גילוי עצמי בעולם החיצוני / זהבה פישר

 

'חיים גריבצר' הפך לספר פולחן בשל נגיעתו בשאלת הגאולה האנושית ובשל המגע שהוא מאפשר עם העולם היהודי באירופה שלפני השואה, עולם שחי בסימביוזה תרבותית עם העולם הגויי שסביבו

יהודי וגוי בביאליסטוק, 1924

הספר "חיים גרביצר" מאת הסופר פישל שניאורסון (1895-1958) הוא ספר פולחן. מאחר שקשה להשיגו הוא עובר מיד ליד ומפה לאוזן. העותק שנמצא ברשותי הוא צילום של הספר שניתן לי באחריות ומתוך הבטחה, כמעט שבועה, שאחזיר אותו בשלמותו לבעליו. מה יש בספר הזה, אני שואלת את עצמי זמן רב. לפני הכול: זהו ספר מיוחד במינו, מרגש, מותח ומעשיר. השאלות האקזיסטנציאליות שהוא מעלה רלוונטיות וטורדות את מנוחתו של כל אדם באשר הוא אדם: כיצד נגאלים, מהו אדם ומהם גבולותיו, והאם קיים גבול.

שותפים ב'ברוך השם'

מעבר להיותו ספר היכרות אותנטי עם אורח החיים של חסידויות חב"ד ורוז'ין, ועם עולמה של ישיבת וולוז'ין, מהווה "חיים גרביצר" גם ספר ששוטח לפנינו את החיים היהודיים באירופה לפני הציונות ובעיקר לפני השואה. הוא ממחיש לנו מציאות שאינה מוכרת לנו: עולם שיש בו רוב יהודי ולא בארץ ישראל. עיירות יהודיות שלמות שחיות בסימביוזה עם הגויים. כך למשל דמותו של ר' קלמן מחלק מים שאינו מפריד בין יהודים וגויים, וגם הגויים הופכים שותפים ל"ברוך השם" שלו.

ואולם, חשיבותו של הספר אינה מתמצה בכך. הספר גופו מהווה סימביוזה תרבותית עם העולם הגויי הסובב אותו, ומבטא סימביוזה זו בשני אופנים: האחד הוא ההיבט הרוחני שהוא מבקש לעצב, והשני הוא הסגנון והמילייה הספרותי שבו נכתב.

מי שקרא את "האחים קרמזוב" נתקל בדמות ה"ישיש" ובמוסד ה"ישישות". "ישיש", כותב דוסטויבסקי, "הוא מי שמצרף את נפשך, את רצונך, אל נפשו ואל רצונו. משבחרת ישיש אתה מוותר על רצונך ומוסר אותו לו בציות מוחלט, מתוך התבטלות עצמית גמורה. מי שגזר זאת על עצמו מקבל עליו התנסות זו… מתוך תקווה לנצח את עצמו… כדי שיוכל להגיע על ידי ציות כל ימי החיים לחירות המושלמת, זאת אומרת השחרור מעצמך".

אינני טוענת כאן כי ה"ישישות" השפיעה על התפתחות ה"צדיקות" או להפך. טענתי היא ששתי התופעות מתוארות בספרות בצורה דומה: התקהלות ההמונים המחפשים ישועה פיזית ורוחנית ומטילים יהבם על הצדיק או על הישיש. דוסטויבסקי הדגיש את מעלתו של החוזר בתשובה שבור הלב: "למתחרט ולבעל תשובה אחד שמחים בשמים יותר מאשר לעשרה צדיקים". וב"חיים גרביצר": "אין הנופל צריך כלל להרכין ראשו בפני שאינם ה'נופלים'… שכן הנופלים שכואבים בעצמם… את כאב שברונו של העולם… צריכים לשבור את שלוותם של השאננים". גם ההליכה עם הקנטוניסטים דומה להליכתה של סוניה עם רסקולניקוב לגלותו בסיביר ולהצטרפות של נכליודוב למסלובה כפי שהיא מתוארת ב"התחייה" של טולסטוי.

איני טוענת שישנו דמיון בין העולם היהודי והעולם הגויי ברוסיה של המאה ה-19, אלא שגרביצר מעצב לפנינו עולם יהודי שההיבט הרוחני שלו מושרש במסורת ובתכנים שאינם זרים לעולם שסביבו. אלא שקיים הבדל עיקרי ביניהם והוא ביכולת התחכום. גרביצר הוא אדם מתוחכם מאוד. בל נשכח שבוראו, פישל שניאורסון, בצד היותו פרופסור לפילוסופיה ופסיכולוג על פי הכשרתו, הוא נצר ישיר לחסידות חב"ד שחרתה על דגלה שלוש מלים נרדפות לשכל. את הדברים הללו אני מזכירה לא במקרה, שכן הם חשובים להבנת הספר ולמרחק המרשים שקיים בינו ובין הדגם הספרותי שממנו צמח, כלומר הספרות הרוסית של המאה ה-19 ובעיקר דוסטויבסקי.

לסכם את העולם

כל ההתלבטויות וחיבוטי הנפש שחווה גרביצר ממוסגרים היטב בתוך מודעות עצמית גבוהה, שאינה מניחה לו, למרות האופי השערורייתי של התפרצויותיו, לחצות את הגבולות. חציית גבולות אמיתית נמצא רק בחלק הראשון של הספר. חלק זה הוא פנינה ספרותית יוצאת מגדר הרגיל, שמגיעה לשיאים של מתח, תעוזה ואימה כאשר גרביצר קובר את המוות בטקס שאין בו שמץ של פתטיות או פארסה. רק לאחר שהוא "נופל" וחווה את מלוא הכאב על ילד השעשועים שאבד לו מתחילה לפעול המערכת הביקורתית העצמית שבודקת אם הלך שולל אחרי הזיה פרטית כאשר "החזיק" בכוחות עצמו את תהלוכת הקבורה של המוות, או שמא חווה את ההארה המדויקת והחזקה ביותר של מבנה העולם האובייקטיבי-רליגיוזי כפי שהוא לעצמו. הרי זה כאילו בנוי גרביצר משני סוגים של טיפוסים דוסטויבסקאים: הגיבור והשוליה.

אולם, בחלקו השני של הספר, למרות איכותו המופגנת, ישנה נטייה לסוגה ספרותית אחרת שאני מכנה אותה 'אנציקלופדית'. בסוגה זו, שהגיעה למלוא מיצויה המפואר, המגלומני והבלתי נסבל ב"איש ללא תכונות" מאת הסופר האוסטרי רוברט מוסיל, מנסה הסופר 'לסכם' את העולם. גרביצר יוצא למסע של גילוי עצמי בתוך העולם שמחוצה לו, דהיינו, בתוך חסידות אחרת, בעולם החילוני, בעולם הגויי ובישיבת וולוז'ין. הגילוי העצמי הזה הוא גם תיעוד של העולמות הללו.

תיעוד זה נעשה תמיד בעין טובה, מתוך רצון לאמץ את היסודות החיוביים והנכונים שבכל עולם, להגיע למיצוי, לסינתזה, או בשפה החסידית: להעלות את הניצוצות שיש בעולם החומרי והשפל. אך מבחינה ספרותית התיעוד אינו עונה על הציפייה מסופר מעולה הנופל פתאום לנטייה סיכומית. נטייה זו לסכם דברים היא בעוכריה של הספרות הטובה, שכן ספרות טובה צריכה להשתהות, להתעכב, לא למהר. החיים – גם הספרותיים – נוצרים על ידי כך שאתה לא בורח אלא נשאר, משפיע ומושפע, משנה ומשתנה, מפתח ומתפתח, ובקיצור: חי בתוך אינטראקציה אנושית. מה קרה לאיש שמשליט סדר בעולם על ידי תיקון חלונות? לימלקה הגוי התם והצדיק שרקד בדבקות עילאית באלוהים? למשפחה החילונית המתבוללת? – כל הדמויות הללו מגיחות בדרכו של הגיבור, מתוארות ואכן מושפעות על ידו, אך מיד נעלמות ונשכחות. הלוואי שיכול היה הסופר להמשיך ולספר לנו את קורותיהן.

איפה הנשים בסיפור

לכאורה מסתיים הספר בפיוס, או בסוג של גאולה אישית. פסקו ההתלבטויות האינסופיות ויש תשובה לשאלה המציקה לכולנו, דהיינו – מה לעשות. גרביצר יודע סוף כל סוף שעליו ללכת עם הקנטוניסטים. כך, בקטע המחריד של תיאור הקנטוניסטים, מגיע פישל שניאורסון לרגע נבואי. הוא מנבא את השואה, את הסלקציות והאקציות ואת שיתוף הפעולה של היהודים, אך פטור בלא כלום אי אפשר: כאשר מגיע גרביצר להחלטה כי מקומו בין הילדים החטופים הוא מוסיף בסוגריים כי ייקח עמו, אולי, גם את "הבטלן מווילנא".

אנו מרשים לעצמנו להיות קטנוניים ולשאול: גרביצר, האם באמת לא למדת מאומה? לאחר שהבנת כי "חטפת" את עצמך בבריחתך מאשתך בעצם שברונה על מות בנכם, אתה מתכונן לקחת איתך את "הבטלן מווילנא" רגע לאחר שנישא? למעשה אין פלא בבחירה הזאת. ה"בטלן מווילנא" הוא כמעט הדמות היחידה בספר, מעבר לגיבור עצמו, שיצאה מכלל טיפוס והפכה לאדם, לגבר אמיתי. היחיד שמגלם בהווייתו את המהפך הלוינאסי, מזהה את האחר הנזקק בדיוק ברגע הנכון ונענה לו. האדם שאומר "כן" לחיים ונישא מתוך אהבה. ומה יהא על אשתו הצעירה? מילא שאשתו של גרביצר מוכנה להסתפק במועט ולהיזון מהפירורים הנדירים שהוא נותן לה, אבל במה חטאה אותה אישה שכל כך ברור שאפשר לנטוש אותה? המילה "אולי" והסוגריים מותירים את הסוגיה הזאת פתוחה. והשאלה המוסרית שהעלינו כמעט אין לה פתרון.

לא הייתי מעִזה להעלות את השאלה הזאת אלמלא בולט לאורך כל הספר העדרן של הנשים מהחברות החסידית והמתנגדית הנחשבות. כאילו ברור באופן אפריורי שתמיד יש משהו חשוב יותר מן האישה. ואכן, ילדי הקנטוניסטים המושלכים לגורלם בערבות השלג של רוסיה חשובים בוודאי יותר מהנשים שעדיין נמצאות בתוך ציביליזציה כלשהי. אך מכיוון שאנו חוות את התחושה הזאת גם בלב לבו של הביטחון במדינת ישראל, לא נותר אלא לתהות אם מדובר בהכרח אמיתי או בהיררכיה מותנית מראש.

חוזר להיות אדם

"נפילתו" של גרביצר הייתה בכך שהרגיש כלפי בנו המת רגש אנושי. עובדה זו מעוררת את הצורך לדון בטיבה של הגאולה האנושית דרך הארה קוסמית.

ההבנה וההתבוננות שיש ב"אין עוד מלבדו" משמען בעצם התבוננות א-לוהית על העולם, כלומר: התבוננות מנקודת ראותו כביכול של א-לוהים. "והייתם כא-לוהים יודעי טוב ורע" היא בעצם ידיעת העולם מעבר לטוב ולרוע, כי טוב ורע הם הסתכלויות אנושיות ולא א-לוהיות. ההבחנה בין טוב ורע היא יכולת אנושית, אך "ידיעת" טוב ורע היא מעין שליטה שהיא נעלה על היכולת האנושית.

האם אמורים אנו להיות כא-לוהים? לכאורה חוששת התורה מכך והיא אינה מעוניינת בזה. הנחש הוא זה שמפתה את האישה ומציע לה להיות כא-לוהים, באמצעות המעבר מבחירת טוב או רע לידיעת טוב ורע, אך א-לוהים קיים עבורנו בין היתר על מנת שאנחנו לא נחשוב את עצמנו לא-לוהים. סיומו של המסע הגדול של גרביצר הוא בחזרה אל הרגש האנושי, חזרה להיותו אדם ולהבנה שאתה צריך להיות יחד עם הנזקק ביותר. עבור גרביצר הנזקק ביותר עלי אדמות הוא הילד שתועה בתוך מדבר השלג ופונה אליו בתחינה. ואכן, כבן אנוש הוא חייב להיות איתו. זהו תפקידו הדתי.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 בינואר 2011, ב-גיליון בא תשע"א - 700 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. קראתי את הספר כנער בבית הורי ואני זוכר את הרושם שהותיר בי.
    לענ"ד האדמו"ר האחרון מליובאויטש קרא את הספר והושפע ממנו. בסוף הספר מתואר חיים החוזר לראש השנה לליובאוויטש ומתפרץ על הקהל על כך שהם יושבים באולם הגדול ודנים בגן עדן עליון, בגן עדן תחתון ובאהבה בתענוגים כשיש חטופים בצבא המאר והוא מחליט שהוא נוסע אליהם לעודד אותם.
    חמדנו מכאן שבחב"ד הקלאסית לא עסקו בקירוב רחוקים, ולא אופתע אם זעקתו של שניאורסון – גראביצר הגיע לאוזנו של הרבי.

  2. למרבה השמחה הספר יצא לאור מחדש, וכעת הוא נגיש לכל. מומלץ מאד
    http://www.xn—-1hckc6ddr6ab.co.il/2013/05/%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%a8%d7%90%d7%91%d7%99%d7%a6%d7%a8-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%9c/

    אכן סוף הספר שנכתב בשנת 1940 כבר מרמז על מה שיקרה בשואה ובפרט על היודנרט ומוסדות דומים, כפי שאכן אירע.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: