שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

 על: בלבב פנימה: סיפור קטן של גבורה גדולה, מאת: זאב קרוב; סיפור השיכחה, מאת: סטפן מריל בלוק; אלוהים בחדר האוכל, מאת: איריס קסל-בלינדה

 

בלבב פנימה: סיפור קטן של גבורה גדולה, מאת: זאב קרוב, ידיעות ספרים, 2011, 191 עמ'

רגע הידיעה על פציעתו הקשה של אהרון קרוב, הקצין שיצא מחופתו למבצע 'עופרת יצוקה', זכור לרבים. כך גם הידיעות על החלמתו המופלאה. אביו, הרב זאב קרוב, ראש ישיבה ומחנך ידוע, כתב מעין יומן והחליט לשתף בו את הציבור. בשונה אולי מן הצפוי, סיפור הפציעה וההחלמה אינו אלא סיפור המסגרת לספר.

הסיפור המרכזי, שאותו מספר הרב קרוב בהשתאות, הוא סיפור האהבה המתקיים בתוך עם ישראל. גילויי האהבה, הדאגה, הנתינה והאחדות שלהם נחשפה המשפחה הגיעו בכמויות ובאיכויות בלתי נתפסות והפתיעו במקומות הבלתי צפויים ביותר. אחד הצלילים, גלויים או סמויים, שאותם מזהה מיידית מבקר ספרות, לצד זיוף וחוסר כנות, הוא הצליל הדידקטי. דידקטיקה מכל סוג ובכל מינון היא פגם ביצירה. תנו לנו השראה, תנו לנו מעשה אמנות, תנו לנו סיפור טוב וחסכו מאתנו את ההטפה. 'בלבב פנימה' הוא ספר דידקטי מראשיתו ועד סופו. וכך ראוי. במעין מוטו עצמי לספר כותב המחבר כך: 'אינני סופר ואף לא משורר, סיפורי אינו מתח ואין בו עלילה, הוא פשוט סיפור פשוט על עמי'. אין כל בושה, חוסר תחכום או קיטש בכתיבה זכה, המתארת רגעים אנושיים מרגשים ואהבה חוצת סטריאוטיפים. מבעד למעטה הציניות החופה מכל עבר, מותר ורצוי לשמוע קול מזוקק וצרוף, שהוא גם מתלבט ותוהה, של חינוך ערכי, של אהבת עם ואדם ושל אצילות ונדיבות. סוגיה מעניינת, העולה בנפרד וראויה לעיון נפרד, היא סוגיית העוצמה התקשורתית. היקפם ועוצמתם של גילויי האהבה שעטפו את המשפחה הם תוצאה ישירה של רגעים טלוויזיוניים, שריגשו רבים וגרמו לדמויותיה להיות מזוהות בכל מקום. הספר גם מלא בציטוטי ראיונות וטוקבקים, שדרכם שודרו למשפחה גלי הערכה. הרב קרוב מרבה לתאר דמעות. דמעותיו ודמעות קצינים ורופאים. התיאור שלא יכול היה לתאר הוא דמעות קוראיו, השבות ומטפסות במעלה הגרון או צינורית העין. יש ספרים שהם 'חובה' למתגייס, למטייל או להורה הטרי. 'בלבב פנימה' הוא פשוט ספר חובה לכל עם ישראל. הוא מלמד לראות את הטוב, להאמין ולהתמלא תקווה.

 

סיפור השיכחה, מאת: סטפן מריל בלוק, מאנגלית: עידית שורר, כתר, 2010, 317 עמ'

רובנו לא היינו בוחרים כנושא לרומן הביכורים שלנו במחלת האלצהיימר האיומה. אבל סטפן בלוק הוא כנראה שונה מרובנו, ולכן גם הוציא מתחת ידיו רומן יוצא דופן. שתי עלילות מתרחשות ברומן במקביל ובסופו הן מוכיחות שמקבילים כן נפגשים. מייבל הוא חקלאי נכה, שחי בבית אחד עם אחיו התאום ורעייתו ועם בתם, שאולי היא בתו. את סיפור חייו הוא מספר לאחר שנותר לבדו, בודד ואומלל בעולם משתנה במהירות. הסיפור המקביל הוא סיפורו של סת. נער בן 15, גמלוני, חסר ביטחון וחרד מקרבת זרים, החי עם אביו השבור ועם אמו, ההולכת ומשתנה לנגד עיניהם בשל המחלה הנוראה שפקדה אותה. המחלה היא וריאנט של אלצהיימר משפחתי, הגורם בגיל צעיר יחסית לאובדן הזיכרון עד לאובדן כל יכולות התפקוד. דרך התמודדותו עם מצבה של האם היא חקירה מסועפת שהוא מנהל בהתחקות אחר שורשי המחלה ובניסיונות לאתר חולים אחרים הנושאים את אותו גן פגום המחולל אותה. בין שתי העלילות שזורים סיפורים העוברים מאם לבן על ממלכה אגדית בשם איזידורה, שתושביה חיים חיי שפע ואושר מכיוון שהם נטולי זיכרון לחלוטין. עליי להודות שבחירותיו השונות, שלא לומר משונות, של בלוק בדמויות גיבוריו ובפרטי עלילותיהם הן קצת מטרידות. יש לו אמנם אמירה על נושא הגורל, המקרה והגנטיקה בבחירה בדמויות של גיבן מלידה ונער על גבול האוטיזם, אך אלה עלולים ליצור זיקה מוטעית בין הפגמים הללו לבין פגיעתה הרעה והתורשתית של מחלת האלצהיימר, שאינה מבחינה בין קרבנותיה. מעקש נוסף היה לי הסגנון המעט בוטה והמתבגר-אמריקני שבפי סת, הכולל פרטנות-יתר, עמוסת סטטיסטיקות, אותיות וספרות, האהובות כל כך על האמריקנים. אך עם התקדמותן של צמד העלילות הספר נעשה סוחף ומרתק, וגם טורד מנוחה. בלוק מצליח לברוא עולמות אנושיים מלאים ומדויקים ודמויות מכמירות-לב, לרקוח ביניהם עולם בדיוני קסום ולהתיך את כולם בעדינות ובחמלה לאחדות כובשת אחת. בכך הוא מתגלה לא רק כשוזר עלילות מוכשר, אלא גם כמלהטט סוגות מרהיב, כשהפרוזה חוברת למידע גנטי והאגדה למחקר היסטורי. מעבר לכל אלה, הספר מפליא לתאר את מחיר המחלה ואת העובר על החולים בה ובעיקר על הסובבים אותם, ונושא עמו תרומה חשובה למודעות לה ולתמיכה בהם.

 

אלוהים בחדר האוכל, מאת: איריס קסל-בלינדה, איורים: אורי קסל, גוונים, תשע"א, 111 עמ'

"בכל יום חמישי אנחנו זורקים את הבגדים המלוכלכים לדלי הכביסה הגדול והירוק שבמקלחת. אני בוחנת טוב טוב את הכיסים ומגלה חתיכת נייר מקופלת. אני ממהרת לפתוח ולקרוא, אולי שכחתי פתק סודי. 'אבא שלך קומוניסט, אימפריאליסט ופשיסט', כתוב בו. אני לא יודעת מה משמעות המילים, אבל מבינה שהן קללות איומות. אתמול הוא עבד ב'הקמה' וכעס על כמה ילדים, עכשיו מישהו מתנקם בי". בעשרות סיפורונים, במשפטים קצובים, בנויים כשיר, מתארת המחברת ילדות והתבגרות בקיבוץ. ילדה רגישה, שעיניה קולטות את כל המראות ואוזניה את כל הקולות, מתארת תמונות קטנות של לילה בחדר הילדים, ביקור בחדר ההורים, טיול, 'הבראה', חדר האוכל, ריב בגן, מלחמה, יום הולדת, יום השואה, שבת, חג השבועות, מוות, שירות צבאי ועוד. יש חן רב בתיאורים הקצרצרים, המצליחים באיפוק ובדיוק לבנות סיפור. סיפור שהוא גם סיפורה האישי של הילדה שיש לה תמיד מה להגיד לכולם, וגם סיפורה של תקופה ושל חברה ייחודית, שהייתה פעם בבואת המדינה ותמצית האידיאל השיתופי. מבעד למילים המדודות נגלית הביקורת על הלינה המשותפת, רחוקה מחום הורים, על הלחץ החברתי, על חינוך נוקשה מדי, אך אלה בטלים מול תחושות האהבה והגעגוע לאנשים ולחוויות המיוחדות לילדוּת בקיבוץ. "… אני מתגעגעת. ערב שישי ואני חושבת על ה'ירידה הגדולה'. השמש נושקת לוודאי אדום של שקיעה. ריח שמפו ועוגות. אבא יכין לי קפה שחור עם חלב חם וכריך שנחצה לאורכו של הלחם ובתוכו נקניק שהונח באהבה. עוד מעט ילכו כולם לחדר האוכל, נקיים ומבושמים בבגדי חג". לא גדלתי בקיבוץ, מעולם לא הייתי חבר ב'שומר הצעיר', השבת שלי ויום הכיפורים שלי נראים אחרת לגמרי, אבל הנוסטלגיה – שיש לה הכישרון הממזרי לאתר, לחלחל ולהתמקם בנקודות אוניברסליות ומקומיות משותפות – עובדת, וגם אני מתגעגע.

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. איריס קסל בלינדה

    שלום לך שמואל פאוסט
    ברצוני להודות לך על הביקורת שכתבת לספרי "אלוהים בחדר האוכל" היה מרגש לקרוא את תגובתך העניינית והמפרגנת לתכנים שהם בודאי רחוקים מאוד מהשקפת עולמך.אך כפי שכתבת – הגעגוע חוצה השקפות ,דרכי חיים ואמונות ויש בו משהו אוניברסלי ומחמם את הלב.
    איריס קסל בלינדה

    • שמואל פאוסט

      שלום איריס,
      שמח על תגובתך. לא חושב שהתכנים "רחוקים מאוד" מהשקפת עולמי. הם אמנם רחוקים מזיכרונותיי הפרטיים (וגם התפריט שלי מעולם לא כלל קפה בחלב עם כריך נקניק…), אבל משהו בהם הוא לתחושתי זיכרון ישראלי משותף לכולנו. וכנראה שכתיבה משובחת אכן חוצה מרחקים. כתבת נהדר.
      שמואל

  2. הייתי שמחה אם היו עושים אוסף של המשפטים.\קטעים שמופיעים בעמוד הראשון של שבת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: