בשבח הפריט המוכמן / ליאור בולטון

 

שיריה של חומסקי, קלילים וחסרי יומרות לכאורה, טומנים בחובם מטען רוחני, דתי, שירי ונפשי עשיר ומעורר התפעלות. ספרה החדש מתעלה מעל ההמולה ומזכיר שירה משובחת מהי

ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני, גילית חומסקי; עכשיו, 2010, 64 עמ'

משהו טוב קרה לכאורה לסצנת השירה בעיר. בשנים האחרונות אנחנו נהנים משפע חבורות, כתבי עת, במות ופרסומים. לפעמים מתגלעת ביניהם מחלוקת, כמו פעם בימי זך-אלתרמן העליזים. האמנם כך? ה"לכאורה" קצת צובט בלב, כי בפועל נראה שאין דמיון בין סצנת שנות ה-50 שופעת הכישרון לזו הנוכחית. עושה רושם ששירה אמיתית נקברת תחת ההמולה. הקהל בערבים השונים כולל בעיקר את חברי המפרסמים, ולא בכדי. מעקב אחר השיח ביניהם מעורר בעיקר אי נחת. כמה מהמשוררים הפעילים כיום בסצנה קוראים איש את שירת רעהו, קוראים שירה בכלל? כמה מהם יודעים לצטט איש את רעהו ולהסביר על מה נפלה המחלוקת? נדמה שקריאה לשם הנאה סובלת מחוסר פופולריות. לא מעט באשמת השירים הרבים מדי, שמוציאים שם רע לדבר האמיתי. יש בקרבנו הרבה מילים גבוהות, משפטים סבוכים והתעסקות בעצמי מיוסר. וכל כך מעט שירה.

מה הקשר הפואטי בין כל חברי 'מעין', למשל? או בין חברי 'כתם'? האמנם יש בסיס פואטי, ולא רק אישי-סוציולוגי, להתכנסות תחת כנפי החבורה? קשה לומר. גילית חומסקי, למשל, היא לכאורה משוררת של קבוצת 'עכשיו', אותה קבוצה שבשעתו נמנו עליה נתן זך ויונה וולך (והיא אכן הושוותה לוולך מספר פעמים). מה הופך אותה למשוררת המשויכת ל"עכשיו" דווקא? גם אם אפשר להצביע על חיבור טבעי מסוים – "עכשיו" הוא כנראה הלאומי בכתבי העת היוצאים בעיר – עדיין מדובר במשוררת דתית לאומית שסביר להניח שמקומה לא היה מכירה שם בשנות ה-50. חומסקי היא יותר גילוי אישי של פרופ' גבריאל מוקד, איש עתיר קרבות ולעתים שנוי במחלוקת. אין קשר אמיתי בין חבורת "עכשיו" המיתולוגית להתכנסות הנוכחית. אבל לפחות במישור הלקטורה האישית נראה שמוקד עדיין לא איבד את מגעו. ספר השירים החדש של חומסקי הוא לא פחות מפנינה בעיניי. עמוק, עשיר, יפהפה. כזה שיכול להשיב את האמונה בנפש השירית ובאהבה לשירה.

 שיריה של חומסקי מתאפיינים במשקל לירי קליל ומתמסר, מתוקים לקריאה ולכאורה חסרי יומרות.  בקריאה שנייה ושלישית עולה כי ברבים מהם מוכמן מטען רוחני, דתי, שירי ונפשי מעורר התפעלות. כמו פעם. כשעוד אהבנו שירים וגם ידענו למה, והתעמקות בשיר הייתה שווה את המאמץ. מדובר כאן בלא מעט מאמץ –  חלק ניכר מהשירים נובע מהרקע הדתי שחומסקי מגיעה ממנו ומצויה בו. חלק אחר נובע מעולמה השירי  – למשל שם הספר, התמוה מעט, המרפרר לבנם של המשוררים סילביה פלאת וטד יוז. בחירה שלא בהכרח מתחשבת בקוראים. חומסקי לא טורחת להקל, לבאר או להתהדר. היא כותבת את עצמה וכמו אומרת: זה מה שיש לי. רוצים, תקראו. חייבים להודות שיש בזה משהו מרענן.

 הנה דוגמה לשיר מוכמן כזה. על פניו שיר יפה, זורם, נעים לקריאה. כשמפענחים את פרטיו, אחד לאחד, הוא הופך לשיר קורע לב. רמז לבאות אפשר למצוא כבר בשמו: מוצאי שמחת תורה (עמ' 30), מועד גמר חתימת הדין:

עכשיו אפשר לדעת:

לפני שנה

לא יצאה בת קול

מו השמים ואמרה נחמל

על מעשיהם

כבר הגענו

אל דף ההערות בספר החיים:

כך ולא אחרת

בת הקול שלא אמרה נחמל על מעשיהם רומזת לתפילת יום הכיפורים, הכוללת בחלק מהנוסחים פיוט הנפתח במילים "חמול על מעשיך". "מעשיך" במקור רומז לבני האדם, כאן המעשים הם כפשוטו, המעשים שבני אדם עשו. המשך השיר עובר לתחום אחר שהמשוררת מצויה בו: אהבת טבע חילונית למהדרין. הוא מתייחס למזג האוויר של סוף תשרי בשילוב יום הדין:

אפשר להריח

את ימינו מתמעטים והולכים

מעננים מערפלים

וחוזר למנהג נוסף של מוצאי שמחת תורה – תחילת בקשת הגשמים בתפילה – כשהביטוי "לשאול" נע כאן בין בקשה לתהייה וה"אתה" מתחיל לרמז שאולי מדובר כאן בשיר זוגי, ובזוג שגורלו נחתם.

עכשיו אפשר

לשאול על גשם

האם אתה שואל

גם על ברקים ורעמים

*

ובכל זאת שמע

תפלת עוברי הדרכים

ראה, אנו מכנסים את קורותינו

האם אתה זוכר

שגם העץ בתכריכי בית ארעי

היה שתיל נאבק לבקע

הבית הזה הוא לטעמי לב השיר. המשוררת עוברת מ"אתה" עלום לדיבור עם אלהים באופן ישיר. היא מתייחסת לחלק בתפילה שמבקש מאלהים לא לשמוע לתפילת עוברי הדרכים, שמטבע הדברים מבקשים שלא ירד גשם עד שישובו הביתה. היא מבקשת מאלהים דווקא כן להאזין לתפילת עוברי הדרכים המטפוריות. "אנו מכנסים את קורותינו" מתייחס לעובדה הברורה לכל אדם שחגג אי פעם את חג סוכות – במוצאי שמחת תורה מפרקים את קורות הסוכה. "תכריכי בית ארעי" הם הסדינים שמכסים אותה. המשוררת זוכרת שגם קורות העץ של הבית הזמני היו פעם שתיל שרצה להיות עץ נטוע. כלומר, רמיזה לזוגיות שלא הצמיחה יותר מבית ארעי ואז נחתמה. היא מסיימת, עדיין באווירת חגי תשרי, ברפרור לתפילת הימים הנוראים. מה יקרה לאותו שתיל שרצה להיות עץ אבל הפך להיות קורת עץ בית ארעי?

מה סופו?

מי באש, מי במים

מי יכלה ומי יצוף.

השיר מדבר, לסיכום, על היום שבו נחתם הדין באופן סופי ובית ארעי מפורק.  

אלהי הבודדים בחורף

שיר מוכמן נוסף, שלמרבה הצער הוא גם אקטואלי, הוא השיר "בצורת". השיר מדבר על הקשר בין נעילת גשמים לחמלה אנושית. הוא מתבסס על כמה וכמה מקורות בגמרא המפרטים את הסיבות לעצירת גשמים. בין היתר נאמר במסכת תענית ש"אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה". כלומר, אנשים שעושים עסקיהם באמונה ונותנים מעשרות כדין מקבלים גשמים, שהם צדקה מהשמים. "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף".

ברוח דומה, בבתים הראשונים מוסבר למה הגשם לא יורד – הוא מרחם על גורי החתולים עצומי העיניים, כלומר הצעירים מאוד שעדיין לא בגרו, על אלו שיש להם רק שמיכה דקה (פיקה ולא פוך)  ועל אלו שאין להם עם מי להתחבק כשיורד גשם. השיר תוהה: הרי לא ביקשתם רחמי שמים? אז הנה, השמים מרחמים. אומרים על תפילה שהיא קורעת שערי שמים, כאן השמים נקרעים בין מבקשי הגשם לאלו שיינזקו ממנו:

הגשם חושך את עצמו

מיללת חתלתול עצום עינים

משוכני שמיכות הפיקה

ומחסרי החיבוק

וכי לא ביקשתם רחמי שמים?

נקרעו

גופים תלויים

על זכר בדל חם

ואולי נערה אחת

כאן עובר השיר לאפשרות פרטית לבצורת: נערה בודדה אחת. בחודש הרחמים מקובל לומר ש"המלך יוצא לשדה". אלהים מסתובב בעולם, ומרחם עליה. הוא לא מסוגל להמטיר גשם כל עוד היא לבד.

אלהי הבודדים בחרף

יצא אל שדות התירס

ממתין חרד בין השמש

ועוצר נשימתו

חתול אחד, קופסת קרטון אחת

ואולי נערה אחת.

וכאן טמון פתרון אפשרי: הקורא צריך לפקוח עיניים, ולחפש. תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. ובהיפוך מעניין: אם הנערה תקבל תשובה, תפילתה תיענה ומישהו יעשה איתה צדקה, גזרת הבצורת תתבטל. אלהים יוכל להפסיק להתאפק מלהוריד גשם בגללה, וייאנח בהקלה.

חפש אותה, חפש בעיר

אשר אינה מושלגת

עטוף את כתפה בצעיף צמר ורוד

היא תשובה ותפילה וצדקה

 

אלהי סופות טובות

מלא להתפקע

ישלח ברקים אל שדות התירס

ימליחם במלח טוב

ויאנח בהקלה

 

לא ננעלו

מאזני שמים

הם תלויים

על חוד סיכה

בסוף השיר מופיעה שוב תפילת עוברי הדרכים, שהופיעה גם בשיר הקודם. עוברי הדרכים מתפללים שלא ירד עליהם גשם. אם ננחם את הבוכים בדרך, החתלתולים והנערות הבודדות, שערי שמים ייפתחו: 

הנח כף יד מנחמת

על דמעת עוברי הדרכים

קרע שערי שמים

וגשם על פני האדמה

אלהים מתואר בשיר כבעל רגשות עמוקים – בוחן אותנו מלמעלה, מעורב רגשית, סקרן וגם מזיל דמעה. זה אלהים מוחשי ומלא חמלה, שרוצה לתת גשם בעתו אבל לא מסוגל, בגלל היעדר חמלה אנושית מצדנו. מאזני שמים, אומר השיר, תלויים על חוד סיכה. כל מה שצריך זה להתבונן מקרוב, במבט חד אבחנה ורגיש. תיאור מדויק של מה שהספר המיוחד הזה עושה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: