מי שהצטרפו לעולם החרדי בעשורים הקודמים מוצאים עצמם בפני אתגר גדול ומכאיב: חזרתם של רבים בדור הצעיר אל החילוניות. התופעה מעוררת שיחה מרתקת, בין דורית, בתוך עולם בעלי התשובה החרדים

יוצא דופן. צילום: מרים צחי

האגדה החרדית החדשה טוענת שמאחורי כל חוזר בתשובה מסתתרים כמה חוזרים בשאלה, כשהכוונה היא לילדיו של החוזרים בתשובה הנוטשים באחוזים גבוהים את החברה החרדית. קשה לשרטט תמונה מדויקת של היקף התופעה, ודאי שלא לנקוב במספרים, אך בקרב בעלי תשובה רבים שעמם שוחחתי התשובה ברורה: מספרם גדול בהרבה מכפי שניתן לשער, ובעיקר גדול בהרבה מזה המצוי בקרב הציבור החרדי ה'רגיל'.

לא קשה לזהות את נימת הכאב ואת סערת הרגשות המלווה את דבריהם של ההורים. אלה שקמו ועזבו לפני לא מעט שנים את העולם שממנו באו והשליכו את כל עברם החילוני מאחוריהם מרגישים לא פעם על סף שבירה: ההתמודדות הסיזיפית והיום יומית עם מכלול של קשיים ואתגרים, חלקם ייחודיים לקבוצה, מאיימת, לעתים, להכריע. החל מהתמודדות עם קשיי פרנסה, ללא מערכת קשרים תומכים החיונית כל כך בקהילה החרדית, וכלה בהתמודדות עם קשיי קליטה במגזר זה ובהסתגלות לתרבות חדשה וזרה, השונה כמעט בכל תחום והיבט מכל מה שהכירו וחיו לאורך שנים. כשאחרי כל זה נאלצים ההורים להתמודד עם ילדים המפנים עורף לחיים שבחרו בהם, וששילמו עבורם מחיר כה יקר, השבר הוא כמעט קשה מנשוא. "אם בני יעזוב את הדת, אתאבד", שמעתי פעם מפי חוזר בתשובה, אב לילדים.

הורים ומחנכים הפועלים בקרב החוזרים בתשובה מדברים במונחים של שבר רוחני גדול, אך צעירים בני הדור השני שעִמם שוחחנו העדיפו לכנות זאת שבר נפשי: "נולדנו עם אישיות מפוצלת ובלתי אפשרית", אמר לי צעיר בן הדור השני, שלאחר שהות ארוכה בהודו חזר מתוסכל כלעומת שבא. "אני וחבריי הנושרים לא חילונים, לא דוסים, גם לא דתיים לאומים. לא צברים וגם לא אשכנזים מהשטייטל. סתם אנשים תלושים ונעדרי שקט נפשי שלא מוצאים את מקומם".

"אמא נושאת" וזהו

מהו ההסבר לתופעה המתרחבת של נשירת ילדי הדור השני?

אנשי חינוך טוענים שמערכת החינוך החרדית לא מסוגלת להתמודד עם השוני והמורכבות שמביאים ילדי ה'חוזרים': "כיצד אני אמור לנהוג עם ילד שמדבר בכיתה כדבר שבשגרה על הריון ולידה?", תוהה באוזנינו אלעזר שפירא (31), מורה ומחנך בתלמוד תורה בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ששפת ההוראה בו היא יידיש. "אצלנו אפילו לא מזכירים את המילה הריון ליד הילדים. מקסימום נאמר משפט כמו 'אמא נושאת' וזהו. הלקסיקון שמביאים הילדים מעולם המושגים שלהם מדבר על גירושין ואלימות במשפחה, על קרוב משפחה שיש לו חברה 'בלי חתונה'. למה שהילדים שלנו ייחשפו לאורח החיים המורכב של אותן משפחות? ואני לא מדבר איתך על משפחות של חוזרים בתשובה טריים, אלא על משפחות ותיקות שעשו את הצעד אל עולם התשובה לפני שני עשורים ויותר".

מהעבר השני של המתרס הדברים נשמעים בנימה שונה וחריפה בהרבה. "אם בעבר היה בי כעס על ההורים שילדו אותנו אל המציאות החרדית, היום אני חש רחמים עליהם, על כך שהלכו שבי אחר רבנים שדחפו אותם אל השוליים הקיצוניים של החרדיות", אומר יעקב סבג (27), איש נדל"ן ובן לחוזרים בתשובה שעזב את העולם החרדי. "סליחה אם דבריי יישמעו שחצניים, אך לדעתי האינטליגנציה הרגשית והחשיבה המרחבית של בנים לחוזרים בתשובה גדולות לאין ערוך מאלה של ילדים חרדים מבית. זאת תודות לחיים בצל הורים שבעברם חיו חיים פתוחים ומלאי עניין ורגש, תוך אינטראקציה מתמדת עם הטבע, החי והצומח. פשוט לא היה לנו מה לחפש במגזר החרדי. קטן עלינו המקום הזה", פוסק סבג נחרצות.

ואיך חייך מתנהלים כיום?

"כיום אינני מפסיק להודות לבורא עולם, שאני עדיין מאמין בו, על כך שהציל אותי מהמקום הזה. היום טוב לי. כעת כבר אינני נאלץ להסתיר את שם משפחתי המסגיר את מוצאי המזרחי ולהחליפו בשם המשפחה האשכנזי של אמי, דבר שנאלצתי לעשות כדי להתקבל לישיבה בבני-ברק, וזאת על פי בקשתו המפורשת של ראש הישיבה. היום אני מה שאני!

"וכן, אני מלא הערכה ותודה על אינספור הנהגות טובות שינקתי בילדותי במסגרות החרדיות. עד היום אני לא מוותר על האזנה למוזיקה חסידית אותנטית כשעיניי דומעות מהתרגשות. זה עדיין חלק ממני ".

מה לדעתך הסיבה העיקרית לנשירה אצל ילדי הדור השני?

"מעבר לסיבה של משבר הזהות וחוסר היכולת להשתלב במסגרת כחרדים מן המניין, צריך להבין שבעיני הילד, עצם העובדה שקרובי משפחתו אינם דתיים מלמדת אותו שיש חיים מחוץ למאדים של החרדים, והם אינם רחוקים ומופרכים. זאת מציאות שאינה קיימת אצל ילד חרדי מהשורה, שהחומה המשפחתית השורשית סוגרת עליו בלא יכולת לדמיין אורח חיים שונה ממה שמוכר לו".

תפילה בכותל על הילדים

בשיחה עם מרים סבג (52), אמו של יעקב, ביקשתי לעמוד מקרוב על תחושותיה כאם למספר ילדים שעזבו את הקהילה החרדית. מרים חזרה בתשובה לפני כשלושה עשורים, ולאחר מכן נישאה לתלמיד ישיבה, חוזר בתשובה אף הוא.

"ודאי שבתחילה הכאב היה גדול. הייתי מתפללת רבות שיזכו להתקרב בחזרה אל התורה והמצוות. לא פעם ולא פעמיים קיבלתי על עצמי ארבעים יום תפילה בכותל על מצבם הרוחני של ילדיי, אך בהמשך הבנתי שזהו רצון ה' ועליי להתנחם בעובדה שהילדים יצאו מחונכים ואנשים מוסריים וישרים, וזה לא מעט. כנראה שאני ניצבת כעת בעמדה שהוריי היו בה, כאשר בחרו שלא להעיר לי על דרך התשובה שבה בחרתי. הדבר העיקרי שהיה חשוב להם הוא שאהיה אדם מוסרי וישר דרך. אז הנה, גם אני נמצאת במקום הזה ומאחלת זאת לילדיי. 

"מה שבכל זאת כואב לי הוא שלא הצלחתי להעביר לכל ילדיי משהו מהלהט הרוחני המאפיין אותנו, בעלי התשובה, או לפחות את תחושת השליחות הנצחית לשמור על הגחלת היהודית ולהעביר הלאה את המורשת המופלאה שלנו. כמי שגדלה בילדותה בין הגויים באמריקה הלטינית, נקודה זאת הייתה מאוד חשובה, גם עבור משפחתי החילונית. שתבין, מה שמחזיק אותנו החוזרים בתשובה מול תלאות החיים זה האור הגדול שזכינו לו, ובעצם זה שגרם לנו אז לחזור בתשובה. לצערי, האור הזה לא עבר לילדים".

את מרגישה שלמה עם האופן שבו גידלת את ילדייך?

"פעלנו במציאות כמעט בלתי אפשרית. למשל, לא אשכח את חזרתי הביתה לאחר הלידה הראשונה מבית החולים. לא היו לי קרובי משפחה חרדים שיעטפו אותי, יכרכרו סביבי ויסייעו לי לעבור את התקופה שלאחר הלידה. חזרתי לבית הפוך ומבולגן והייתי חסרת אונים. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם היצור המיילל שהחזקתי. אני, שעד לא מזמן חייתי חיי רווקות של סטודנטים, בלי צל של מושג על עולם הילדים והתינוקות".

אנשי חינוך חרדים שעִמם שוחחתי מציעים להבחין בין החוזרים בתשובה של ימי שנות השבעים והשמונים לבין החוזרים בתשובה של היום. לטענתם, החוזרים הוותיקים הגיעו אל שום מקום ולא הייתה קיימת עבורם כל תשתית חברתית וחינוכית כדי לקלוט אותם. בעלי התשובה הוותיקים נטו להקצנת-יתר, ורבים מהם נשאבו אל מקומות בדלניים, עובדה שהעצימה את הפערים. כיום, חוזרים בתשובה רבים נשארים לגור במקומות הולדתם ושולחים את הילדים לבתי ספר של 'החינוך העצמאי' או לרשת 'אל המעיין', שמלכתחילה מיועדים לילדים שאינם חרדים מבית.

שינוי ביחס להורים

המציאות המורכבת והטעונה גרמה בשנים האחרונות לרוחות חדשות לנשב בקהילות החוזרים בתשובה הפזורות ברחבי הארץ. דומה שפרשיית התלמידות בעמנואל והשבר החברתי שהעצים בעקבות הפרשה חיזקו את תחושת השטח שמשהו חייב להשתנות.

במספר כינוסים שהתקיימו לאחרונה ברחבי הארץ, בין היתר בירושלים וביישוב בית מאיר, חזרו וטענו הנואמים שאין מנוס מהקמת מערכת קהילתית נפרדת מהציבור החרדי, וזו תתבטא קודם כול במוסדות חינוך נפרדים ומותאמים לילדי החוזרים בתשובה. ואכן, בעשור האחרון הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך, תלמודי תורה לבנים ובתי ספר לבנות, שנועדו לתת מענה לילדי החוזרים, בין השאר בירושלים, בביתר-עילית, בבית שמש, באלעד, במעלות ובמושב בית מאיר. חלק מאותם מוסדות נוטים לאמץ את הגישה החינוכית החרדית המוכרת, אך חלק אחר בחר לאמץ סגנון שונה המצוי בתלמודי התורה הדתיים-לאומיים, המבוסס על שילוב של לימודי חול, מוסיקה, אמנות וטבע לצד לימודי הקודש.

במקביל להתפתחויות ניתן לראות שינוי ביחס של בעלי התשובה אל ההורים החילונים. אם בעבר ההמלצה המקובלת הייתה להתנתק ככל האפשר מההורים ומהמשפחה החילונית, הרי שהיום ניתן לשמוע קולות רבים, ביניהם קולו של הרב עודד ניצני העומד בראש קהילת "שדה צופים" במעלות, הטוענים שאפשר וצריך לנסות לקרב את המשפחה אל הדרך החדשה, ולו רק מהסיבה שכך יפחתו המשקעים אצל ההורים ואלה יראו שהשד הדתי לא נורא כל כך. מספר מפגשי רב שיח בין חוזרים בתשובה להוריהם החילונים אורגנו לאחרונה באזור ירושלים, כשהמטרה היא למצוא גשר בין ההורים לילדיהם ואף להכיר להורים מעט מהעולם התרבותי החדש של בניהם ונכדיהם.

הייתי מופרעת ושובבה

לפני זמן לא רב התקיים במרכז ירושלים כנס נשים חרדיות, שבו השתתפו כמאה חוזרות בתשובה ותיקות, אמהות לצעירים שנשרו מהחברה החרדית. מטרתו המוצהרת של כנס הנשים הייתה בראש ובראשונה לדון במערכת היחסים המורכבת והשברירית בין הורים חוזרים בתשובה לבין ילדיהם שהפנו עורף. בכינוס השתתפו רבנים ואישים מעולם התשובה, ביניהם אחד ממנהיגיה החשובים ביותר של תנועת התשובה (הוא נאלץ להסתיר את דבר בואו, עקב לחץ כבד מצד גורמים בתנועת התשובה שאינם רואים בעין יפה את הדיאלוג עם הבנים שנטשו). לאחר עזיבתם של המרצים הגברים עלתה לדוכן נציגה מטעם האמהות, וניהלה דו-שיח פומבי עם צעיר שנבחר לייצג את צד הבנים, אלה שהתרחקו. השניים ניהלו דיאלוג נוקב, חשוף, כן ופתוח.

"באנו בלב נקי, ללא מטרות נעלות כלשהן וללא ניסיונות להחזרת הבנים האובדים לדרך התורה והמצוות", אומרת ר', אחת ממארגנות האירוע, שלא הסכימה להזדהות בשמה המלא. "אנו מעוניינות באמת ובתמים לנהל דיאלוג כן וטהור עם ילדינו. וכן, זו לא בושה לומר בקול – להבין האם והיכן טעינו, ומה ניתן לעשות כדי ליצור מערכת יחסים בריאה וחיובית עם הילדים שהתרחקו מאיתנו".

נציג הבנים היוצאים, שזהותו נותרה חסויה, לא הקל על ההורים וממקום שבתו השמיע אמירות נוקבות: "הכול מתחיל מזה שלא הייתה לנו שום הערכה כלפיכם כהורים, ובוודאי שלא כדמויות חינוכיות שניתן וצריך ללמוד מהן. ההיפך: תמיד התביישנו בכם. הלהט הרוחני שאחז בכם עמד בניגוד בולט לשמרנות ולאיפוק החרדי המבכר לרוב היצמדות קונקרטית ועניינית לדרך ההלכה. התביישנו מההופעה החיצונית שלכם, מהצעקות חסרות המנוח בתפילה, מהפאות והזקן המדובללים, מהמטפחות הגדולות והחסודות ומהשמלות הארוכות והמרושלות, המנוגדות ללבוש המחויט והאלגנטי המאפיין את הנשים החרדיות. תמיד נאלצנו להסתיר אתכם ואת עברכם, ועשינו ככל יכולתנו להידמות לחברינו לספסל הלימודים; אלו שזכו להיוולד במשפחה חרדית שורשית ואותנטית. מה יכולתי לענות כששאלו אותי מי הוא סבי? לומר שסבא שלי חי כגוי גמור ומתגורר בלב תל אביב הטמאה?"

האמהות לא נותרו חייבות. אחת מהן הפנתה לעבר הצעיר שאלה שהכאיבה לה: "אני שואלת את עצמי: איך ייתכן שלא דבק בכם ולו מעט מהאור הרוחני שזיכה אותנו בו הקדוש ברוך הוא? כיצד לדוגמה לא השפיעה עליכם קדושת השבת המופלאה?".

הצעיר ענה לה במרירות: "על איזו קדושה של שבת את מדברת? היינו יושבים סביב שולחן שבת ואבא לא ידע כיצד לנהל אותו. לא היה לכם כל מושג במנהגים ובניואנסים. תמיד היינו צריכים להדריך אתכם… ומצד שני, ההקפדה שלכם הייתה יתרה, על כל סעיף קטן. הכריחו אותנו לקום בבוקר לתפילה בבית הכנסת בזמן שנושאי הדת כלל לא היו בראשנו"… 

לשאלה מדוע הכינוס נועד לנשים בלבד, ענתה אחת המארגנות שהאופי הנשי פתוח יותר לחיות עם שינויים ונוטה יותר לקבל את הילדים כפי שהם ובכל מחיר. אותה אם אף טענה בגילוי לב: "איך לא נבין את ילדינו? וכי לא היינו במקום שלהם? הרי אני בגיל שלהם הייתי מופרעת ושובבה לא פחות ואולי יותר. מה לא עשיתי. אין לי זכות לבוא אל ילדיי בטענות".

מעניין לציין שבאירוע נטלו חלק לא מעט נשים שאינן חוזרות בתשובה. לטענת אחת מהן, מפגש מסוג זה נותן לה כלים להתמודד עם בתה שעזבה את הדת והזדמנות להכיר אמהות נוספות במצב דומה ולשוחח על הנושא – תופעה שאינה קיימת אצל כלל הציבור החרדי, אשר מעדיף להצניע בעיות דומות ולהתמודד עם הסוגיה, אם בכלל, מתחת לפני השטח.

החוזרים בתשובה מדברים

לפני כשלוש שנים החל לצאת לאור ירחון בשם "אדרבה" (שהוזכר מעל במה זו בראיון שערך אלחנן ניר עם הרב ניצני). את הירחון מפיצים מספר חוזרים בתשובה המבקשים להעניק במה לסוגיות המעסיקות את עולם התשובה. אחת הסוגיות הטעונות העולות היא שאלת היחס הנכון כלפי העולם החרדי ה'רגיל', האם לנסות להתקרב אליו או שמא להתבדל. העיתון מנסה להצטייר כפלורליסטי וכפתוח לסוגיות ורעיונות שלא יכירם מקומם בעיתון חרדי מהשורה: תמונות של נשים אמנם לא יימצאו במגזין, אך אפשר לראות בו טורים ומאמרים המיועדים גם לגברים וחתומים בידי נשים, בשמן המלא. בנוסף, מתפרסם במגזין טור שנכתב בידי חילוני, אב לבן חוזר בתשובה.

עורכי הירחון אירחו במגזין מאמרי ביקורת של בנים לחוזרים בתשובה שעזבו את הקהילה החרדית. במאמר נוקב שהתפרסם לפני מספר גיליונות כתב מוטי בר לב, בן לחוזרים בתשובה, על הסיבות שלדעתו הביאו "לשבר הגדול" ולכישלון החינוכי של ילדי החוזרים בתשובה. בין היתר נכתב שם: "ניסיונות החוזר בתשובה להיטמע בציבור החרדי יצרו בציבור זה סוג של גיחוך כלפיו, גיחוך שלא נעלם מעיניו של בנו והשפיע רבות על ביטחונו העצמי ועל תחושת חריגותו משאר הילדים שגר בקרבתם או למד איתם בחיידר. כמו הוריו, גם הוא ביקש להיטמע בציבור זה ולהיות חלק אינטגרלי ממנו, אלא שבשונה מהוריו שביקשו להיטמע מתוך אמונה שציבור זה נושא נאמנה את דבר השם ותורתו, הרי שאצל הילד הרצון להתחבר לסביבה החרדית נבע מתוך מניע פשוט ובסיסי של רצון להשתייך לזהות כלשהי, כמו אצל כל ילד בכל חברה. להבדיל מהוריו שכשלו במשימת ההתערות בחברה החרדית, הילד שנולד אל תוך המציאות החרדית הצליח להפנים וללמוד את כללי החברה הזאת, אולם דווקא הם הפכו לו לרועץ, שכן הוא עמד היטב על השונות של הוריו ביחס להורי חבריו. ככלות הכול הוא עדיין נחשב כסוג ב', עקב היותו בן של חוזרים בתשובה".

דובר רק יידיש

לא כל ילדי החוזרים בתשובה תמימי דעים עם סבג ובר לב. שמעון פריד (30), בן לחוזרים בתשובה שעלו מצרפת במחצית שנות התשעים, מציע להסתכל על "שלושת רבעי הכוס המלאה". הוא אומר כי הוא מכיר לא מעט בנים לחוזרים בתשובה שהלכו בתלם והקימו משפחות חרדיות לתפארת, כשהם הולכים ומתרחקים מהעבר ה"בעייתי" של הוריהם ומכל מה שנלווה לזה. "שתבין", הוא אומר, "עם הילדים שלי אני דובר רק יידיש. הם לומדים במוסדות חינוך בשפת היידיש וניתן לראות אותם כ'דוסים' לכל דבר, ללא כל משקעים ומטענים".

פריד, שהתחנך מילדותו ועד נישואיו במוסדות חינוך במאה שערים, טוען שהכול עניין של הסתכלות וגם של השקעה. "הוריי היו יכולים להיות מרירים ולהרגיש מקופחים, וכן גם אני ואחי. אך אבי, שהמנטליות המרדנית של הישראלים זרה לו, בחר בדרך אחרת". לדברי פריד, אביו הבין שהתערות בחברה חדשה דורשת השקעה ומאמץ, וקיבל על עצמו ללא עוררין את הסמכותיות של הקהילה החרדית ושל רבניה. הוא התחבר לאחד הרבנים, נצמד אליו ולא זז כהוא זה ממה שהורה לו. "הוא צמצם עבורנו ככל האפשר את הקשר עם המשפחה החילונית ויצר לנו מציאות אחת ואין בלתה. אבי לא התבייש לשאול את רבו כל שאלה, ולו האזוטרית ביותר: באיזה גיל הילד מפסיק לחבוש כיפה צבעונית עם איורים ועובר לכיפה שחורה חלקה, וכן מה מקובל אצל הילדות החרדיות בשכונה, צמות קלועות או אסופות". רק כך, סבור פריד, ניתן ליצור אינטגרציה אמיתית עם החברה שבה אתה מאמין ושאליה בחרת להצטרף.

האם לא הרגשת גילויי דחייה וגזענות? בילדותך הרגשת שלם עם עצמך בחברה שבה גדלת?

"אני חושב שהחברה החרדית סביבי הבינה שאנו באמת מעוניינים להיות חלק אינטגרלי מהקבוצה. הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, ולדעתי אף ידעו להעריך אותנו על כך. מעולם לא נתקלנו בקושי להתקבל למוסד חינוכי או לישיבה שרצינו להתקבל אליהם. הם ידעו שהבית שלנו נקי מהשפעות זרות וממושגים שאינם מקובלים בסביבה וסמכו עלינו במאה אחוזים".

לשאלתי מדוע בסופו של דבר לא הצליח להשיג שידוך מתוך הקהילה החרדית המקורית שאליה השתייך, עונה שמעון שלפעמים צריך להסתכל על המציאות בעיניים מפוכחות. הנושא של קשרי נישואין והקמת משפחה הוא נושא רגיש מאין כמוהו בקהילה החרדית בכלל ובסביבת מאה שערים בפרט. הוא מודה שבסביבתו קיים קושי ומחסום לקחת חתן שהוריו לא נולדו בסביבה חרדית ואבות אבותיו אינם ממאה שערים, אך הוא מאמין שאצל ילדיו הבעיה תיפתר, ובבוא היום הם יבואו בקשרי נישואין כדת וכדין כמו חבריהם, ללא כל הבדל.

פריד גם לא רואה כל בעיה בשינוי שם משפחתו לשם משפחה אשכנזי: "אני רואה זאת כצעד פרקטי, בלי מטען כלשהו. חשוב לי שהילד שלי ירגיש בדיוק כמו חבריו לכיתה. במה הדבר שונה מעולים אשכנזים ומזרחים שהגיעו לארץ ישראל ושינו את שמותיהם לשמות בעלי אוריינטציה צברית? ניסיונות להתאים עצמך לחברה שאליה בחרת להשתייך אינם דבר פסול".

כיצד ישפיעו המגמות החדשות של התכנסות והקמת מערכות נפרדות על ילדי הדור השני של החוזרים? האם הדבר יסייע לבלום את הנשירה בקרב בני הנוער? האם יקום דור חדש של חרדים צברים שיהיה מעורה יותר בחברה הישראלית?

לטענת הורים חוזרים בתשובה, דבר אחד אינו מוטל בספק: עצם הפחתת החיכוך בין משפחות חוזרות בתשובה למערכות החברתיות והחינוכיות של הציבור החרדי תסייע לילדים לגבש זהות משלהם ולהרגיש שלמים יותר עם עצמם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב,  25.11.2011