משמרי המסורת במאבק מול נוצרי ההר / ראובן גפני

בבית הכנסת הספרדי שעל הר ציון, שמיקומו המיוחד ונוסח התפילה המקורי שנשמר בו משכו אליו רבים, נאבקים כיום על המסורת ועל עצם הקיום. בינתיים מזומנת למבקרים חוויה ייחודית

 

ממשיך באותו נוסח מאז תש"ח. בית הכנסת בהר ציון צילום: ראובן גפני

"למטה, מתחת לרגלינו ממש, באולם המכושף בריקנותו של הקונוקולום, הוסיפו הפליקנים האגדיים לפצוע את לוח לבם […] קומה מתחתיהם, בחגווי הסלע, מתחת מצבת האבן המחופה פרוכת שחורה, ולשומר המנמנם המופקד על כתריהם הכבדים של ספרי התורה, היה שקוע בתרדמתו הנצחית דויד מלך ישראל. לאטו האדים קו הרקיע והעמיק את אטימותם של ההרים המתווים אותו […] ואז הנצה החמה. זו הייתה הזריחה הראשונה שראיתי בחיי" (ח' באר, נוצות, תל אביב 1979, עמ' 131).

 

אולי יותר מכול, הר ציון הוא סיפורו הטראגי של תחליף. תחליף לכל מה שנותר מאחור, עם נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות, ותחליף שנזנח כמעט לחלוטין עם שחרורה המחודש של העיר העתיקה. אמנם כבר לפני מלחמת העצמאות – ובמשך מאות ארוכות של שנים – פקדו יהודים מפעם לפעם את מתחם קבר דוד שעל הר ציון, ומסורות קדושה שונות הועברו מדור לדור ביחס לאתרים שונים על ההר, אך עם נפילת הרובע היהודי, ועזיבתו הכאובה כל כך של הכותל המערבי, נוצר הכרח של ממש – תודעתי, אנושי, אולי אפילו דתי – ביצירת תחליף מהיר, זמין, בסמיכות מקום, שאליו ינוקזו כל אותם רגשות כואבים, עורגים ומבקשים. העובדה שבסמוך לעיר העתיקה נותר בידי כוחות צה"ל הר ציון, ובמרכזו ציון קבר דוד המלך – תהא משמעותו ההיסטורית אשר תהא – הפנתה את כל אותם מאוויים אליו, באופן כמעט טבעי.       

ככל תחליף אחר, גם הפיכתו של הר ציון לאתר מקודש בקנה מידה לאומי לא נוצרה יש מאין. מאחורי המטמורפוזה המדהימה-למדי שעבר ההר בתוך זמן כה קצר עמדו אישים וגופים שונים, שהבולט בהם הוא ד"ר ש"ז כהנא, באותן השנים מנכ"ל משרד הדתות. עד מהרה עוצבה בידי כהנא ושותפיו הרבים מעין "מסורת" מקומית ורחבה להפליא, ששילבה בין אירועים וחגים, מחודשים וחדשים, אתרי הנצחה וזיכרון שנוצרו יש מאין, מוזיאונים, מנהגים וכן מספר אתרי תפילה. קבר דוד, ישיבת התפוצות, מרתף השואה ומוזיאון דוד המלך היוו כולם חלק ממערך אחד, מגוון ומגובש במידה, שהקנה לביקור בהר ציון אופי תרבותי, דתי וחברתי כאחד. 

הפעילות האינטנסיבית לקיבוע מעמדו המקודש של ההר נשאה עד מהרה פירות של ממש. עבור מאות אלפי ישראלים – בעיקר צעירים ועולים חדשים – היה מתחם קבר דוד אתר מקודש לכל דבר, שאותו הקפידו לפקוד לעתים מזומנות, בלא שהם מטרידים עצמם כלל בשאלות היסטוריות, ארכיאולוגיות או דתיות, המטרידות כל כך אנשי מדע באשר הם. בחג השבועות, יום לידתו ופטירתו של דוד המלך על פי המסורת, הפך ההר למוקד המוני של עלייה לרגל, כשאלפי מבקרים מעפילים אליו מכיוון שכונות מערב העיר, עוצרים בציון קבר דוד המצוי בקומה התחתונה של האתר המקודש, ומעפילים גם לגגו של המתחם. משם, בין עמדות הצבא, יכולים היו לצפות בזהירות – מחשש המשוגע התורן הירדני – אל עבר הר הזיתים והעיר העתיקה.

אלא שלצד הפעילות הרשמית והמוכוונת של כהנא, פעלו גם אחרים על ההר, תוך שהם מנסים לבנות – כל אחד בדרכו – את הר ציון כבסיס לתפילה, לזיכרון ולערגה. כזהו גם סיפורו של בית הכנסת הספרדי שעל הר ציון, המצליח מזה עשרות שנים לחמוק כמעט לחלוטין – אולי שלא בטובתו – מאור הזרקורים.

הקמתו של בית התפילה

ראשיתו של בית הכנסת הספרדי בשלהי שנת תש"ח, שבועות אחדים לאחר נפילת הרובע. עם שוך הקרבות באזור היה ההר כולו עדיין זרוע גדרות תיל, שקי חול ועמדות צבאיות מתוכננות או ספונטניות. בני משפחת דג'אני הערבית נטשו עוד קודם לכן את הבתים שבהם התגוררו עד אז, והותירו את השטח כולו נתון לשליטתם של חיילי צה"ל ולחלומותיהם ומרצם של אזרחים חרוצים. בין אותם פעילים ראשונים היו גם מספר תושבים ספרדים ירושלמים, חלקם בני העיר העתיקה וחלקם ילידי השכונות החדשות, ששאפו ליצור בראש ובראשונה מקום תפילה של קבע קרוב ככל האפשר, בצוק העתים, לעיר העתיקה ולציון הקבר.

המייסדים – ביניהם בני משפחות נענה, שושני, כספי, שרביט, ישראל ועמאר – מצאו עד מהרה מתחם מתאים למטרה זו בקומתו התחתונה של המבנה המרכזי של ההר, קומה אחת מתחת ל"חדר הסעודה האחרונה" הנוצרי, ולהבדיל מצידו הצפוני של ציון קבר דוד. עד מהרה הוסב המתחם המוזנח למדי לבית כנסת של ממש, שהיה קטן מעט מממדיו הנוכחיים, כשהכניסה היחידה אליו, באותן השנים, הינה באמצעות דלת קטנת-ממדים הסמוכה לקבר עצמו. כך הוקם הגרעין הראשוני של מתפללי בית הכנסת, הממשיך, לפחות בחלקו, להחזיקו ולהפעילו גם כיום, שישים ושתיים שנים לאחר הקמתו.

בין המתפללים בבית הכנסת באותן השנים היו מספר תושבים מן השכונות הקרובות ביותר לבית הכנסת ולהר כולו, דוגמת משכנות שאננים, ימין משה, שמאעה, ממילא ואחרות, ואולם מרבית המתפללים הגיעו אל בית הכנסת לא מחמת שהתגוררו בקרבתו אלא מתוך רצון להתפלל במקום הקרוב ביותר להר הבית, יהא המרחק מביתם אשר יהא. כך נאספו במקום מדי שבת מתפללים מכל רחבי העיר, חלקם לאחר הליכה מאומצת למדי של שעה ויותר. המרחק הרב שממנו צעדו לבית הכנסת לא שינה את שעת התפילה בשבת בבוקר, וגם כיום מתחילה היא סביב השעה שבע וחצי, ומאלצת את המתפללים הקשישים, העושים את דרכם לבית הכנסת, לצאת מבתיהם כמעט לפנות בוקר. תחת זאת, הונהג במקום כבר לפני שנים ספק קידוש ספק סעודה של ממש, הנערך באחד החדרים הצמודים לבית הכנסת מיד לאחר התפילה, ומסייע, מן הסתם, בהליכה המעייפת לא פחות הביתה.

מוקד של מחלוקות

בית הכנסת, כפי שניתן היה לצפות, הפך עד מהרה לאבן שואבת למאות מתפללים. בשבתות ובחגים, שרק בהם פעל בית הכנסת באופן קבוע, הצטופפו בו לעתים מתפללים רבים מאוד, שלא הותירו ולו מקום פנוי אחד באולם הקטן, הצפוף למדי בלאו הכי. באותן השנים אף הוסדר מעמדו החוקי של בית הכנסת, ועד היום מסתמכים המתפללים על ההסכם המקורי עם מנהל מקרקעי ישראל, המעניק להם באופן רשמי את הרשות לפעול במקום ולהפעילו. זאת, אגב, בלא שהם נעזרים כלל במערך הממשלתי והרשמי שהוקם בהר, שעליו ניצח כל אותן השנים ש"ז כהנא.

אלא שבניגוד לפעילותו השוטפת של בית הכנסת, שזיכתה אותו במקום של כבוד בתודעתם של בני העיר, הפך אותו מקומו האסטרטגי והטעון כל כך למטרד של ממש בעיני הקהילות הנוצריות בהר, שפעם אחר פעם ניסו לפנותו ממקומו, או למצער להגביל את פעילותו. כך מצאו עצמם גבאי בית הכנסת – שבראשם עומד מאז שנות החמישים אברהם כספי – ניצבים שוב ושוב במערכות משפטיות, שגם עשרות השנים שחלפו מאז שהוקם בית הכנסת לא הביאו לסיומן, מול פטריארכיות נוצריות, קונסוליות זרות, ולעתים גם מול השכנים היהודיים להר, שבהן מותקף בית הכנסת פעם אחר פעם בתואנה שבפעילותו מהווה הוא בעיה של ממש לציבורים האחרים הפועלים בהר. אלא שפעם אחר פעם, כמעט מיותר לציין, דוחים המתפללים את הטענות, תוך שהם מצטטים בין השאר פסיקות משפטיות של בתי המשפט, כמו גם של רבני ירושלים בדורות האחרונים, מהרב אליהו פרדס ועד מחליפיו הרבים לאורך השנים.    

ואכן, שישים ושתיים שנים ברציפות פועל בית הכנסת, שבוע אחר שבוע, תוך שהוא משמר באופן ייחודי לא רק את אווירתן המיוחדת של אותן תשע עשרה שנים עצובות וחצויות, כי אם גם את מסורת התפילה הספרדית והמוקפדת, הנוהגת בו מיום היווסדו. 

על משמר הנוסח הירושלמי

נוסח התפילה הנוהג במקום אינו נוסח ספרדי-ירושלמי רגיל, שניתן לשומעו כמעט בכל בית כנסת מזרחי בעיר, ולעתים אף מחוצה לה. תחת זאת מהווה הוא העתק מדויק של הנוסח הספרדי הירושלמי הוותיק והנושן, שעל הוראתו וקיבועו במקום מנצח החזן והפייטן המקומי, אברהם כספי. בית הכנסת, לפחות במובן זה, הוא אולי מעל לכול סיפורו האישי.

כספי עצמו נולד בשנת 1930 בשכונת זכרון יוסף, בקומתו התחתונה של בית הכנסת "צעירי פרס", מול מסעדות "סמי" ו"סימה" של ימינו אנו. בבית הכנסת שפעל מעל לביתו למד לראשונה את סודות הנוסח הספרדי, ולימים הוסיף עליו לימוד אחר לימוד בבתי כנסת רבים מאוד בכל שכונות העיר. "עדס" החלבי, שאול עבוד הבוכרי ועוד בתי כנסת רבים אחרים היו שדה הלימוד הפרטי של כספי, שעל מנת להבין טוב יותר את הנוסח והנעימה למד גם את רזי הנגינה הערבית והיוונית שמהן הם מושפעים.

שנים ארוכות עסק כספי במקצועות הבניין, כאשר לזכותו נזקפת בין השאר בנייתו של פרויקט "כפר דוד" בממילא, סמוך לדרך העולה אל ההר. במקביל לעבודתו גויס פעם אחר פעם למבצעים שונים בשירותי הביטחון, שגם כיום הוא אינו שש לדבר עליהם ומתחמק מכך פעם אחר פעם. אלא שכל אלו עמדו – לפחות לדידו – בצילה של פעילותו החשובה ביותר, הקמתו ואחזקתו של בית הכנסת על הר ציון, שהוא, בצוותא עם יעקב נענה, הופקד עליו כמעט בכל שנות פעילותו. בבית הכנסת שוקד כספי מזה שנים, כאמור, על תפילה מוקפדת ככל הניתן בנוסח הירושלמי המקורי. ברכת הכוהנים, למשל, נמשכת בבית הכנסת דקות ארוכות, תוך שכספי ועמנואל מזרחי מפייטים ומסלסלים בקולם ומקפידים על קוצו של תו, וגם קריאת התורה מוטעמת ומלווה בשלל פיוטים וברכות המושמעים בין העליות על ידי כלל המתפללים.

ואולם למרות המסורת המתמשכת, ולמרות חשיבותו של הנוסח, המציאות הלא פשוטה מטרידה אותו כיום לא מעט. וכך, אומר כספי בטבעיות ובהשלמה, אחרי שישים ושתיים שנה וכך וכך מאבקים ותפילות, דומה שהגיע הזמן להרהר גם בעתידו של בית הכנסת, ולהכינו לשלב הבא.

אתגרי העתיד

יציבותו של בית הכנסת, השומר בקנאות על מסורותיו, חריגה מאוד בנוף העוטף אותו מכל צדדיו. שהרי בניגוד אליו, ולמרות שמזה כמה עשרות שנים שב להוות אך תחליף לרובע עצמו, ממשיך הר ציון גם כיום לחוות תהפוכות ואתגרים המשנים את דמותו פעם אחר פעם כמעט בלא הכנה, ולעתים קרובות ללא הצדקה. מוסדות חדשים קמים ונפתחים בו, מתחמים שונים מעוצבים בו מחדש לשלל צרכים, ואפילו חלקת הקבר עצמה, הצמודה לבית הכנסת, אינה שוקטת על שמריה. כמו מרבית ציוני הקברים, אמיתיים או מדומים, הפך הקבר בשנים האחרונות – ובלא הכוונה או סיבה של ממש – מציון קבר אינטימי ופשוט, שבו יכול המתפלל באשר הוא לשפוך את תחינתו בפני קונו, למעין בית כנסת לכל דבר, שהמחיצות המכערות אותו סביב סביב אינן מוסיפות דבר לקדושתו.

בין כך ובין כך, בניגוד למבקריו הנוצרים הרבים, העושים את דרכם מדי יום באלפיהם לחדר הסעודה האחרונה, הרי שאל מול הציבור היהודי נאלץ ההר להצדיק עצמו בכל יום מחדש על מנת שלא להישכח ולא להוות רק תחנת שירותים ושתייה, נוחה וסמוכה, הניצבת על הדרך אל הדבר האמיתי.

ובית הכנסת הספרדי? הוא ממשיך לפעול כסדרו, שבוע אחר שבוע, בתפילת שבת בבוקר ובלילות חמישי. אז מתכנסים בתוכו כמה עשרות חובבי פייטנות ירושלמית מקורית ב"שירת בקשות" ייחודית ומלאת געגועים: לירושלים, לבורא עולם, אולי גם להר ציון של לפני למעלה מארבעים שנה. תוך כך מהרהרים פעילי בית הכנסת בעתידו, וכמהים למתפללים חדשים וצעירים שייטלו על עצמם את המשך המסורת המוקפדת, יהא מחירה אשר יהא.

האם ישרוד בית הכנסת בתפקידו זה, כמשמרה של מסורת הולכת ונשכחת, עוד שנים ארוכות? קשה לדעת. בינתיים, כך נדמה, מהווה הביקור בו חוויה שהיא הרבה מעבר לתפילה, ולאוהבי פיוט ובתי כנסת הרי שהיא כמעט בבחינת חובה.         

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: