אלמלא פוצץ פרעה את המשא ומתן, אפשר שהמכות ה'רכות' היו ממשיכות ומכת בכורות הייתה נמנעת

מכת ברד, ג'ון מרטין, 1823

מדוע דווקא עשר מכות? שאלה זו העסיקה כמה ממפרשינו, וביניהם הר"י אברבנאל והמהר"ל בספרו 'גבורות ה". רוב פותרי השאלה הלכו בדרכים שונות בעקבות חלוקת המכות של רבי יהודה במדרש ובהגדה לדצ"כ, עד"ש, בא"ח ומכת בכורות. על דרך החסידות והקבלה הרבו להשוות בין עשרת הדיברות לעשיריות אחרות המוכרות לנו – מעשרה מאמרות ועד לעשר הספירות.

אך אפשר שמספר המכות אינו דווקא מספר מתוכנן מראש – אלא תוצאה של בחירתו של פרעה. הייתה אפשרות שתהיינה רק חמש או שש מכות, ולחלופין, שבע עשרה או שלושים מכות.

התוכנית שמציג הקב"ה למשה במדיין או בסנה כוללת את מכת בכורות בלבד:

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה
כֹּה אָמַר ה': בְּנִי בְכֹרִי יִשרָאֵל.
וָאֹמַר אֵלֶיךָ 'שלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי'
וַתְּמָאֵן לְשלְּחוֹ –
הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

מדוע גברה מידת הדין, ומה גרם לתוספת של תשע מכות?

אנו מעריכים שתוספת זו הייתה דווקא מכוחה של מידת הרחמים. תשע המכות הראשונות פגעו בתשתיות הכלכליות במצרים (דם, דבר, ברד וארבה) וגרמו לחוסר נוחות ולטרדות (צפרדע, כינים, ערוב, שחין וחושך). אך לא הייתה בהן פגיעה בנפש. אפילו במכת הדבר מתו הבהמות בלבד (העבדים, שאולי הוכו במכת ברד, נחשבו בעיני המצרים ל'מקנה'. למכת ערוב יש לי ביאור שונה מן המקובל. ומכל מקום, גם לדעות רבות בחז"ל אין הכוונה לכך שאריות ונמרים ביקרו בבתי המצרים או הסתובבו ברחובותיהם). המכה היחידה שפגעה בנפשות הייתה מכת בכורות, והיא ששברה סופית את התנגדותם לצאת ישראל ממצרים.

בכל תשע המכות, שניתנו כאמור במידת הרחמים, ניסה הקב"ה לשכנע את פרעה ואת עמו לשלח את ישראל, ולחסוך בכך את הפעלת תוכנית השחרור המקורית, האלימה, באמצעות מכת בכורות. הקב"ה שולח את משה פעם אחר פעם, ובלבד שלא ייפגעו הבכורות, ופרעה מאכזב פעם אחר פעם. עד מתי?

הגירוש אחר החושך

מכת ברד הייתה כנראה הראשונה שיצרה סדק של ממש בביטחונם של שרי פרעה. עוצמתה המיוחדת באה לידי ביטוי גם בהקדמת דברי משה למכה וגם בתיאורה בפועל:

כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ
בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ

 עם תום המכה ובעת איומו של משה במכת הארבה, מציעים לראשונה שרי פרעה נסיגה מצרית:

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו:
עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵש?
שלַּח אֶת הָאֲנָשים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹוהֵיהֶם;
הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?

בעקבותיהם 'מתקפל' גם פרעה, ומציע 'פשרה':

מִי וָמִי הַהֹלְכִים…
לֹא כֵן – לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'
כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשים.

משה אינו מוכן להתפשר, וכאן לראשונה, ערב מכת הארבה, משה ואהרן מגורשים מביתו של פרעה.

פרעה מציע פשרה נוספת, וכואבת יותר מבחינתו, אחרי מכת חושך. גם כאן משה אינו מוכן לפשרה. כעסו של פרעה גובר:

וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: לֵךְ מֵעָלָי
הִשּמֶר לְךָ
אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי
כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת!

משה נאלץ לענות לו במטבע דומה:

וַיֹּאמֶר מֹשה כֵּן דִּבַּרְתָּ
לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

בהתנגשות החריפה בין השניים ניתן לגלות גם את חלק הכוס המלא שבהתנהגותו של פרעה. עד למכות ארבה וחושך נכנסים משה ואהרן בחופשיות לארמונו של המלך, מאיימים עליו בשליחות ה' ומתקלסים בו ויוצאים בשלום מביתו בלא שיופעל נגדם כוח. כמה וכמה מנביאי ישראל ספגו מכות, עלבונות ומאסרים ואף יותר מכך בעת שאמרו באוזני מלכי ישראל דברים שלא נעמו לאוזניהם. פרעה עד עתה, לפחות מבחינה זאת, היה טוב מהם!

נעילת דלת

כל עוד פרעה מכבד את שליחי ה', ואינו סוגר את דלת המשא ומתן עִמם, ה' נוהג בו במידת הרחמים ומכה אותו מכות שניתן להירפא מהן. ברגע שפרעה קבע במכות ארבה וחושך את הכללים החדשים, וסגר באלימות את הדלת בפני משה, מסתיים שלב המשא ומתן. העימות בין ה' לבין פרעה עובר לשלב המלחמה – למכת בכורות ולטביעת חיל מצרים בים סוף. לולא סגר פרעה את דלתו בפני משה, אפשר שהיו באות מכות נוספות שהיו פוגעות בתשתית ובנוחיות, ואולי היה פרעה משתכנע לשלח את ישראל ומכת בכורות הייתה נחסכת. לדרך זו, החלטתו האלימה של פרעה היא שקבעה את מספר המכות, ולא שיקול מספרי אחר.

היה בכך לקח, שלא תמיד נלמד, גם לעם ישראל לאורך כל דורות הנבואה. כך מתאר המקרא את חורבן ירושלים ובית ה':

גַּם כָּל שרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם
וַיְטַמְּאוּ אֶת בֵּית ה' אֲשר הִקְדִּיש בִּירוּשלִָם.

וַיִּשלַח ה' אֱ-לֹוהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשכֵּם וְשלוֹחַ
כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ
וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱ-לֹוהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו
עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא.
וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשדִּיִּים
וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשם
וְלֹא חָמַל עַל בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשִש
– הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ (דהי"ב ל"ו).

החטא 'המכה בפטיש', שהכריע את גורלה של ירושלים, היה ההתנכלות לנביאים שניסו למנוע את החורבן באמצעות שינוי מעשי העם. ההתנכלות לשליחי ה' סגרה את דלת המשא ומתן עִמו, ולא נותר לו אלא להביאם לכך שיישאו בתוצאות מעשיהם. ואכן, המעשה האחרון המתואר בירמיהו (ל"ח-ל"ט) ערב החורבן הוא השלכתו של ירמיהו לכלא.

הנביא שהזהיר את ממלכת שומרון בימי גדולתה מפני חורבנה בשל מעשיה היה עמוס. בשלב מסוים מגרש אמציה כוהן העגל בבית אל את עמוס לארץ יהודה. וכך מגיב עמוס (ח') על פי ה' על גירושו:

כֹּה הִרְאַנִי ה' א-להים וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר: מָה אַתָּה רֹאֶה, עָמוֹס?
וָאֹמַר: כְּלוּב קָיִץ
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשרָאֵל
לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ.

כל עוד פתוחה הדלת למשא ומתן, כל עוד קיים סיכוי לתשובה ולתיקון, כל זמן שהנר עוד דולק, יפה כוחה של מידת הרחמים לעכב את הפורענות.