כשהנשמה מאירה בגוף… – לפרשת תזריע מצורע

לאחר שצֻווינו בסוף הפרשה הקודמת על האיסור להכניס אל גופנו כל טמא, עוברת פרשתנו שלנו אל מכלול הציוויים באשר לטומאות החורגות חוצה מן הגוף, ובכללן גם הנגעים אשר על-פי דרכם יוצאים גם הם מן הגוף. בטומאות אלה מתבלט גם העניין הלאומי-הציבורי, בפועל ממש; כי מלבד חובת האיש והאשה להיטהר מטומאתם, הריהם גם משולחים מן המחנה עד אשר יטהרו. הווה אומר כי טומאה זו איננה סתם "בעיית יחיד" אלא סכנתה כללית היא, באשר הטמא מאחיז את הטומאה על סביביו, במחנה, ופוגם כך בקדושת הכלל.

וחובת 'שילוח טמאים' מוצאים אנו לא רק בטומאות החורגות מן הגוף אלא גם בטומאת מת – ומעניין זה עשויים אנו ללמוד את מהותו של פגם הטומאה בישראל, כמו-גם את ההכרח המתמיד לתקנו, בטהרה. כדי למצות את ההסבר הזה, עלינו 'לעשות קצת סדר' ולהקדים כמה יסודות.

עיקר עניינה של טומאת מת נאמר בספר במדבר בפרשת חוקת, המורָה את אופן ההיטהרות בהזאת מים חיים עם אפר הפרה האדומה (במדבר י"ט), וחובת השילוח נאמרת בפרשת נשוא (בראש פרק ה') – שם נכרכים הטמאים שבפרשתנו יחד עם מי שנטמא למת, בהוראת הקב"ה למשה לאמור: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. … וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שׁוכֵן בְּתוֹכָם".

למדנו אפוא שלא ממחנה אחד משולחים הטמאים אלא מכמה, שנאמר: "מַחֲנֵיהֶם". רש"י בפירושו לַפסוק מסכם את סוגיית הגמרא במסכת פסחים (ס"ז א') הקובעת כי שלושה מחנות היו במדבר, זה לפנים מזה, והטמאים שולחו מהם על-פי חומרת טומאתם, כלהלן: "שלוש מחנות היו שם בשעת חנייתן: תוך הקלעים [= חצר המשכן] היא מחנה שכינה, חניית הלוויים סביב [למשכן] … היא מחנה לוִיה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא מִשֶל שכינה".

במסכת זבחים (קט"ז ב') המשיכו חז"ל וקבעו כי "כשם שמחנה בַּמדבר [שלוש מעלות בו], כך מחנה בירושלים: מ[חומת] ירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער ניקנור [= שער עזָרת ישראל] מחנה לויה, מכאן ואילך – [תחום העזרה והמקדש] – מחנה שכינה". ובהתאם לכך נקבע, לדורות עולם, כי את המצורעים יש לשלח אל מחוץ לחומות ירושלים עד שייטהרו, את הטמאים בטומאה היוצאת מן הגוף יש לשלח מהר הבית עד שייטבלו במים, ואת מי שנטמא לנפש אדם יש לשלח ממחנה השכינה, עד שיזו עליו כדין את מי אפר הפרה האדומה. (ראה את סיכומו של הרמב"ם על כך בפרק ג' מהלכות ביאת המקדש).

עתה נוכל לגשת אפוא להבנת הכתוב בפרשתנו (ט"ו ל"א) בסיכום ההוראות באשר לטומאות היוצאות מן הגוף, לאמור: "וְהִזַּרְתֶּם [= והפרשתם] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּומְאָתָם, וְלֹא יָמותוּ בְּטומְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם", וכמוהו גם האמור בבמדבר (י"ט י"ג) כי "כָּל הַנּוגֵעַ בְּמֵת … וְלֹא יִתְחַטָּא [באפר הפרה] – אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל".

כי מצד אחד – כל הטומאות שנדונו כאן, משהו מן המוות אחוז בהן. אין צורך להסביר זאת באשר לנוגע במת, או הבא עמו באוהל; אך גם האשה הנידה הן פולטת היא חוצה את ראשית החיים שהחלו להבשיל בקרבה, ומגוף היולדת יוצאים מי שפיר ודם ושִליה אשר נועדו להזנת העובר ושמירתו, ועתה נותרים הם כפסולת. כך גם הזבים ואשר יצאה מהם שכבת זרע, אשר משא החיים הגנוז בה אובד ומושחת ארצה; וגם הנגעים למיניהם – מעין 'מוות לאיבר אחד' המה, או סכנת אובדנו אם לא יירפאו.

ומצד שני – המקדש הריהו ליבת כור חיי ישראל. השכינה השרויה בו, היא כַּנשמה המחַיה את גוף כלל-ישראל, וברור אפוא שכניסת איש או אשה נושאי-מוות אל תוכו – ולו יהא זה רק משא אגב – הריהי סתירה בלתי נסבלת בין שלמות וקיטוע, בין שפיעה אינסופית לבין סכר עוצר ומצמית.

וכך, כאמור, לא רק באשר למקדש עצמו. כי המקדש – המוקד – קורן ומאיר מן המרכז חוצה, במעגלים קונצנטריים, אל הר-הבית סביבו, ואל ירושלים סביב ההר, ואל מלוא רוחב הארץ סביבות ירושלים; כי שוכן ה' בישראל לא רק במקדשו, כי אם ממנו וחוצה, בהר ועיר ומדינה, ובתוך כל הקהל הקדוש.  הטמאים השונים – על-פי סולם חומרת טמאתם – מנועים אפוא כולם מלבוא אל בית חיי-החיים, אך מורחקים הם ממנו איש כדרגתו: יש אשר יורשו לבוא אל ההר, עד מבוא שער עזָרת ישראל, יש שיורחקו הלאה, משני מחנות או משלושה – ועליהם נאמר: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שׁוכֵן בְּתוֹכָם" – ויש אשר ייאמר אף כי נטמאת בחטאנו הארץ כולה. (דבר זה אמור כאשר רוצח-הנפש מורשה לחיות בארץ כדרכו, וכך מאחיז הוא בה את טומאת המוות, ככתוב ב'במדבר' (ל"ה ל"ג-ל"ד) לאמור: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ … כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ … וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יושְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שׁוכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שׁוכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל").

אשר על-כן, כדי לשוב ולבוא אל המקדש מבלי לפגום בו בטומאה, נדרשת היטהרות – שיבה אל החיים השלמים – שתהא הנשמה מאירה בגוף בכל כוחה, ויהא הגוף נפעל ממנה בכל איבריו, עד שורשי שערותיו, שלא יידח ממנו נידח. לשם כך עלינו להגביר בתוכנו את כוח החיים, בקדושה ובטהרה, ולהתגבר על כל מכשול ומחסום לכך, בחומר ורוח.

נוכל לסכם אפוא, ולומר כי טומאה הריהי תמונת הראי המהופכת של שכינה: טומאת היחיד וביתו, וטומאת הכלל ונחלתו, אינן רק משל זו לזו, אלא לפותות הן זו בזו, עד שממש טומאה אחת הֵנָה. וכאשר נביע זאת בלשון החיוב, הרינו יודעים אל-נכון כי שכינת א-להים בכנסת-ישראל, ונשמת כל יחיד מאיתנו הקורנת בגופו השלם, החי ופועל מכוחה, אחת הֵנָה ממש – שהרי נשמת היחיד ביחס לַשכינה הריהי כטיפה בנהר היוצא מעֵדֶן להשקות את הגן – וכל אשר בזו יש בזה, ולהיפך.

בקראנו עתה, בסיום דברינו, במדרש חז"ל הממשיל את הצרוע אל בית המקדש, אשר נגע הטילו בו בני ישראל בעבודתם הזרה, עד שנסתלקה השכינה – שוב לא ייפלא הדבר. הנה זו הדרשה: "[נאמר בוַיקרא י"ג מ"ה]: 'וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרומִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא'. 'והצרוע' – זה בית המקדש, 'אשר בו הנגע' – זו עבודת כוכבים שהיא מטמאה כנגע … 'בגדיו יהיו פרומים' – אלו בגדי כהונה, 'וראשו יהיה פרוע' – הוא שנאמר (ישעיהו כ"ב ח') 'וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה', גלי דכסיא [= גילה את המוצנע], 'ועל שפם יעטה' – כיוון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו, 'וטמא טמא יקרא' – [זה] חורבן ראשון וחורבן שני". (איכה רבה פתיחתא כ"א וילקוט שמעוני לפרשתנו, רמז תקנ"א).

הוא הדבר אשר אמרנו: גוף ונשמה, שכינה וישראל, אינם נפרדים זה מזו. הננו מהות אחת של חיים, זורמים, תוססים ובריאים – או חלילה להיפך, כי חטאנו. הטומאה – אבדן כוח הנשמה בגוף – הריהי כחורבן המקדש וסילוק השכינה, וכאשר יְטַמֵא הכוהן את בית-איש כן יאמר הנביא – בדבר ה' – כי אין העם ראוי לַמקדש ודינו להינתץ, כבית המנוגע.

אך גם זאת ידוע ידענו, כי תשובה וטהרה תאומות הֵנָה, ומעלות הן זו את זו בעיגול: כאשר ישוב העם מחטאו – ולבבנו יבין, ושב ורפא לו – או-אז תפוג טומאתנו, ונֵרָצֶה. בימים ההם יותן לנו לב בשר תחת לב האבן, ורוח חדשה בקרבנו תושב, ואת אבני המקדש נישא ונניף זו לעומת זו, נדבכים ופתחים, למען יערה ה' את רוחו ממרום להשרות שכינתו בגופנו, בארץ הטובה הזאת, לחַיותנו כַּיום הזה.

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: