הקפיטליזם הקיצוני המוביל את מדינת ישראל כיום מועיל ליצירת משק יעיל ותחרותי, אך משלב מסוים הופך לשלטון הון משחית המרושש את המעמד הבינוני. יסודותיו המוסריים זרים לקהילת הברית היהודית

אתר קידוח 'תמר'

הדיון הציבורי התוסס בעקבות מסקנות ועדת ששינסקי על אודות החלוקה "הצודקת" של רווחי תגליות הגז חושף שוב את הבסיס האינטלקטואלי השטחי של השיח הישראלי. העמדות השונות בוויכוח מתארגנות לאורך ציר אחד בלבד: קפיטליזם – סוציאליזם, על גוניהם השונים. שני משטרים כלכליים שמקורם בהלכי-מחשבה וערכי מוסר זרים, שדבקנו בהם בלי קשר פנימי לבעיות המיוחדות של תחייתנו הלאומית. כשנתעמק מעט בבסיס המוסרי של השיטות הללו, נגלה בקלות ששתיהן פסולות מלשמש לנו קנה מידה או אידיאל לתכנון הכלכלי של שיבת ציון. במאמר זה אעסוק בביקורת הקפיטליזם בלבד.

אינדיבידואליזם עקבי

הקפיטליזם, כידוע, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הקפיטליסטי מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, חברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מהווה אוסף של פרטים המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטלי בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים.  

המוסר הקפיטליסטי הזה מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כול, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום. אמנם היהודים בגלות היו תמיד גדולי הקפיטליסטים, אך הדבר היה מבחינתם תמיד רק "מדיניות חוץ", דרך התמודדות והישרדות מול הסביבה הנוכרית. מערכת היחסים הפנים-קהילתית של החברה היהודית המסורתית בגלות התאפיינה – לפחות עד התפוררותה בעקבות ההשכלה – בסולידריות ואחווה יוצאות דופן. אין פלא אם כן שהציונות, עד קום המדינה, נטתה דווקא לסוציאליזם ולא לקפיטליזם והתאפיינה בהרגשה לאומית-קיבוצית-אידיאליסטית שהייתה האמת הפנימית שלה. רק מתוך אווירה מוסרית שכזו ניתן היה לבנות את היש החומרי של היישוב והמדינה מתוך הלא-כלום.

האחווה הבין-יהודית הזו איננה סתם "סולידריות"; היא ברית. הניגוד לברית הזו הוא הערלות – תודעה שעל פיה האדם רואה עצמו מנוכר-בעצם לכל הסובבים אותו, אטום להם, וממילא תופס אותם כחפץ, כאובייקט וכאמצעי.

פלא הוא בעיניי שישנם בתוכנו מי שמדברים על תחייה לאומית, ולא כל שכן על תחייה משיחית וגאולה ארצית שלמה, ולא חשים עד כמה המוסר הקפיטליסטי מנוגד ליעדים אלה. משימת הגאולה הארצית והתחייה המשיחית שלנו היא קודם כול משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו – בברית קודש – להגשמתה. המוסר הקפיטליסטי, האינדיבידואליסטי-ערלי – מלחמת הכול בכול – לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

מכאן למימד הזמן: תפיסת העולם שמהווה את הבסיס לקפיטליזם היא תודעה של "כאן ועכשיו". התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים, יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

דוגמה מובהקת לסתירה המובנית שבין לאומיות קיבוצית אידיאליסטית ובין קפיטליזם ניתן לראות ממש בימים אלה בפרשת החרם שקיבלו על עצמן חברות ישראליות החפצות להשתתף בעסקי בניית העיר הערבית רוואבי. לקפיטליזם העקבי אין סנטימנטים לאומיים. אלוהיו הוא אלילי הכסף והזהב – "הצמיחה" – ולא רק מתוך חזירות ותאוות בצע; חוקי המשחק אינם מאפשרים לאחד המתחרים לפגר בתחרות מול האחרים, שכן בכך הוא יגזור את קִצו.

האבקות כלבים

אין ספק שבנסיבות מסוימות הקפיטליזם יעיל מאוד לשגשוגה של כלל החברה, אבל אחרי תקופה קצרה של שגשוג ופריחה, הפיצול והתחרות המונחים ביסודו מתחילים לתת את אותותיהם. הקבוצות שהפסידו בתחרות מתחילות להבין שהכוח הכלכלי שהצטבר בידי הקבוצות המנצחות דן אותם לנחיתות עולמית ולניצול. התחרות החופשית, שהביאה ברכה לחברה בתחילתו של התהליך, הופכת למשחק מכור – כלי נוח ביד המנצחים לשם הנצחת ההגמוניה שלהם והגברתה.   

כשמגיעה החברה הקפיטליסטית לשלב זה חדלה התחרות להיות הוגנת ויצרנית, תחרות שמפתחת את החברה, והיא נהפכת לתחרות על הישגי העבר, תחרות מרדנית ההורסת את החברה ומבזבזת את מרצה לשווא. היא מפסיקה להיות זרז לפיתוח, ומתחילה ללבות רגשי תסכול וקנאה. הפערים החברתיים מתרחבים, הסולידריות הלאומית נהרסת, והתרוששות של המוני-עם מתרחבים והולכים היא הכרח המציאות. העושר מתנקז בהכרח לפחות ופחות אנשים, ואלה חייבים להמשיך ולצבור אותו בתחרות ביניהם, ועל חשבון שאר ההמונים. שיטה זו מכילה את סתירתה בתוכה; מרידה בשיטה כזו ופיצוצה של החברה מבפנים הם שאלה של זמן בלבד. אם בטווח הקצר התגלה הקפיטליזם כיעיל לחברה בכללותה, בטווח הארוך הוא הרסני.

יעילותו של הקפיטליזם נובעת מהתבססותו על היצרים הנמוכים של האדם – התחרות, הקנאה, תאוות הממון והצריכה. אלה אכן גורמים רבי עוצמה בהפעלתו האינטנסיבית של הפרט, אך ברור לכול מה סופה של חברה שאלה הם היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים. את העיקרון הפסיכולוגי של יעילותו של הקפיטליזם יודעים גם מאמני כלבים. הם יודעים ששיסוי הכלבים זה בזה יביא למיצוי של מלוא הפוטנציאל החייתי שלהם ומקסימום כישוריהם האגרסיביים. אבל ה"חזירות" הזו, שהיא מנוע הצמיחה של הקפיטליזם, היא רק סימפטום. הפגם השורשי העומד ביסודו הוא "הערלות".

 תרתי דסתרי

הנזק החמור יותר הוא הנזק הרוחני, ודווקא בנקודה זו ניכר עד כמה פסול המוסר הקפיטליסטי.

הפיצול האינטרסנטי נושא בחובו גם פיצול רוחני מתאים, כדי לספק בנייני-על מתאימים לאינטרסים המתחרים ביניהם. האינטרסים הכלכליים המנוגדים מחייבים בניית רציונליזציה אידיאית שתצדיק אותם. מאבקם של האינטרסים הכלכליים זה בזה אינו נעשה בשמם, אלא בשם אידיאלים וערכים שמגויסים לצורך הצדקתם. גם לכך ניתן לראות דוגמה מובהקת מהשנים האחרונות: התמיכה של הקהילה העסקית ושל בעלי הממון באידיאולוגיה של "שלום עכשיו" נובעת, קודם כול, משיקולים אינטרסנטיים. לדעתם השלום טוב לעסקים; שוקי המזרח התיכון והעבודה הזולה שהם יכולים לספק קורצים להם. תמיכתם באידיאולוגיה של השלום היא דוגמה מובהקת לבניין-על שכזה.

ריבוי האינטרסים – שהוא כאמור בבחינת "בילד-אין" בחברה הקפיטליסטית – מוליד ריבוי בנייני-על אידיאולוגיים שכאלה, שנועדו להצדיק אותם ולשרתם. ומכיוון שהאינטרסים מנוגדים – כך גם בנייני-העל הללו. התוצאה היא חברה שמתרבים בה לא רק אינטרסים חומריים סותרים, אלא גם אידיאלים וערכים מתנגשים. מיותר להסביר עד כמה דבר זה מנוגד לאחדות השאיפה הלאומית, שאנו זקוקים לה במצבנו הלאומי כאוויר לנשימה לא רק כדי לקדם את תחייתנו, אלא אפילו רק כדי להישרד בקיבעונה העכשווי.

יתר על כן: משעולות האידיאולוגיות הללו, וחלקן כמובן מנצחות במאבק, הן מוליכות אותנו, לפי החוקיות והדינמיקה הטמונות בחובן, ודווקא לפיה – לעתיד ערכי-מוסרי-אידיאי מעורפל, מקרי, לא ידוע, לא מתוכנן, שאין לו ולא כלום עם העבר הישראלי-יהודי וכמובן שלא עם העתיד הישראלי על יעדיו, אתגריו ומטרותיו. בתהליכי התפתחות כאלה, שהם מנת חלקם של כל העמים, אנו יודעים אולי מאין יצאנו אך לא יכול להיות לנו שום מושג קלוש לאן נגיע.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק 'משטר היובל' בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס מאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא, הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הקפיטליזם יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הקפיטליזם הוא סם מוות.