תשוקה גדולה לצעוק חיים / בלפור חקק

 

שבר הזהות שחוללה העלייה ממשיך להעסיק את ארז ביטון, ושוזר את ספרו החדש במארג הגדול של איתור הדרך האותנטית לבטא זהות שסועה

תמביסרת ציפור מרוקאית, ארז ביטון; הוצאת הקיבוץ המאוחד 2010,  96עמ'

קובץ שיריו החדש של ארז ביטון נותן לכולנו הזדמנות לאמוד מחדש את עוצמת המפנה שיצרו שיריו ברפובליקה הספרותית שלנו. היום, כאשר אנו מעיינים בשיריו המוקדמים ובשיריו החדשים, ניתן להעריך את חשיבות המפץ שיצרו שיריו מאז פרסומם ועד היום.  ארז ביטון היה המשורר הראשון שנתן ביטוי נוקב למשבר התרבותי שחוו יהודי המזרח עקב המעבר לארץ בשנות העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה. בעקבותיו קמו יוצרים נוספים שהתייחסו למשבר הקשה ולזהות  החצויה והקרועה שנגרמה בעטיו.

ביטון מתאר דור של אבות שבורים, גדולי רוח בנפילתם:

 וְהִנֵּה כָּאן רַבִּי יִצְחָק הַזָּקֵן

וְאִשְתּוֹ עִישָׁה הָעִוֶּרֶת

אִתּוֹ הָיִיתִי בָּא לְבֵית הַקְּבָרוֹת הַזֶּה מַמָּשׁ

לִקְטֹף תְּאֵנִים וְחָרוּבִים… (עמוד 14).

 ובסוף רשימת הנפילים המרוסקים, עוד דמות טרגית:

וְכָאן אַבְרָהָם הַמְכֻנֶּה הִנּוֹ

וְעָשׂוּ אִתּוֹ חֶסֶד

שֶׁלֹּא טָמְנוּ אוֹתוֹ מִחוּץ לַגָּדֵר

שֶׁהֲרֵי

הִתְאַבֵּד בִּירִיָּה…

 השיר מביא דמויות של גיבורים שבורים מדור האבות, שנותרו בשוליים לאחר העלייה ארצה. רבי יצחק שהיה רם מעמד בקהילתו מחפש אושר בבית קברות, ורק שם הוא מלקט את פירותיו. אברהם לא מצא מקומו בארץ המובטחת והתאבד בירייה. וכך דמויות אחרות בשיר.

החוויה המעצבת בשירים רבים היא התנפצות דמות האב, שהייתה חוויה כואבת וטראומתית. ארז ביטון, ראשון למשוררים אחרים בני דורו (רוני סומק, יוסף עוזר, אמירה הס, פרץ-דרור בנאי, אברהם בר עוז, שלמה אביו, ציפי שחרור, מירי בן שמחון וכמותם אני ואחי הרצל), נתן ביטוי לדור שהיה אילם ולא ידע לנסח במילים את עוצמת כאבו. רוב המשוררים מבני העליות הללו היו בני הדור השלישי לעולים – דהיינו: הנכדים הם שביטאו את כאב הנפילה של האבות והסבים. אין פלא שהופעת שיריו של ארז ביטון בסוף שנות השבעים הייתה בבחינת מהפכה ספרותית. היו שהגדירו זאת כ"מהפכת הנענע" (על שם ספרו השני: "ספר הנענע").

ביטון נתן לגיטימציה לשורשים הכפולים של יהודי ארצות האסלאם ולכאבם בשל המעבר התרבותי. שירי העדוּת של ארז ביטון הם שירים גבישיים ויצוקים מכאב. חלק מהם הכרנו משלושת הקבצים הקודמים – "מנחה מרוקאית" (1977), "ספר הנענע" (1979) ו"ציפור בין יבשות" (1990).

עם הקמת המדינה נוצר קונפליקט בין האידיאולוגיה הציונית ובין המציאות. העלייה הייתה מימוש חלום של דורות, אך היא חוללה משבר עמוק. האבות המייסדים של המדינה, רובם יוצאי אירופה, ראו עצמם מחוקקי תרבות, והם קיוו שייווצר כאן דגם של "יהודי חדש", תוך העלמת תרבות-ארץ-המוצא של העולים, שנראתה בעיניהם נחותה. התהליך היה מר גם לעולים מאירופה, אך הוא היה מר שבעתיים לעולים מארצות האסלאם.

יהודי  המזרח הגיעו רובם מעולם מסורתי, קדם-מודרני, והמעבר לארץ היה קשה מאוד. אבי-המשפחה, ששם זכה למעמד רם, לציות ולכבוד, לא נחשב עוד למקור הסמכות ולבעל זכות ההכרעה. אך תהליך המעבר התרבותי הנחיל מפח נפש לא רק לדור האבות: ההשלכות על דור הבנים היו קשות לא פחות. העימות בין תרבות הבית לתרבות בית-הספר היה טראומתי. דור הבנים היה לדור של קלועים בתווך: הם חשו מבוכה וניכור לנוכח תרבות הבית, שאינה "נחשבת", וחשו ניכור גם כלפי בית הספר שהתעלם מזהותם.

בשיר החדש "ספיגה" ארז  ביטון שר:

 אִמִּי חָפְרָה בְּצִפָּרְנֶיהָ

בָּאֲדָמָה

אֶל בּוֹרוֹת הַסְּפִיגָה

כִּי מִקְלָט לֹא הָיָה לָהּ בַּבַּיִת

וְכָל חַיֶּיהָ

מִמִּלְחָמָה לְמִלְחָמָה

וְכָל חַיֶּיהָ

מִסְּפִיגָה לִסְפִיגָה (עמוד 40).

 כמה אירוני להשוות שיר זה לדימוי חפירות חיינו של אלתרמן. וכך כתב נתן אלתרמן, שהיום מלאו מאה שנים להולדתו: "כי לא ניסוג מפה ודרך אין אחרת/ אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". אמו של הדובר בשיר נמצאת כל חייה בחפירות החיים/ היא במלחמה מתמדת של החיים, ואינה מתעלה מעל בורות הספיגה.

האֵם בדור המעבר היא אם הרואית הנמצאת במאבק מתמיד: זו מלחמה שבה נאבקים בציפורניים על הקיום ועל היכולת לספוג את השינויים ואת הפגעים הקרבים לחייה. בורות הספיגה הופכים למטאפורה דו משמעית: מצד אחד הנפילה מגובה החלומות אל בור המציאות המכזיבה, ומצד שני היכולת להפוך את המצב הקשה לעמדת זינוק, עמדת התגוננות. לא לוותר. אבל בין השיטין יש ביקורת, אלה חיים בין ספיגה לספיגה.

בשיריו של ארז ביטון יש ביטוי לדפוסי תגובה שונים לקונפליקט בין התרבויות. יש שירים המבטאים מחאה כלפי התרבות הקולטת והתנגדות לה (לפעמים הם מבטאים חוסר יכולת להשתלב בה), ויש שהם מבטאים שאיפה לסינתזה תרבותית.

בשיר "שיר קנייה בדיזנגוף" (מתוך ספרו "מנחה מרוקאית") מתאר המשורר באופן מטפורי ניסיון של מעבר תרבותי: קָנִיתִי חֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב / כְּדֵי לְהַכּוֹת שֹׁרֶשׁ / כְּדֵי לִקְנוֹת שֹׁרֶשׁ / כְּדֵי לִמְצֹא מָקוֹם בְּרוֹוָל". ההשתרשות בעולם החדש מתוארת כהשתרשות ב"דיזנגוף" וב"רוול", סמלים למפגשי החברה הגבוהה בתל אביב. הכותרת עצמה כבר מרמזת על כישלון: "שיר קנייה". לא מדובר בהשתקעות של קבע בעולם החדש. מדובר בשהות זמנית בלבד. המשורר מכריז אמנם שרצונו להיות חלק מעולם זה, "להכות שורש". אך מיד הוא מדייק ואומר "לקנות שורש". יש בכך אירוניה עצמית, הודאה בכך שהוא מאמץ דברים חיצוניים שאינם מהותיים לו, שזוהי בשבילו החברה הגבוהה.

גם כשנוצרת תקשורת – היא מדומָה: הוא נאלץ להעמיד פנים ולאחוז בגינוני נימוס מלאכותיים. השימוש בשפה שלהם מתואר כשימוש בנשק ("אני שולף את השפה"), בכלי חיצוני שאינו מהותי לו. ההתמודדות היא סוג של מלחמה. בשיר שהבאתי קודם דובר על בורות ספיגה, כאן על שליפה כדרך התגוננות ומאבק. ומה תוצאת ההתקרבות?

הדובר מתאר את  הקושי להשתלב: "וְהַבָּתִּים הָעוֹמְדִים כָּאן עָלַי /  גְּבוֹהִים כָּאן עָלַי / וְהַפְּתָחִים הַּפְתוּחִים כָּאן / בִּלְתִּי חֲדִירִים לִי כָּאן". העולם החדש נראה לו מאיים וחונק, סוגר עליו בעוצמתו ובכובדו. הוא חש מנוכר ולא שייך. "הפתחים פתוחים", ולכאורה הכול זמין ופתוח בפניו. ובכל זאת, הם "בלתי חדירים". יש פתחים רבים בעולם החדש, גודש של אפשרויות וכיווני דרך, ובכל זאת אין לו מקום בעולם זה. הצירוף "בלתי חדירים לי כאן" מחזק את המחשבה שהסגירות של העולם החדש בפניו היא הרגשה סובייקטיבית שלו, ולא עובדה אובייקטיבית.

מהו אפוא הפתרון?

בשיר חדש בספר זה הוא כותב:

אִשָּׁה זְקֵנָה וְיֶלֶד

וְחֶדֶר סָגוּר וּפַחַד

וּתְשׁוּקָה גְּדוֹלָה

לִצְעֹק חַיִּים  (עמוד 35).

בחיים של פחד וחוסר תקווה, לא פלא שהכול קורה "כשהבתים  פעורים לשמים / והקירות מתמוטטים ונופלים" (שם, עמ' 35). אך צעקת החיים נשמעת תמיד.

החיים בתוך מחנק שסוגר עליך אינם יכולים לעצור את אותה תשוקה לחיים, אותה תשוקה לצעוק שהלב רוצה מקום בעולם הזה. הסגירות והאטימות אפיינו גם את "שיר קנייה בדיזנגוף", גם שם הייתה תשוקה. בשיר החדש הכאב אנושי וזועק, ויש צעקה לחיים. ב'שיר קנייה' אנו מוצאים תשוקה לתקשורת:

 בְּשָׁעָה אַפְלוּלִית  /בַּחֲנוּת בְּדִיזְנְגּוֹב  /אֲנִי אוֹרֵז חֲפָצִים / לַחֲזֹר לַפַּרְבָּרִים / לָעִבְרִית הָאַחֶרֶת.

 האם המשורר נואש? לכאורה מדובר בחזרה לזהות העצמית המקורית, בשיבה לשורשיו שלו ובוויתור על המעמד של קלוע בתווך ועל הניסיונות להשתלב בתרבות החדשה. הוא רוצה להיות נאמן לעצמו, מתוך ספקנות לגבי האפשרות של קניית שורש חדש. החזרה היא בשעה אפלולית. יש תחושה של סוף יום וסוף של משהו שנכשל: שיבה לחברה האותנטית שממנה צמח וגם חזרה לעברית שלו ולזהות נטולת הזיוף .

מה מונע את התקשורת? בספרו "תמביסרת" מדגיש ארז ביטון את הזרות החוצצת בין גיבורי שיריו לבין המציאות המתנכרת להם:

 אֲנַחְנוּ זָרִים

וְהַזָּרוּת כָּוְתָה אֶת עֵינֵינוּ

מִבֶּכִי (עמ' 29).

 בשירים מוקדמים של ארז ביטון ראינו את אותה תחושה של מצור: כך בשיר "דברי רקע ראשונים" מתואר דובר שירי הקלוע בתווך בין התרבויות. הכותרת של השיר כמו תמימה, כמו  אינה מרמזת דבר: המשורר מוסר דברי רקע על עולמו השירי, על מקורות היניקה וההשראה שלו. מתברר שתרבות הוריו מאוד מושרשת בו, והוא מתאר את אִמו ואביו כדמויות שהפרו את שירתו. קשה להתקרב להווה, נוכח היופי והפתיחות של העבר: תרבות העבר מתוארת על דרך האידיאליזציה, באמפתיה שהוא חש לעולמה המופלא של אמו. המשורר מתפעל מכך שהיא  חיה את החיים בפשטות ויודעת להתמודד עם הרע בדרכים עממיות, הרחוקות מן המושגים של התרבות המערבית: "בְּאֶצְבָּעוֹת צְרֵדוֹת / בְּהַלְקָאוֹת חָזֶה וּבְשֵׁם כָּל הָאִמָּהוֹת", כך מצליחה האם לנצח את הרע. המשורר המתגעגע לאִמו יודע כי בעולמו המורכב אין פתרונות פשוטים לקונפליקטים ולרוע.

עולם העבר עשיר וחם יותר: הוא נכסף גם לעולמו של האב ש"עסק בעולמות" (בתורת הנסתר), והיה בקי בהלכות היהדות. וכאן הוא מגיע לתיאור עולמו שלו, ואנו מגלים עד כמה הוא קרוע בין התרבויות, עד כמה הוא קלוע בתווך בין תרבות הוריו ובין התרבות המודרנית:

אֲנִי אֲנִי  /שֶׁהִרְחַקְתִּי עַצְמִי/ הַרְחֵק אֶל תּוֹךְ לִבִּי/ שֶׁכְּשֶׁהַכֹּל הָיוּ יְשֵׁנִים/ הָיִיתִי מְשַׁנֵּן/ הַרְחֵק אֶל תּוֹךְ לִבִּי / מִיסוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל בַּאךְ/ בִּיהוּדִית/ מָרוֹקָאִית.

 המשורר חוזר אל לִבו, אל עצמו. ואז מתברר לו שהוא חי בשני העולמות ואולי אף מחפש פיוס בין הניגודים. המוסיקה של באך (ובהקצנה, המיסות של באך!) מסמלת את התרבות החדשה, והוא מזמזם אותה ביהודית מרוקאית… לא ברור אם נרמז כאן פתרון של סינתזה תרבותית כמוצא מן הקונפליקט הקורע אותו, או שזוהי אירוניה עצמית על הסינתזה שהוא כה מייחל לה. נראה ששני הפירושים לגיטימיים.

 בשיר "תקציר שיחה" (שפורסם ב"ספר הנענע") הדהדה שאלה נוקבת – שאלת השמירה על הזהות במעבר מתרבות הבית לתרבות השלטת. "מַה זֶּה לִהְיוֹת אוֹתֶנְטִי / לָרוּץ בְּאֶמְצַע דִּיזֶנְגּוֹף וְלִצְעֹק בִּיהוּדִית מָרוֹקָאִית / "אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ" (אֲנִי מֵהָרֵי הָאַטְלָס / אֲנִי מֵהָרֵי הָאַטְלָס)".

בשירת ביטון זו שאלה קיומית, זה מאבק על הזהות. השורות נכתבות בסערת נפש גדולה: "לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק": יש כאן רצון עז להתריס באופן בוטה, למחות, לצעוק בקול רם ולבטא את האתניות השונה. ואיפה? בלב הישראליות האשכנזית הבורגנית: "באמצע דיזנגוף, ברוול". הסערה הזאת והצעקה הפורצת פתאום מבטאות זהות שהייתה מחוקה ודחוקה וחנוקה.

האם יש פתרון לקונפליקט הזהות? כמו במחזה טוב, הפתרון המדומה מופיע לפני הפתרון האמיתי. ובהמשך השיר מופיע השבר בתוכו: "וזה לא, וזה לא". זוהי שורת המעבר המצביעה על חוסר המוצא בשיבה אל האותנטיות ואל הזהות האתנית. מתברר שהמציאות היא  מורכבת יותר: "וְזֶה לֹא, וְזֶה לֹא / וּבְכָל זֹאת טוֹפַחַת שָׂפָה אַחֶרֶת בַּפֶּה עַד פִּקּוּעַ חֲנִיכַיִם / וּבְכָל זֹאת תּוֹקְפִים רֵיחוֹת דְּחוּיִים וַאֲהוּבִים".

בשיר חדש, "העוברים על פני" , המשורר רוצה לשבור את מחסום הזרות:

 אַתֶּם

הָעוֹבְרִים עַל פָּנַי

וְאֵינְכֶם אוֹמְרִים לִי שָׁלוֹם

הֲרֵי אֵינְכֶם קַיָּמִים לְדִידִי

לָכֵן,

כְּשֶׁתַּחְלְפוּ לְפָנַי

אִמְרוּ לִי שָׁלוֹם

וְכָל אֶחָד מִכֶּם

יִהְיֶה יְדִידִי (עמ' 11).

 באותו עולם של מלחמה מתמדת, של הכרח לשלוף מילים, של הכרח להתבצר בבורות ספיגה, המאבק הפנימי קשה, והמשורר מבקש תשובה מעצמו.

השיר הזה הוא גם חלק משירי העיוורון, שבהם מתמודד הדובר השירי עם מציאות של חוסר ודאות מול הסובבים אותו. בשירו "תקציר שיחה" ראינו את השביל הפנימי – שיחה פנימית של הדובר  עם עצמו. לדובר קשה עם הזהות האתנית, אך האם הוא בחר בוודאות בזהות השנייה? האם ויתר על האותנטיות? מתברר שלא. הוא חי את המצב המורכב ללא יכולת הכרעה. חיפוש הזהות הופך למסע שאינו נגמר. אי אפשר עוד להיות אותנטי במציאות העכשווית, כי הכול משתנה. בעידן של תמורות, אינך יכול לשמור על הראשוניות ועל הטבעיות של זהותך. מאידך גיסא, קשה לו גם המעבר לזהות האחרת. והסיום הוא דרמטי וכואב: "ואני נופל בין העגות / אובד בבליל הקולות". הדובר נותר קלוע בתווך, ללא פתרון.

 לסיום, משבר המעבר התרבותי הודגם באמצעות שלושה משירי ארז ביטון, אך מובן שהנושא פורץ ועולה בשירים נוספים. נזכיר את "שיר זוהרה אלפסיה" (מנחה מרוקאית, עמ' 29), את השיר "תיקון הריחות" (ספר הנענע, עמ' 13) ואת "אלקסקס אולפראן" (ספר הנענע, עמ' 18-16).

ניתן לתמצת את המשבר בשלוש שורות מתוך השיר "משל ליסודות הבית" (מתוך "ציפור בין יבשות", עמ' 18):

                  "וַאֲנַחְנוּ מָה אֲנַחְנוּ, חֳמָרִים שֶׁל נְדִידוֹת,

                  נְדִידָה וּנְדִידָה,

                  מָשָׁל לִיסוֹדוֹת הַבַּיִת".

אולי המשורר בכוחו יוכל למצוא מזור לזהות השבורה, ליסודות הבית שנמצאים בשבר של תזוזת היסודות. גם האור בקצה המנהרה הוא קלוש, והוא כמשורר חש כדובר שבור לב:

 וְהָרוֹפֵא בַּבֹּקֶר אָמַר / מֵעַכְשָׁו אֲדוֹנִי / אַתָּה רַק עִם רֶבַע לֵב / וַאֲנִי אוֹמֵר / מֵאֵיפֹה אֶמְצָא עַכְשָׁו/  כּוֹחַ לְדִבּוּר / אֵיךְ אֶסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם / עִם זָמִיר שָׁבוּר".

פורסמה ב-20 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701, שירה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאמר יפה של בלפור חקק המאיר היטב יסודות חשובים בשירת ארז ביטון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: