וידבר ה' אל משה לאמר… בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם…ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ… ויקראו בני ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש. ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען וראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים. ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלוא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. כאשר ציוה ה' אל משה, ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען.

כיצד נראתה צנצנת המן, וממה היתה עשויה?

רש"י אומר: "צנצנת – צלוחית של חרס, כתרגומו". אונקלוס תרגם כאן "צלוחי", וב"תרגום יונתן" כאן נאמר במפורש: "צלוחית דפחר" (צלוחית חרס).

ובמכילתא:

כשהוא אומר 'צנצנת' איני יודע צנצנת של מה [אם שלזהב אם שלכסף אם שלנחושת אם שלברזל אם שלבדיל אם שלעופרת], כשהוא אומר צנצנת אתה למד – דבר שהוא מציץ, ואי אתה מוצא כזו אלא כלי זכוכית / חרס.

כיצד נראתה הצנצנת – אין אנו יודעים.

היכן נשמרה אותה "צנצנת" ובתוכה "מלוא העומר מן"?

מפשט הכתוב נראה שצנצנת זו נשמרה בקודש הקודשים, "לפני ה' / לפני העדות". אולם, מלבד העובדה שבעת ירידת המן טרם נצטווינו על עשיית הארון ועל הקמת המשכן, גם סיכומה של הפרשה מלמד שהיא נכתבה בידי משה בסופה של השנה הארבעים, ב"קצה ארץ כנען". וכבר במכילתא דרשב"י מצאנו: "ולא הניחו אהרן אלא בשנת הארבעים".

האבן עזרא מסביר את העניין. בפירושו הארוך (שמות טז, ל"ב) הוא מביא:

זאת הפרשה ראויה היתה להכתב אחר שנעשה המשכן, רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס שעמד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל [מאוחר לשנה השנייה ליציאתם ממצרים], על כן אמר 'אשר האכלתי אתכם'….

ובפירושו הקצר:

וזה הדבר ציוה השם אחר שנעשה המשכן, כי כן כתוב "לפני ה'", גם "לפני העדות" שהם הלוחות [אבל] הזכיר זה הדבר [כאן] להזכיר במקום אחד נסי המן.

בשונה מאתנו, כשמתארים השומרונים את המשכן ואת כליו, הם מתארים את 'צנצנת המן' כחלק מעיטורי קודש הקודשים (כך בפרוכת ('מסך') עתיקה, משנת 1518 בהר גריזים).

צנצנת המן ע"ג מטבעות

הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, מספר סיפור מרתק מימי שהותו בעכו:

ברכני השם עד כה, שזכיתי ובאתי לעכה (=עכו), ומצאתי שם ביד זקני הארץ [היהודים] מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב, והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין [כ"א ע"ב] וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה, ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן….

הרמב"ן ראה מטבע שמצדו האחד מקל, המזוהה כ'מטה אהרן שפרח' (גם הוא, כצנצנת המן, נשמר בקודש הקודשים), ובצדו השני כעין צלוחית, המזוהה כ'צנצנת המן'. הכתב סביב היה כתב עברי קדום, ולכן היהודים 'זקני הארץ' לא הצליחו לקראו אך הכותים, השומרונים שבעכו, קראוהו מיד. בצד אחד היה כתוב 'שקל השקלים' (וזו, ככל הנראה, טעות, כי במטבעות כתוב 'שקל ישראל'), ובצד השני – 'ירושלים הקדושה'.

מטבעות כְּאלו שראה הרמב"ן בעכו מוכרים לנו: אלו הם מטבעות מימי מרד החורבן, המרד ברומאים (70-66 לספה"נ).

למען ההגינות נציין כי זיהוי ציורים אלה כ'מטה אהרן' וכ'צנצנת המן' אינו הכרחי. הקוראים שאינם צעירים מדי מכירים את הציורים, שכן הם שימשו כהטבעה האחורית בסדרת המטבעות שהנפיקה מדינת ישראל בימי השקל ה"ישן", במטבע ה-10 אגורות ובמטבע השקל: האחד הוא של גבעול שממנו שלושה גבעולי-משנה ובקצותיהם שלושה רימונים קטנים, והשני הוא של גביע בעל איורים עגולים בשפתו.

צנצנת המן ב'שקלי גרליץ'

תחילתם של 'שקלי גרליץ', הוא, ככל הנראה, בשנת 1465, בה ביקר בארץ ישראל ראש העיר גרליץ שבפרוסיה, גיאורג אמריך (1507-1422), כצליין נוצרי. בחזרתו הביא עמו שקל עתיק, וסיפר שהשקל הוא אחד משלושים השקלים שקיבל יהודה איש קריות מהרומאים עבור הסגרתו של 'אותו האיש'. מאותה שנה, כנראה, החלו טובעים מטבעות כאלו, בשינויים קלים, והם נפוצו ברחבי אירופה בין נוצרים ואף בין יהודים. המטבע המתועד הקדום ביותר, מסוג המטבעות המזויפים הנקראים 'שקלי גרליץ', נשלח על ידי הרפורמטור הנוצרי מלנכטון אל גיאורג השלישי נסיך אנהאלט, ביום 21 במאי 1532, אם כי קרוב לוודאי שכבר בשנת 1480 הם היו בשוק. מטבעות אלו נטבעו בזהב, כסף, ארד, נחושת, בדיל ועופרת. הם נטבעו בעיר גרליץ וכן בהמבורג, הולשטיין, פראג, יואכימסטאל, לונדון וניו-יורק. בין הנוצרים היה מקובל כי חברי 'הבונים החופשיים' משלמים במטבע כזה עבור כניסתם ללשכה. הם משמשים גם כבולים, כמטבעות-זיכרון וכקמיעות. בין יהודי אירופה היו שהשתמשו במטבעות כאלו דווקא לשם זכר ל'מחצית השקל', או שהחליפו מטבעות כאלו לשם צדקה או לקיום מצוות 'מתנות לאביונים'. היו שהשתמשו במטבעות הללו כ"חמישה סלעים" לפדיון הבן, או ל'דמי-חנוכה'. כיום ידועים כ-100 סוגים שונים של 'שקלי גרליץ' שעליהם האיורים הללו, והם מצויים ב'מוזיאון ישראל' בירושלים, ב'מוזיאון ארץ ישראל' בתל-אביב, במוזיאון היהודי בלונדון ועוד.

כאמור, הפרשנות המקובלת לציורים אלה היא 'מטה אהרן שפרח' מצד אחד ו'צנצנת המן' בצד שני. כנהוג באמנות, קיימות באיורים הללו שתי מגמות מנוגדות: האחת – נאמנות למקורות, כלומר 'מטה אהרן' מצויר כענף של עץ, בעל עלים רבים ואף פרחים ופירות (המטה 'פורח'), ו'צנצנת המן' מתוארת כמכל, גביע, שבו היה המן. המגמה השנייה – חופש אמנותי מלא, כלומר האמן יכול לתאר את החפץ בכל צורה שהוא מוצא לנכון, ללא כל מחויבות למקור כלשהו או לידע הקיים בכל תקופה ותקופה לגבי צורתו של החפץ.

כמובן, עם כל הכבוד לשקלי ימי המרד הגדול ולשקלי גרליץ – אין הדבר נותן לנו תשובה לשאלה שפתחנו בה – כיצד נראתה אותה 'צנצנת המן'…

zerlich@bezeqint.net

לעיון והרחבה:

ארליך זאב ח', 'האזוב והקלל', חלמיש 7, תשנ"ט, 50-46.

ברנד יהושע, 'פרק קח: קלל', כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים תשי"ג, תצו-תצח.

משורר יעקב, 'שקלים דמיוניים באוסף פויכטונגר', בתוך: אוסף פויכטונגר – מסורת ואומנות יהודית, ירושלים תשל"א, 214 ושני לוחות צילום.

נרקיס מרדכי, 'מטבעות עבריות דמיוניות', מזרח ומערב, כרך שני חוב' ב', תרפ"ח, 114-103 ולוח צילום.

נרקיס מרדכי, 'מטבעות דמיוניות', מטבעות ארץ ישראל ב', ירושלים תרצ"ו, 87-86 ולוח צילום.