כל צער העולם / לימור שריר-שרייבמן

 

לכאורה הרפואה מבקשת לגעת בגוף ואילו הספרות בנפש, אך במבט נוסף ניתן לראות עד כמה הן קרובות זו לזו. מסע היסטורי בין רופאים שהיו גם לגדולי הסופרים

שרלוק הולמס וד"ר ווטסון (משמאל). איור: סידני פאגט, 1893

רופא לעולם יישאר רופא בנשמתו, גם אם יבחר במהלך חייו לפנות לדרך אחרת. יש משהו מאוד אינטימי וייחודי ביחס בין רופא לחולה שאין למצוא באף מקצוע אחר. מטבע מקצועו עוסק הרופא בנגיעה ובחדירה לגופו של אדם, אך בעת ובעונה אחת הוא עוסק בחדירה אל תוך נפשו. בתורת הרפואה של רמב"ם וביומניו הוא מבקר את הרופא הנערץ של בני דורו, גַלֶנוס היווני, באומרו שלא רק הגוף משתתף בתהליכי המחלה וההחלמה אלא גם לנפש יש תפקיד חשוב בתהליכים אלה.

ואכן, לא ניתן להפריד בין גוף ונפש כשישות אחת משלימה את רעותה. הבוחר במקצוע הרפואה מתאפיין בדרך כלל ברגישות לסבלותיו של האדם, לחולשותיו, לפגמיו ולמועקות נפשו. הרפואה היא מקצוע תובעני פיזית ונפשית, הכולל שנים ארוכות של עבודה תובענית המצמצמת את מרחב העוסק בו מלהיפתח לעולמות אחרים.

עשירות לעומת תמצות

הכתיבה איננה תהליך פשוט. היא מעין בריחה והסתגרות של אדם מהעולם האופף אותו. זהו תהליך המתקיים לפחות בהתחלה רק בין האדם לבין עצמו.

למראית עין נראה שישנם הבדלים משמעותיים בין הכתיבה המשמשת את הרופא לצורך עבודתו לשפת הכתיבה הספרותית.

א. השפה – ברפואה יש חשיבות מאוד גדולה לדיוק ואין מקום להצטעצעות, בעוד ששפת הכתיבה הספרותית בלתי מוגבלת.

ב. הקשבה פנימה לעומת קליטת מסרים חיצוניים – הרופא צריך לספוג אינפורמציות מהסביבה כדי לכתוב דוחות והסברים, בעוד הכתיבה מחייבת הקשבה לעולמך הפנימי.

ג. הסוף – בכתיבה רפואית הסוף מוכתב על ידי הנתונים והסטטיסטיקה ואילו בספרות ניתן לבחור את סוף העלילה.

ברבות השנים למדתי שהבחנות אלה אינן מדויקות. באשר לשפה –  השפה הרפואית אולי דלה, אבל זוהי שפת החיים ואי אפשר להתעלם ממנה. לגבי ההקשבה הפנימית – אין אפשרות להקשיב פנימה אם לא קלטת מידע מבחוץ. הסופר שומר על קשר עין ברור עם האדם והנוף שהוא מתאר בכתיבתו. ממיזוג זה של פנים וחוץ נוצרת הכתיבה הספרותית העשירה, השונה בתכלית מהכתיבה המדעית המתומצתת. הרופא, כמו הסופר, מקשיב לסיפוריהם של בני האדם, חוקר ומפענח את הגלוי והסמוי ומצרף פרט לפרט כדי ליצור תמונה כוללת ושלמה.

ולגבי הסוף – הסוף בכתיבה הספרותית אולי ניתן לבחירה, אבל הוא לעתים מוכתב על ידי הז'אנר והדמויות. בסיכומו של דבר גם בכתיבה וגם ברפואה כישרונו של העוסק במלאכה ומגבלותיו יקבעו את התוצאה הסופית. כחברה באגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ובמועצת מאזניים נוכחתי לדעת שעל הסופרים והמשוררים נמנים אנשים העוסקים במגוון רחב של מקצועות חופשיים ואחרים. ישנם עורכי דין ומורים, פסיכולוגים ומדענים, וישנם גם אנשי עמל כפועלים וצַבעים. ובכל זאת, ניתן להצביע על כך שמכל מגוון המקצועות שעוסקים בהם כותבים, קיים  קשר ייחודי בין רפואה לכתיבה.

בית החולים מזיק

מקצוע הרפואה מתבסס על המדע, אך בה בעת הוא עוסק במפגש ייחודי בין אדם לאדם. האדם הינו יצור מורכב ובהחלט הוא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו – בדומה ליצירה הספרותית שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה איננו פשוט. זהו מפגש של חסד ונתינה במובן הרחב והעמוק ביותר, אך גם מפגש דרמטי ופולשני. המפגש האנושי הזה מעצב לדעתי את הקשר בין כתיבה לרפואה. נראה שבמסגרת הדרמה הזאת כל צער העולם כמו מונח על כתפיו של הרופא, ואך טבעי הוא שבאיזשהו שלב יתעורר בו הצורך לברוח לעולמות אחרים, רוחניים, ולפתח את הפן היצירתי החבוי בו. הכתיבה מהווה עבור הרופא מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה.

לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה. כולם שילבו בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שחוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין. בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, כמו גם בימי הביניים, בימיהם של אבן סינא והרמב"ם, היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובפילוסופיה. בעת החדשה, עם השינויים המדעיים והטכנולוגיים שהביאו לשינוי במעמדו החברתי והתרבותי של הרופא, התבלטו סופרים שהיו רופאים והעניקו למקצוע הרפואה מטאפורות חדשות. קצרה היריעה מלהזכירם כאן, ובכל זאת אתייחס לאחדים.

בסיפורו "חדר חולים מס' 6" מתאר אנטון צ'כוב (1860-1904) בפרטי פרטים את דמויותיהם של חולי הנפש המאושפזים במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. התיאורים פלסטיים, רגישים ומבטאים אמפתיה וחמלה לדמויות שהכיר במסגרת עבודתו כרופא – וביקורתיוּת כלפי המנהלים והצוות הסיעודי, המומחשת בטקסט בעזרת הומור ציני. "מערכת האשפוז מיוסדת על גניבות, סכסוכים פעוטים, רכילות, העדפת קרובים ושרלטנות גסה. בית החולים עודנו לא מוסרי ומזיק באורח חמור לבריאות התושבים. הוא יודע שבחדר חולים מס' 6, מאחורי הסורגים, חובט ניקיטה בחולים ומווסייקה משוטט בעיר מדי יום ומקבץ נדבות".

בספרו "מגילת סן-מיקלה" משלב אכסל מונתה (1857-1949) את ניסיונו הרפואי כמתמחה אצל הרופא הצרפתי הנודע שׁרקו שעסק בהיפנוזה. מונתה מתאר את שׁרקו כמעין קיסר רומאי רודן שנוהרים אליו חולים מכל קצווי תבל כאילו עלו למקדש, ומוסיף: "ככל המומחים למחלות עצבים היה מוקף משמר ראש של נשים נוירוטיות. למזלו היה אדיש לגמרי לנשים". בספרו מתייחס מונתה לצעדים הראשונים ברפואת הנפש הצרפתית, להיפנוזה של בני אדם ושל חיות ולזיכרונות ותיאורים של אירועים חשובים שבהם לקח חלק, כגון המגפה בנפולי והתפרצות הר הגעש שליד מסינה.

לספר את השיר

רבים הם הרופאים שבחרו במקצועם בעקבות ספריו של ארצ'בלד ג'וזף קרונין (1896-1981). קרונין סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת גלזגו ושימש רופא  בצי המלכותי, בדומה לרופא גיבור הרומן שכתב, "דרכו של שאנון". אחרי שחרורו מהצבא הקים מרפאה באזור המכרות בווילס והתמנה למפקח הרפואי של המכרות. התנסויותיו בחקר השפעותיה המזיקות של הכרייה על בריאות העובדים שימשו השראה לספריו "המצודה" (שעובד לסרט זוכה אוסקר) ו"כוכבים מציצים מרום". ספרו "טירת הכובען" זכה להצלחה מסחררת. "ד"ר פינלי", סדרת דרמה רבת פרקים ששודרה ב-BBC, עובדה מסיפורים שהתבססו על דמויות בספרו בעל היסודות האוטוביוגרפיים, "עולמו של רופא".

שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, גיבורי יצירותיו של ארתור קונן דויל (1859-1930), הם יצירי בדיון, ומשום כך נותרו בני אלמוות בזיכרונם של הקוראים. ארתור קונן דויל השתמש בדמותו של המרצה שלו לרפואה באוניברסיטת אדינבורו, פרופ' ג'וזף בל, אשר נתנה לו השראה לבניית גיבורו המפורסם שרלוק הומלס. ד"ר ווטסון הוא דמותו של הרופא בסיפוריו, המשמש עוזרו של שרלוק הולמס. 

ויליאם קרלוס ויליאמס (1883-1963), מחשובי המשוררים המודרניסטים האמריקנים במאה העשרים, היה גם סופר, מחזאי ורופא משפחה. ב"סיפורי רופא" הוא מתאר אנקדוטות מניסיונו האישי. הוא סיים את לימודי הרפואה ב-1906 באוניברסיטה של פילדלפיה, ובשנת 1910 פתח מרפאה בעיר הולדתו רתרפורד שבמדינת ניו ג'רזי. כחלק מתפיסתו החברתית הוא טיפל במהגרים עניים אירים, איטלקים ויהודים, והמפגש עִמם השאיר את אותותיו בטקסטים שלו. "סיפורי רופא" מתארים מגוון של מטופלים, ביניהם יולדות, ילדים ותינוקות, בקול מספר של רופא. את המפגש בין רופא לחולה הוא מתאר בקטע האוטוביוגרפי שכתב בסוף הספר:

אנחנו מתחילים להבין שהמשמעות המונחת ביסוד כל הדברים שהם [= החולים. ל"ש] רוצים לספר לנו ולא הצליחו מעולם לומר ולהעבירם הלאה היא השיר, שחייהם עוברים בניסיון לממשו… השיר נובע מתוך המילים הנאמרות למחצה של חולים כמו אלו שהרופא פוגש מדי יום ביומו.

זרימה הפוכה

יאנוש קורצ'ק (1878-1942), הוא הנריק גולדשמיט, רופא הילדים, הפדגוג, העיתונאי והסופר, הקדיש את חייו בעיקר למחקר בתחומי חינוך ילדים ונוער ואף כתב מלבד ספרי הגות ופדגוגיה ספרים לילדים ולנוער. פעילותו החינוכית התבססה על  אמונתו כי "תיקון העולם" יתאפשר ב"תיקון הילדים":

ילדים, הם האנשים לעתיד לבוא. כלומר, הם עתידים להיות, ועתה כביכול אינם קיימים. והרי אנו קיימים ועומדים: חיים, מרגישים, סובלים. שנות הילדות שלנו הן שנות החיים באמת. על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?

השקפת עולמו בקשר לחינוך הייתה יוצאת דופן. הוא האמין בזכותו של הילד ליחס של כבוד, עצמאות וחופש פעולה. כרופא ילדים התייחס קורצ'ק לא רק למבנהו הפיזי של הילד אלא לעולמו הנפשי, כפי שכתב בספרו:   

כשאני מביט ורואה איך שני נערים נאבקים זה עם זה, אני מהרהר: איזו רוח, איזו סערה התעוררה במחשבות שלהם וברגשות שלהם? וכשהם נפרדים ונושמים – אני משים אוזני על מקום הלב: הלב המסכן מתחבט בחוזקה ובמהירות עד כדי כך שאין לו כוח, ועד שהוא מפסיק, ואחר כך שוב ושוב, ואינו יכול להירגע.

בארץ, כיום, רופאים מתחומי הרפואה השונים עוסקים בכתיבה וביניהם מנהלי מחלקות נודעים. למיטב ידיעתי מספרם בעת האחרונה גדל והולך, ואני גאה להצטרף אל השלשלת של רופאים-סופרים.

האם ישנם פערים בין הסופרים שהגיעו מתחום הספרות ושמתפרנסים מכתיבה לבין הסופרים שהגיעו לכתיבה ממקצועות שונים ובכלל זה מתחום הרפואה? לדעתי, ראשית יש להתייחס לשאלה הכללית מדוע אדם כותב. אדם כותב מכיוון שהכתיבה היא בדמו והוא אינו יכול אחרת. הוא כותב מכיוון שהוא אוהב לכתוב והוא זקוק לכתיבה עד כדי כך שהוא מכור אליה. אנשים המגיעים לכתיבה ממקצועות השונים מתחום הספרות מביאים אל הכתיבה את ניסיונם האישי ואת חוויותיהם מתחומיהם. באשר לסופרים המגיעים מתחום הרפואה, אלה מגיעים מתחום הומני המתבסס על נתינה ואלטרואיזם.

אני מדמה את הגישה הזאת למעין זרימה מבפנים החוצה. בעולם הספרות הכללי שורה בדידות אנושית לא מעטה. כל סופר שרוי בעולמו ואינו שש לשתף בו את חבריו. התחרות היא רבה, כביטוי השגור "קנאת סופרים". על הרופאים להתרגל לעובדה שהם מכניסים עצמם לתחום שבו הזרימה היא הפוכה מזו שהם רגילים אליה, מהחוץ פנימה. נשאלת השאלה האם יש יתרון לסופרים שהם בעלי השכלה אקדמית ספרותית על פני האחרים, והרופאים בכלל זה. לדעתי, למרות שהשכלה ספרותית בהחלט עשויה לתרום להתפתחותו של סופר, אין הכרח שאדם בעל השכלה כזאת יהיה סופר טוב יותר. יש לציין שסופרים בעלי חשיבות עולמית כדוגמת בלזק, גתה, דוסטויבסקי, טולסטוי, צ'כוב, קפקא ורבים אחרים היו חסרי השכלה ספרותית ספציפית.

רפואה כחלק מהפילוסופיה

מה שעומד לרועץ בפני הרופא-סופר הוא זמן הכתיבה שלרשותו בהשוואה לסופרים העוסקים בספרות ובכתיבה. עבודתו של רופא, העוסק במקצוע במשרה מלאה, קשה מנשוא, רוויית מתח ואחריות. אסור לו לטעות. אין מדובר בטעות כתיב או בהחלפת מילה אחת באחרת, למרות שאני מודעת לכוחן ולחשיבותן של המילים. טעות בעבודתו של הרופא עלולה לעלות בחיי אדם. לכן, רופאים רבים התפנו למלאכת הכתיבה רק בגיל מאוחר ואחרים העדיפו את הכתיבה על פני הקריירה הרפואית.

במשך השנים נוכחתי לדעת שבכתיבה יש מרכיב יצירתי, אישי מאוד, שאין דומה לו בעשייה אחרת. אני נזכרת שכאשר התפרסם ספרי הראשון בהוצאת "ידיעות אחרונות" ב-2004 לא היה גבול לשמחתי. התרגשותי מפרסום ספר הביכורים שלי הייתה גדולה הרבה יותר מאשר בפרסום עבודת המחקר שלי.

כמו בספריהם של סופרים-רופאים רבים הרי שבכל אחד מספריי מוזכרות אנקדוטות מעולם הרפואה, אם כי בספריי אירועים אלה לא מהווים את תוכנו העיקרי של הספר. אני נוטה לייחס את מאפייני הכתיבה הזאת בין השאר גם לחינוך הרפואי שקיבלתי ממוריי בפקולטה לרפואה  באוניברסיטת תל-אביב.

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומניים ולהתמקד במדע. ההתמקדות במדע גורמת גם כיום לתחושה שהרופא שבוי במודלים ביו-רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: המומחה רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם. מאידך גיסא, כיום ברור שניתן לשלב בין הרפואה למדעי הרוח.

בחלק מארצות אירופה מקצוע הרפואה נלמד במסגרת לימודי פילוסופיה. בארה"ב משולבים בלימודי הרפואה גם קורסים בספרות יפה. טוב יעשו הפקולטות לרפואה בארץ אם ילכו בעקבות הנטייה העולמית ויכניסו קורסי השלמה לבחירה בתחומי היצירה השונים, כולל ספרות יפה. לדעתי, שיוך לימודי הרפואה לתחום נרחב יותר של ההשכלה הכללית, ובכלל זה לימוד טקסטים ספרותיים, יעצים אצל הרופא לעתיד את הדו־שיח האנושי, יעלה את קרנו של מקצוע הרפואה ויפתח את הנחשפים אליו לעולם היצירה המרתק והרבגוני. גישה זאת תתרום לכך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.

ד"ר לימור שריר-שרייבמן, רופאה וסופרת, היא מרכזת הקורס 'ספרות ורפואה' בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2011, ב-גיליון בא תשע"א - 700 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. על תלאותיו של המשורר והרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי, ראו בסדרת מאמריו של בן ציון כ"ץ, 'חיי שאול טשרניחובסקי', באתר 'פרוייקט בן-יהודה'.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: