ש"ס מול מזרח נתניה / נסים ליאון

 

מפלגת ש"ס הפכה כבר מזמן לגורם קבוע במערכת הפוליטית, אך כדי שתצלח גם את העשור הבא עליה להתמודד עם אתגרים הקשורים בגיל המנהיגות ובהיווצרותו של מעמד ביניים מזרחי שאיננו מחויב לה 

 

בעוד שלוש שנים תיכנס ש"ס לעשור הרביעי לקיומה. מי היה מאמין שהמפלגה העדתית החרדית הזו תצליח לעבור שוב ושוב את המשוכות האלקטורליות שהעיבו על מפלגות וסיעות עדתיות בעבר. יתרה מזאת; ש"ס הפכה במשך שנות קיומה למעין "מובן מאליו" במערכת הפוליטית. במידה מסוימת אפשר לומר כי היא גם אחד הגורמים היותר יציבים במערכת הפוליטית הישראלית. מאז הקמתה ב-1984 אין כמעט ממשלה בלי ש"ס, וכלל לא בטוח שאין ש"ס בלי ממשלה. למעשה בישראל חי דור שלם שאינו מכיר את המערכת הפוליטית ללא ש"ס והדמויות הסובבות אותה. ואולם, כדי לשרוד במערכת הפוליטית תצטרך ש"ס בעשור הקרוב להתמודד עם מספר אתגרים לא פשוטים. אני מבקש להתמקד בשניים מהם, הקשורים בסיפורה של המפלגה ובדיוקנם המשתנה של המזרחים בישראל.

בעיות של גיל

האתגר הראשון שמולו ניצבת ש"ס הוא הגיל. המנהיגות הרוחנית של המפלגה הולכת ומתקדמת בגילה. יותר ויותר אישים בסביבתה הרוחנית לוטשים עיניהם אם לא אל עמדת המנהיגות הרוחנית הרי לכל הפחות אל עמדת הפרשנות הסמכותית בדבר התשובה לשאלה – למה התכוונה המנהיגות הרוחנית שייסדה את ש"ס בסיסמתה 'להחזיר עטרה ליושנה'. הדרמה שהתפתחה באחרונה סביב הדחתו של ח"כ הרב חיים אמסלם מסיעת ש"ס היא רק יריית הפתיחה במלחמת הפרשנות הזו, שסביר כי תפצל בש"ס לא רק בין מחנות המובלים על ידי אישים פוליטיים אלא גם בין מחנות אידיאולוגיים של ממש. נוסף על כך, לש"ס עצמה, כמפלגה, כארגון, יש בעיית גיל שאי אפשר להתעלם ממנה. לש"ס הפוליטית, בהבדל מהרוחנית, שלוש תקופות. הראשונה היא תקופת הייסוד. זו מאופיינת בשפשוף עיניים הן מצד ש"ס והן מצד המתחרים בה לנוכח הדבר החדש שלפתע נחשף לעין הציבורית – "חרדי" ממוצא מזרחי. התקופה השנייה היא תקופת "המהפכה", שבה ש"ס הרחיבה את שורותיה והתנתקה לרגע מהתלות הפוליטית בחרדיות האשכנזית. תקופה זו מזוהה עם הנהגתו הפוליטית של אריה דרעי. גם היא נקטעה באיבה. דרעי נשלח לכלא, וש"ס עם מנהיגות פוליטית חדשה הייתה צריכה להחליט האם היא מבקשת להיות אגודת ישראל מורחבת או ליכוד ב'; האם להמשיך להיות תעודת הביטוח האלקטורלית של חברת הלומדים החרדית או אלטרנטיבה לשלטון. המנהיגות הרוחנית הכריעה – אגודת ישראל מורחבת. כך נכנסה ש"ס בראשות אלי ישי אל תקופת ההתמסדות. "קריטריונים" היא כבר לא מילה גסה בש"ס, ו"נהלים" הם כלי חשוב בניהולם של משרדים בעלי אחריות ממלכתית. וזו בדיוק הבעיה של ש"ס. כמו כל ארגון, ודאי ארגון פוליטי, היא זקוקה להתחדשות. אולם כמו כל ארגון הנכנס לעשור הרביעי שלו יש לו מסורת, ועל המסורת, ודאי במפלגה אורתודוקסית, מגִנים בלהט השמרנים. אתגר נוסף הנובע מבעיית הגיל הוא הפיכתה של ש"ס מפדרציה של רבנים וקהילות צעירות לפדרציה של משפחות רבנים וקהילות ממוסדות. "משפחה" היא מוסד המעיב על מהפכות. הוא גורר עמו קודים של מחויבות הגוברת לא פעם על המחויבות האידיאולוגית. ש"ס המהפכנית התמסדה לא רק משום שביקשה להיות אגודת ישראל מורחבת; היא התמסדה גם משום שחלק מעסקניה ורבניה בנו את כוחם ליום שאחרי הפוליטיקה בשם האידיאולוגיה המבקשת להחזיר עטרה ליושנה, באמצעות בנייה של מה שמכונה בלשון חרדית "מוסדות", כלומר מה שמתורגם לשפת המעשה – "המשפחות". חלק מהמשפחות הללו מפוצלות מבפנים, וחלקן מאוחדות. ואולם רובן ככולן מחזיקות ב"מותג" – שם משפחה, וככל ששם זה מפורסם יותר כך אפקט הכוח שלו משמעותי יותר. לרוב המחשבה נודדת אל המקרה של משפחת הרב עובדיה יוסף. נכון, זהו המקרה המפורסם יותר. אולם שלטון "המשפחות" מורגש יותר במישור הפוליטיקה המוניציפלית. בני המשפחות הללו הם למעשה "הבוסים" המקומיים. שלטון "הבוסים" הזה מלא באינטרסים ובכוחנות. הדור הצעיר של הבוחרים הפוטנציאליים בש"ס, ובהם בני תורה רבים, דור שני לתנועת התשובה, מוצא עצמו משנן שוב ושוב לפני ההליכה לקלפי כי למרות הכול הוא מחויב רק לאדם אחד, לזקן השבט – הרב עובדיה יוסף, לפחות לעת עתה.

תמורות במבנה החברתי

האתגר השני שעִמו תמצא עצמה ש"ס מתמודדת – ואולי היא כבר מתמודדת עמו – מצוי במישור המבנה החברתי. הבעיה הגדולה של ש"ס היא ההתפתחות המהירה מדי לטעמה בשני העשורים האחרונים של 'מעמד הבינוני המזרחי'. מאמצע שנות השמונים ולאורך שנות התשעים, ובוודאי בעשור הנוכחי, השתנה הדיוקן של המזרחים בישראל. אם עד אמצע שנות השמונים סיפורם של המזרחים בישראל התמצה בפערים בין מזרחים לאשכנזים, הרי לאורך שנות התשעים הסיפור המזרחי מתמצה בין שני אופקים של ניידות חברתית. האחד הוא האופק החרדי, השני הוא האופק של המעמד הבינוני. בכל הנוגע לזה האחרון, אי אפשר להתעלם מתהליכי הניידות של רבים מיוצאי העלייה הגדולה מארצות האסלאם אל המעמד הבינוני הישראלי. הסיבות להתפתחותו של המעמד הבינוני המזרחי הן מרובות. כך למשל יש להביא בחשבון את העלייה מברית המועצות לשעבר, את הבנייה של שכונות חדשות במערב ראשון לציון, במזרח נתניה, פרויקטים של בנה ביתך בעיירות פיתוח, את המהפכה הגדולה בהשכלה הגבוהה עם הופעת המכללות וגם את פיתוחו של המשק הפרטי. כן, באופן מעניין היו גם מזרחים, בני מהגרים לשעבר, שנהנו מתהליכי ההפרטה ומהאפשרות לדלג באמצעותם מעל המשוכות של המבנים והאליטות הישנים. התוצאה היא כי בצד דיווחים על שעתוק הפערים האתניים בחברה הישראלית יש גם מי שמוצאים יותר ויותר אינדיקציות לכך שמזרחים ממלאים בצורה פרופורציונלית לשיעורם באוכלוסייה את העשירונים הגבוהים, ואילו דווקא בעשירונים התחתונים כבר מתחיל להיות מורגש חסר. לא נמצא אותם עדיין באליטה האקדמית. לא משום שלא מקבלים אותם, אלא משום שההשתלבות בה היא איטית יחסית לרצון המהיר לפרוץ קדימה ולהתבסס. ש"ס אינה אחראית להתפתחות המעמד הבינוני המזרחי. לכל היותר היא, באמצעות שלוחיה בשטח, מספקת לו שירותים דתיים ומעט "יידישקייט" (בכל זאת אין להתעלם מתהליך הליטאיזציה) ומקבלת בתמורה תרומות, וזעיר פה זעיר שם גם כמה קולות. את החסר בעשירונים התחתונים ממלאות אוכלוסיות עוני חדשות. בין אלה בולטים מי שפעם קראו להם "מזרחים" ואילו היום הם "חרדים-מזרחים". ש"ס, ואין בכך כל חדש, לא רק שאינה אחראית למהפכה המובילית הזו, אלא במידה רבה חוסמת את התרחבותה. המסה המרכזית של המעמד הבינוני המזרחי מחויב לפוליטיקה האינטגרטיבית והלא חרדית, זו המובלת בידי מפלגות המרכז הישראליות – ליכוד, עבודה וקדימה. שכן מי שאחראיות למהפכה הזו, או לכל הפחות מלוות אותה, הן דווקא המפלגות האינטגרטיביות. מי שמזוהים עם המהפכה הזו הם פוליטיקאים שלא תמיד זוכים להערכה, ומי שנוטלים חלק חשוב בפיתוחה הם דווקא "מרכזי" המפלגות הללו. למעשה, בעיסוקנו הרב בש"ס ובסיפורה הדרמטי והמשמעותי מבחינה היסטורית ויהודית-דתית זנחנו תמורה גדולה נוספת – הפריצה של מנהיגות ישראלית ממוצא מזרחי הרואה בהשכלה גבוהה, בפיתוח המשק ובמחויבות לאומית את בסיס הסולידריות הישראלית. בין אלה אפשר למנות מנהיגים ותיקים כצעירים כדוגמת מאיר שטרית, סילבן שלום, פואד בן אליעזר, רפי אלול, שאול מופז, גילה גמליאל, אורלי לוי ועוד רבים, אלמונים יחסית ברובם, במרחב העשייה המוניציפלי, הכלכלי, העסקי והאקדמי. המדובר בדמויות שלרוב נתפסות בעינינו, האזרחים, אולי כאפורות משהו, עסקניות יתר על המידה, עמומות מבחינה אידיאולוגית. ואולם הן המהפכה האמיתית. הן המציבות בפני ש"ס אתגר כלפי המחר. האם המחר יהיה בדמות שחזור המלאח בדמות השטייטל והשתלבות במבנה של חברת קסטות בה מוחזק המזרחי כמוקצה מחמת מוצא, או יצירה של זהות ישראלית המשולבת בכל רמ"ח אבריה בתמורה הגדולה שעברה על היהודים במאה העשרים – הציונות והקמת מדינת ישראל.

 ד"ר נסים ליאון הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. ספרו 'חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית' יצא לאחרונה בהוצאת יד יצחק בן צבי

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698, להחזיר עטרה למקורה - על החרדיות הספרדית ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: