – שיר שהוא כביכול צידוק לקולוניאליזם, המתמקד בחובתו של האדם הלבן לשלוט בנחותים ממנו. אלה ועוד הציתו ביקורת חריפה וסוחפת.

האם אכן היה קיפלינג לאומן קיצוני או שמא קורבן של חווית ילדות טראומתית?

הסאהיב הקטן

קיפלינג נולד למשפחה אנגלית שישבה באימפריה ההודית. כילד דיבר בעיקר הינדו, צבע עורו היה שחום כזה של מוגלי, והוא חש עצמו בן בית בחברה ההודית. היא, אמנם, לא ניאותה לקבלו ככזה ותפסה אותו כ'סאהיב' – בן אדונים זר שלא ידע את נשמתם.

בגיל שש החליטו הוריו לשלוח אותו לאנגליה לקבלת חינוך אנגלי נאות אצל אישה קודרת שהנהיגה משטר נוצרי נוקשה מאין כמוהו. העקירה ממולדתו למשך 11 שנה והמרחק מהמשפחה הולידו בקיפלינג הרך בשנים משבר נפשי קשה, שייתן בו אותותיו עד יומו האחרון. המשבר קיבל גם מימד פיסי ופגע במאור עיניו עד שקיפלינג כמעט הפך עיוור. לא לשווא יחזור אלמנט העיוורון באחדים מסיפוריו, ובהם ברומן 'האור שכהה'.

להודו שב קיפלינג בגיל 17, בעקבות משרת עיתונאי שמצא לו אביו בפרברי העיר לאהור שבהודו. בשנותיו אלה ערך מסעות בכל העולם, חוקר, מתפעם, צובר ידע, ובין מסע למסע היה מתיישב להעלות על הדף את רשמיו. מסעותיו הם שאחראים ליצירה הענפה חוצת הז'אנרים, הנוגעת בכול: ספרות מסע, סיפורים קצרים, מדע בדיוני, סיפורי ילדים, שירה.

מששב לאנגליה כבר היה מפורסם. היו שהכתירו אותו כיורשו של דיקנס, הגו את שמו בשורה אחת עם דפו וסוויפט. עוד לפני גיל 25 הוכתר קיפלינג הצעיר כאמן הסיפור הקצר. אולם יחד עם האדנות המופרזת שיוחסה לו, האמונה הנחרצת באומה הבריטית שהעלתה כל כך את זעם הנאורות עליו בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מסתתרת כל הזמן בעיית זהות קשה בין שני העולמות, ההודי מכאן והאנגלי כאן.

דמויותיו של קיפלינג אינן בריאות כשל דיקנס. הן חוות לא פעם הזיות, דיבוקים, התמוטטויות עצבים כמו שיחווה על בשרו מאוחר יותר. ברומן 'קים' צייר את מה שנדמה כדמותו שלו – קים הוא ילד אירי הנעזב בקרב האוכלוסייה ההודית. בשל עורו הכהה הוא נראה כאחד ההודים ולפיכך מוטל עליו תפקיד מרגל בריטי. נדודיו והתמסרותו לאימפריה הבריטית הם רק צד אחד בעלילה – ובנפשו של קיפלינג. קים פוגש בנזיר בודהיסטי המצרף אותו לחיפושיו אחר הנירוואנה, חיפוש רוחני מיסטי. שתי המטרות נעות בקווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, כשם שכתב בבלדה – 'המזרח הוא מזרח והמערב הוא מערב ולעולם לא ייפגשו השניים'. את נועם זוהרה של האימפריה הבריטית העצומה מפלח כל העת ביצירתו קול ענות חלושה של ילד מפוחד. בסיום הרומן תוהה קים – 'אני קים, אני קים, אך מהו קים?'

"עם המוות צא ורקוד!"

את מסעותיו המשיך גם משהתחתן והיה אב לילדים. באופן פרדוקסלי, מי שנחשב בעיני רבים לאויבן הפטרוני של הארצות המתפתחות הוא שאחראי במישרין להבאתן ולהכרתן לאימפריה הבריטית עם רשמי מסעותיו. כך הפך מי ששר לאנגליה הוויקטוריאנית שיר הלל למגלה הודו למערב.

מספרים כי באחד הימים נפלה טעות, ומגזין הודיע על מותו של קיפלינג. קיפלינג שלח למגזין מכתב ובו הודיע: 'הרגע קראתי שאני מת. אל תשכחו להסיר את שמי מרשימת המנויים'. הודעה אמיתית פורסמה כשהיה קיפלינג בן 70, גיל מופלג ביחס למות שניים מילדיו – ג'וזפין שמתה מדלקת ריאות, וג'ון שנהרג במלחמה. אפרו של קיפלינג טמון בלונדון, על אדמת האימפריה.