אנא בכוח / אלישע פורת

תפילת הפיוט הקבלית "אנא בכוח" משמשת במסורת היהודית גם כמעין תפילת אשכבה, או כמעין תפילת קמע למרגלותיו של שכיב מרע הנוטה למות. אודה כי לא ידעתי כל אלה רוב שנותיי. אבל כשחברו עליי זיכרונות המשפחה, ותפילת "אנא בכוח" חברה איתם יחד, למדתי לראשונה בחיי מה כוחן המפלל והמרגיע של המילים, בין אם נכללו בסידור המסורתי ובין אם יצאו מלב נסער. וכל זאת קרה שנים הרבה בטרם זכה הפיוט "אנא בכוח" לתחייה מדהימה שכזו, בכוח הלחן והמוסיקה. והיא הפכה לבריח המבריח בין זיכרונותיי המשפחתיים לבין סיפורם שבכתב. סיפור

איור: רעות זוארץ עמרני

א

לילה אחד נגלה אלי סבי מצד אבי, הרב יוסף יוֹסֶלֶבִיטְשׁ ז"ל, שנפטר בפולין עוד לפני המלחמה הגדולה. הוא שכב בביתו ליד החלון. ובחוץ, על פני רחבת העץ הקטנה, הטובלת בבוץ של הפשרת השלגים, הצטופפו מאות יהודים חבושים כובעי-פרווה שחורים ועטויים מעילים כהים. פניו היו בהירות והוא חייך אליי ורמז לי שאתקרב אליו. 'אנא, אל תפחד, נכדי שלא זכיתי לו. קרב אליי, קרב לסבא שלך שלא תכיר לעולם'. החלונות היו פתוחים, היה קר ועשרות ראשים של מקוננים יהודים נדחפו פנימה אל תוך החדר. אל תשים לב אליהם, אמר לי סבא, ואל תפחד, בוא אליי.

רגע, באיזו לשון דיבר אליי? כן, יש לי תכונה רעה כזאת. באמצע סיפור החלום אני עוצר בכוונה כי אני מוכרח לדעת באיזו לשון דיברו שם בעצם בחלום. משום מה לשון החלומות שאני חולם חשובה מאוד בעיניי, ואני מקפיד על כך שאדע באיזו לשון דיברתי. גם לאחר שאתעורר הוזה. האם דיבר אליי סבי עברית-ספרדית, ירושלמית, שהייתה בשבילו לשון עתידית, שלא יזכה לדברה? או שמא דיבר אליי ביידיש, שבשבילי, כבר אז, הייתה לשון-עבר מיותרת? או אולי בלשון התמונות של החלומות, שאינה עברית ואינה אשכנזית ואינה יידיש? איך, לעזאזל, תקשרתי עם סבי ז"ל? אינני יודע. פשוט אינני זוכר. לפעמים אני זוכר פרט שָׁהוּי מחלומי הקטוע, במשך שבועות. על פי רוב זה פרט קטן ולא חשוב. אבל דווקא הוא נתקע בזיכרון החלומות שלי, ולא מרפה.

פעם קראתי באיזה ספר על פשר החלומות על מה שהמחבר קרא 'לשון החלומות העלומה'. המחבר טען שדווקא יש להיאחז בפרטים הדקים הללו, שנראים מיותרים. דווקא בהם טמון פתרון החלום. אבל אני לא שאלתי שום שאלה. והשאלות שאני שואל עכשיו כבר אין להן שום קשר לחלום. ובכן, אחת ולתמיד, באיזו לשון דיברתי עם סבי מצד אבי?

ב

ואזכיר כאן גם סיפור יהודי ממערב אירופה. לפני כמה שנים טיילתי בבלגיה, ונפגשתי פגישה ראשונה ואחרונה עם דודי, אחי אמי ז"ל. הדוד היה כבר זקן וחולה ומר נפש. רגליו משותקות כמעט, ובקושי התנהל בעזרת הליכון. מעניין שכל הדרך ממלון התיירים שלנו אל ביתו לא נטרדתי לשנייה באיזו לשון נדבר בינינו. שהרי הכול נראה כל כך פשוט: הנה נפגשים הדוד הזקן ובן אחותו מארץ ישראל. האם אפשרי בכלל שלא ידברו זה עם זה? ובאמת, מאותו הרגע שנפגשנו, לאחר שניות ספורות של מבוכה, קלחה שיחתנו ללא מעצורים. הוא שאל ואני השבתי. ואחר כך אני שאלתי והוא השיב.

ישבנו עם בני משפחתו, אשתו החולנית וחתנו הפיקח, ובתו טרחה סביבנו. גם אשתי, שבאה איתי מהמלון, ישבה איתנו. לפי הרגשתי דיברנו ב"לשון המשפחה". הכול היה אצור בתוכי מקודם: השמות, התאריכים, מחנות ההשמדה, קורות השרידים שנותרו מהמשפחה. המצוד, ההצלה המפתיעה, השרידה, הבריחה, הכול! ידעתי אפילו שהוא התעייף מיהדותו, והוא מנהל אורח חיים מתבולל, אבל בתוך נפשו הוא מתגעגע על חיים יהודיים אחרים.

בלילה מאוחר, בנסיעתנו אל המלון, שאלתי את אשתי באיזו שפה דיברנו. הייתי נרגש מאוד ומבולבל מאוד, והיא השתוממה על שאלתי. כמובן שזו הייתה "לשון המשפחה"! הלשון שקמה לתחייה מן העבר. כן, הקשיתי, אבל מאילו יסודות מורכבת לשון המשפחה? אשתי אמרה שהבחינה בפירורי עברית, ברסיסי צרפתית, במשפטים שלמים שנאמרו ביידיש ובהרבה הרבה אנגלית. בלילה ההוא השתוממתי על כל הלשונות הללו שחברו בתוכי. נסתרו וציפו לשעת כושר. וכשהגיחו יצאו כלשון אחידה ושלמה: לשון המשפחה.

ג

אני שב אל סבי מצד אבי. אל לילו האחרון בעיר קטנה בצפון-מזרח פולין, על גבול ליטא. החלונות, כאמור, פתוחים אל ליל האביב המוקדם והקר. והוא רומז אליי וקוראני אליו. היום אני יודע שקרא לי בלשון המשפחה. שהרי לא דיברנו שום לשון משותפת. ואני עדיין לא דיברתי כלל. ולמען האמת, בלילה ההוא, לילה מלילות חודש שבט בשנת תרצ"ה, אפילו טרם נולדתי. אבל זה אינו משנה בכלל בהתנהלות הזמנים בחלום. אבי כבר היה אז כמה שנים בארץ. חלוץ צעיר וקודח, שהסווה את געגועיו לבית אבא בהנפות הטורייה הנמרצות. אבל אני זוכר במפורש שגם הוא היה איתנו שם, ליד מיטת הרב. וכשאני מפשפש היטב בזיכרוני, אני נזכר בפרצופים האהובים של ראשוני הקיבוץ שלנו, עומדים גם הם ליד הקירות. אחדים מהם אפילו נעולים עדיין במגפי הגומי הגבוהים שבהם הילכו בבוץ שלנו, בחורפים גשומים, ומגפיהם עדיין טבולים בבוץ האדמדם שלנו, הבוץ של אדמת החמרה מהשרון שבארץ ישראל.

לא הבוץ הכהה של אדמת היער הפולני, שאפילו אינני יודע מה צבעה המדויק. מבעד לחלונות עולה כעת קול נהי חרישי. מקוננות אחדות מהקהל המרוחק כבר אינן שולטות ברוחן והן מקדימות את מותו של הרב. האם מותרת כניסתן של הנשים אל חדרו של הגוסס? אינני יודע. איני בקיא בחוקי הדת. אני יודע רק מה שהואילו להראות לי בחלומי. היו נשים שם. כן, בהחלט היו. גם נשים קרובות מקרב המשפחה, וגם נשות בעלי הבתים שאהבו כל כך את הרב העילוי. וכן, גם נערות "השומר הצעיר" הרכות שם. אלה המתעתדות לעלות בקרוב לארץ-ישראל. כולן כבר הקיפו את הבית, ואני ממש שמעתי איך אחדות מהן כבר הקדימו ופרצו בבכי. הגברים עדיין התאפקו. ובעצם לא התאפקו, אלא התפללו בקול נרגש וחשאי: הרב שיחיה. אמן. הרבשיחיהאמן. אמן אמן אמן, אמנאמנאמן!

ד

איזו תפילה הם נשאו שם, מתחת לחלונות הפתוחים? כדי שלא להיכשל בתפילה לא נכונה, צללתי אל תחתיות חלומי. רק מי שניסה לצלול בים סוער יכול לשער מעט ממה שעברתי בלילה ההוא. אין קרקעית מוצקה לחלום. הכול מתערבל ונסחף, ואותי תוקפת הרגשה ודאית שטביעתי קרובה. כל כך קרובה, שאני מוותר כבר בלבי על שעוני החדש, ועל משקפי השמש מתוצרת אמריקה שהותרתי אחריי על החוף.

בלילו האחרון של סבי, הרב יוסף יוסלביטש, הוא נגלה אליי, התינוק. נכדו שעדיין לא נולד. הוא חייך אליי, והזמינני לשעשעני על ברכיו. אבל מתחת לעורו המצהיב ראיתי מה שעוד לא ראו בני-קהילתו, המצטופפים על מדרגות העץ שבחוץ. נרות לבנים גדולים דולקים בחדר, ומישהו מעביר מגבת לחה על מצחו. מלמול התפילה שעלה מהחוץ גבר. כבר אפשר להבחין במילות התפילה הנשנות כמו בהשבעה חגיגית. "אנא בכוח גדולת ימינך". אנא, עשה בכוחך. אנאבכוחגדולתימינך. אם הייתה קשה לי לשון החיבובים של סבי, הרי לשון התפילה הייתה קשה לי שבעתיים. לא תפסתי בתחילה אם אלו מלים של ממש או רק צלילים החוזרים על עצמם? כמו הלמות תופים רחוקה: אָנָאבְּכוֹ – אַח, אָנָאבְּכוֹ – אַח.

ה

אבל בגינה הקטנה הרמוסה, ומתחת לעצים העירומים שברחוב, כבר בכו בקול רם. כל הקהל כבר שח, שחח וקונן. הנשים בקולן הגבוה הצווחני, והגברים בקולם העמום. לשון התפילה נישאה מן החוץ אל תוך החדר, והקיפה את מיטתו של הרב האהוב על ערש מותו. אנא בכוח גדולת ימינך, עשה שחייו לא ייפסקו. עשה שישוב אל בין החיים. אם ימינך כל כך גדולה וחזקה, האם לא תוכל להשיב את מתינו אל בין החיים? בלילה ההוא, בשנת תרצ"ה ההיא, ליל הצער ההוא, לפעמים אני חושב, ולא בשעת חלום, כמה היטיב איתו ההוא שגדולת ימינו נתבקשה אז כל כך. הוא קלעו אל שמי השמים בידיו הוא ולא בידי הרוצחים הנתעבים ועוזריהם, שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר. היה בה משהו, מסתבר, בתפילה המוזרה ההיא: אנאבכוחגדולתימינך.

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698, סיפורים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ישראל ברוכין

    הסיפור יפה מאד מעורר מחשבות ומחדד את הזכרון של הדורות שקדמו לנו. תודה לעורך ולמחברת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: