את 'מעות קטנות' מוטב לקרוא כפרק אוטוביוגרפי יותר מאשר כיצירת פרוזה. הסיפור הקטן מאיר את יחסו המורכב של טשרניחובסקי אל המסורת ואת החותם שהותירו בו הוריו  

המשך הרשומה ←

 

אחת הדרכים לקביעת גבולות השיח הדתי הלגיטימי היא הצבת עיקרי אמונה מוסכמים. השאלה היא אם עקרונות כאלה שנוסחו בעבר עודם רלוונטיים. לשאלת העיקרים בימינו

המשך הרשומה ←

 

תוכנם המדעי של חלק מעיקרי האמונה לרמב"ם איננו תקף עוד בהכרח, אך מהותם היא נצחית ועל כן רלוונטית תמיד. המודרנה דווקא מאפשרת את הרחבתם והעמקתם

המשך הרשומה ←

 

הדיון בעיקרי האמונה בימינו משמש לבדיקת כשרותם של יחידים ותנועות, כאשר רבים מ'משגיחי הכשרות' אינם מבינים או נוהגים לפי העיקרים שקבע הרמב"ם. כדאי להסתפק בדיון ההיסטורי

המשך הרשומה ←

 

בחב"ד הוא רואה תנועה שהסיטה באופן מודע את הדגש מאיכות לכמות. בציונות הדתית הוא רואה תנועה שעברה תהליכי פירוק עמוקים. אבל פרופ' דב שוורץ אופטימי, הוא מאמין שלשתי התנועות הללו עוד נכון עתיד בהשפעה על החיים היהודיים

המשך הרשומה ←

 

הערות על השיח הפופולרי בענייני אמונה והלכה

המשך הרשומה ←

 

הסירוב לאמונה המקובלת הוא פרי בקשת הא-להים האמיתית, אך תרגומה לכפירה הוא מסקנה נמהרת, שיסודה בפחד לשהות בחללן של התהייה והתעייה. ב'צימאון' משורטט לוז עולמו ההגותי-קיומי של הלל צייטלין, שמהווה גם שופרו של דור וגם תופעה יחידאית

המשך הרשומה ←

  

[א]

תעיתי בדרך. בקשתי את א-להי. שאלתי את העוברים ושבים:

– הראיתם את א-להי? אל-הי איהו?

– מנוחתו כבוד בין האֵלים נוחי-נפש, במקום הבעל, יופיטר, בּרַמַה, אלים גדולים וקטנים, שם גם אלהיך. נלחום נִלחַם אלהיך עם האולימפוס, עם כל האלהים, ואולם קץ כל אֵל בא גם עליו…

כך השיבני האחד, והוא עלם שחור-עיניים וזהב-תלתלים וסביביו פרחי-זיו ועלמות-חן…

– שם בין הצאלים, מתחת להר, קֶבר אלהיך. קבר חדש הוא. מתחת לאִזמל בעלי המדע מת. הפילוסופים קברוהו, המשוררים הספידוהו…

לך נא הימינה ונטית למשעול צר וראית לפניך קברים קברים, קבר האלכימיה, קבר האסטרולוגיה, קבר המלאכים, קבר השדים, קבר הרוחות…

והלכת הלאה וראית שורת-קברים חדשה ובה: קבר האידיאליסמוס, קבר ה"דבר כשהוא לעצמו", קברו של "שכל העולם", קברו של "הבלתי נודע", קברו של "הרצון העולמי", של "למעלה מן הידיעה", קברם של כל קדושי המטפיזיקה…

והלכת הלאה וראית קברים בודדים ובהם מנוחתם של שרידי המטפיזיקה: קבורת ה"נשמה", קבורתו של "כֹּח החיים", קבורתו של ה"אחד" וה"הכל" וה"סיבה" וה"אין סוף" ו"הנצח", קבורתו של כל רוח…

ונטית מעט הצידה וראית גל-קבר וצל מרחף על הגל ופרחי-מוות ומשוררים תוֹעים בין העצים וקוטפים את הפרחים ומיסטיקאים מדברים עם הצל…

ומתחת לגל – אלהיך המנוח…

כן השיבני השני, והוא זקן קרח, יושב בקתדרה וסביבו שלדים, עצמות, גידים…

– אין אלהים מבלעדי. הכל – אני. הכל – בי. אני יוֹצר אלהים ומחריבם. מרוחי אני יוצרם. ורוח יעבור עליהם ושבו והיו כלא-היו. מה תלאה, תבקש, בודד, בין הקברים? – פסָל לך אלהים מרוחך, והיה בחרות אפך בו  – ושִׁברתו. ואם צר לך, ואם מר לך – ופסלת מרוחך אלוה אחר יפה שבעתיים  מן הראשון…

כך השיבני השלישי, והוא  משורר…

– למה תבקש את האלהים מחוצה לך, והלא האלהים בך, במרוץ דמך, בדפיקת לבך, בכל תנועה ותנועה, בכל רגש קל, בכל זעזוע, בכל מחשבה גדולה וקטנה, בכל דמיון וחזיון, בכל אשר תפנה, בכל אשר תראה, תשמע, תהגה, בכל כוכב, בכל פרח, בכל סערה, בכל מנוחה, בכל קול ובכל דממה, בהררי עד ובגרגיר חול, בענק, בעָש, בממשות היותר עבה וברוח דק מן הדק, בכל  תראה את אלהיך, והוא – הכל.

כך השיבני הרביעי.

– שוב לך, שוב לך, התועה, אל א-להיך, שוב לא-ל הנגלה כבר. למה תבקש, תחפש את הנמצא? שוב לך אל א-להי אביך, אל הא-להים אשר נגלה בסיני…

כך השיבני החמישי, והוא זקן עטוף בטליתו ומוכתר בתפילותיו וסביביו ספרים רבים אין קץ…

– צר לי  מאוד, צר לי עליך, האומלל! מבקש אתה את אבי העולם ואינך יודע כי האָב שלח את בנו יחידו על פני האדמה להשיב את התועים ולהביא ישע לאומללים כמוך. האמן  בַּבּן והיוושע!

כך השיבני השישי, והוא נזיר עטוף שחורים, תמים כיונה מבחוץ, וערום כנחש – מבפנים…

– הא-להים בבית-המדרש הקרוב, בבית-הכנסת הקרוב, בבית הרב, בביתו של חסיד פלוני אלמוני…

כך השיבני המון גדול.

– רואה אתה בית-תפילה? שומע אתה פעמוֹן מצלצל? – שם האלהים. לך אל הכהן ויגדך, גם בביתו שוכן האלהים.

כך השיבני המון אחר גדול מאוד.

– האלהים במסגד הקרוב, במעונו של הדֶרוִישׁ, בקמטי טליתו…

כך השיבני המון שלישי גדול מאד.

וארא את כל העוברים ושבים המגידים לי את כל אלה, והנה עוד לא השברו את השבר הגדול, ועוד לא ידעו את התוגה הגדולה. טרם ידעו את התהום וטרם יראו את השאול. את השטן לא ידעו ואת הא-להים לא יכירו. יודעים הם אלהים של שיטות ושל דתות ושל דברים. ואולם אינם יודעים א-להים שאליו קוראים בשעה שאובדים את הכל…

ואני את הכל אבדתי, ואשמע קול קורא אלי מתחום הנצח: בקשני נא!…

ואלך לבקש את הא-להים שלי ואפגוש את כל המחנה הגדול הזה של בני-חלוף – ואִבּהל.

 

[ב]

עזבתי את האדם. עזבתי גם את הדרכים ואת הנתיבות. שמתי אל המדבר פני.

בלכתי המדברה עברתי יערי-עד וסלעי-עד, עליתי על הר גבוה ליד נחל שוטף. ישבתי לנוח, צללתי בתהום זיכרונות ומחשבות.

– הנה אלה האנשים, אשר שם מתחת, אומרים: "יש אלהים", "אין אלהים", "אלהים חי", "אלהים מת" – היודעים הם מה הם מדברים?

הנה צמאתי מאד. הבה ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. הנה צמאתי. גם טרם אשתה מן המים אשר לפני, ידוֹע אֵדע את המים. יודע אני את החסר לי. יודע אני אל מה  אני שוקק…

הנה צמאה נפשי לא-להים. הולך אני לבקשהו. ואולם גם טרם אמצאהו – אדעהו. יודע אני את החסר לי, יודע אני אל מה נפשי הומיה…

עוד טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוֹע אֵדע כי צמא אני להם.

ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבש ייבש – צימאוני לא יחדל.

ואם גם אֲדַמֶה כי דבר המים – הנה ריק הוא, כי חזון המים – חזון-שווא הוא, גם אז לא יחדל צימאוני.

אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי.

אין הצמא יודע "יש" ו"אין", הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהוּ.

אם גם אשמע ללהג בני-חלוף האומרים "אין אלהים" – צימאוני לא-לוהים לא יחדל. אם אין א-להים מחוצה לי, הנה ישנו – בצימאוני.

ואולם הצמא הוא תמיד לדבר החסר, לדבר שמחוץ, ולכן אם גם הא-להים בקרבי הוא יושב ולא מחוצה לי, הנה תמיד אערוג אליו כאל דבר היקר לי מנפשי ועומד הוא חוץ לנפשי, במרחק אין-קץ ממני, וללכת אליו אני צריך ולבקשהו בכל ימי חיי.

כי על כן אך הבל ינחמוני אלה האומרים לי: "פסל לך אלהים מרוחך כנפשך שבעך", ואלה האומרים: "אלהים ועולם – אחד", "אלהים ואתה – הכל אחד", כי לא את האלהים הנמצא אני מבקש, כי אם אשר עוד לא נמצא, לא את אלהים-עולם אני מבקש, כי אם אֵל-סֵתֶר.

כי על-כן לא ירגיעו את רוחי גם אלהי ההמונים. אלה האלהים המוחשים כל כך וזרים לי כל כך, אלה האלהים אשר בְּרָאוּם ההמונים בצלמם, וצלמם נבזה, מושחת, מכוער…

הפחד שלהם יצר את אלהיהם, העבדות שלהם גידלה ופינקה אותם. מידותיהם המגונות היו לאלהיהם לריח-ניחוח. אלהיהם אוהבים למשול, לשפוט, להכניע, לשעבד; אלהיהם קוצפים, נוקמים, נוטרים, מייסרים; אלהיהם אוהבים חנופה, מוֹרך-לב, דמעות, צדקה של חולשה.

והגעגועים? – אמנם גם להמונים ישנם געגועים וגעגועיהם יצרו את החסד שבאלהיהם, אבל געגועיהם הם על דגן ותירוש, סיר הבשר, פרות-הבשן…

וגם בהתרומם רוח ההמון הם מתגעגעים על שור הבר, לוויתן, יין משומר בענביו מששת ימי בראשית, נהרי אפרסמון, תַּכְתְקֵי דִדְהַב פזא…

וכאשר יזַךְ טעמם הם מתגעגעים על אילני גן-עדן, שירת מלאכים, מטרוניתות, גְלָרִיות ושכינוֹת. הרבה חן, נועם ויופי אני רואה בכל אלה, אבל עוד אינני רואה בהם יראת האבדון וצימאון הנצח…

ויודע אני כי לטובים וחכמים שבהמונים, ומה גם למוריהם ומדריכיהם הגדולים, ישנם גם געגועי-נצח וגם צימאון לאלוהים  ומתוך אלה הגעגועים ראו "אהי-ה אשר אהיה" ו"אין סוף" ו"אין שֵם" – ויודע אני גם זאת כי יש המון אחד גדול, אשר התרומם פעם אחת מעל לאופק-חייו, מעל לכל העובר והחולף, מעל לכל הסובב אותו, מעל למקום וזמן וחליפה ותמורה, ובשעה שהשתקע בדומיה שמע את הקול: "אנכי ה' א-להיך".

יודע אנכי את כל אלה, אבל יודע אנכי גם זאת, כי רק לרגע קל עומד ההמון על במתי-עולם אלה וברגע השני כבר הוא עובד את עגליו…

וגם את אשר ישמר בזיכרונו מרגע-הפלא ההוא הוא מְעָרֵב וּמְמַזמֵז בפרי רוחו, רוח ההמון, בפחד-עבדים שלו, בהכנעת-עבדים שלו, בפּחזו, בכזבו, ברשעו, בזדונו, באיוולתו, בקטנות   ענייניו, בקטנות השגותיו, בחשבונותיו וריבותיו עם שכניו, בעסקי-תוהו וחפצי-תוהו שלו. והמורים והחכמים יודעים זאת ושותקים. קשורים הם אל ההמון באלפי נימים דקים. ממנו יצאו; בשר הם מבשרו. נעלים הם על ההמון בדעתם, ברוחם – ואולם לא בבשרם ודמם…

ואם אמרתי אעזבה את אלהי ההמונים ואלכה אל אלהי הפילוסופים – לא ייטב לי, לא ירווח לי. אלהי ההמון א-להים חיים הם. אמנם מוגבלים וצרים הם החיים האלה, קטנים ודלים המה, ובכל זאת – חיים. יש בהם תנועה, יש בהם חפץ, יש בהם אהבה, יש בהם ראייה ושמיעה והשגחה וטוב לטובים בעיניהם (בעיני אלהי-ההמונים), יש בהם גם חופש גם חפץ, גם יכולת להניע חוקי-הטבע הקבועים ומוצקים, לשנותם, ולהפכם כחומר חותם. אומרים הם לשמש: דוֹם! מרגיזים ארץ, גוזרים ימים לִגְזָרִים, מהפכים משורש הרים, בונים עולמות ומחריבים בדבר, עונשים ומיטיבים, מחיים וממיתים, רופאים ומוחצים בחפץ…

ואלהי הפילוסופים? – ריקים הם אלהים אלה. מילים הם, מושגים הם, חזון-לב הם ולא כּל-יכוֹל. אלהיהם מתים או שבויים. אם יאמרו הפילוסופים אלהים ל"שכל העולם", ל"רצון העולם", ל"אני", ל"טוב העולמי", ל"מוסר העולמי" – פרי-רוח הם, הפשטות, הכללות, מקומם במוח ולא מחוץ למוח, בלב ולא מחוץ ללב. קשורים הם בנצח במידה שהאדם עצמו הוא פרי הנצח. אבל אם כן, גם הרע והכעור והטומאה והעוון וההשחתה והכיליון גם הם אלהים הם, שהרי גם הם מושגי האדם – והאדם הוא פרי הנצח. ואולם האדם הוא רק הופעה אחת קטנה של האין-סוף.  האדם הוא עלה אחד קל על אילן הנצח וכל מושגיו הם צבע אחד זְמַנִי של העלה ההוא. איזה צבע ארעי של איזה עלה קל איננו עוד האילן עצמו…

וה"דבר כשהוא לעצמו"? – "דבר" זה כבר קרוב לאורחא דמהימנותא; ואולם גם "דבר" זה, מכיון שאין לאדם כל דרך ומבוא אליו, מכיון שלנצח-נצחים לא יהיה לאדם אף ציור קל ממנו, מכיון שעל פי גזרת הפילוסוף-מולידו על האדם לנוע רק בחוג הצר של פֵנוֹמֵנִים, הופעות ומחזות וגילויים, ולעולם לא יביט ולא יראה מבעד לַמְסָכִים ההם – הרי גם "דבר" זה לאדם רק הגה ריק, אלוה-אפס.

ואם  יאמרו הפילוסופים אלהים לטבע ולַיֵּש, – אזי כוח ואון ותנועה לאלהים אלה, ואוּלם שבויים וכלואים הם בתוך חוקי הטבע. החוקים מושלים בהם ולא הם בחוקים. אין בהם חופש, אין בהם רצון, אין בהם אהבה, אין בהם שאיפה. אילמים ועיוורים הם. יש בהם כֹּח, ואולם אינם יודעים את כֹּחם כי רב הוא. האדם מתגעגע עליהם והם לא ידעו מה. האדם צועק, הומה, בוכה, מתפלל, – הם לא ידעו מה. האדם נופל, האדם אובד, – הם לא יושיעו, לא יצילו. האדם דורש  אותם, הם מגלים לו את חוקיהם; האדם נעזר בחוקים אלה, מעַדֵּן, מיפה וּמשַׁפֵּר על ידם את חייו. ואולם בבוא צרה ומצוקה, בהרמס החלש תחת רגלי החזק ממנו, בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר, בשעה שהתליה חונקת, בשעה שהאדם רואה את האבדון, בשעה שהחיים כל כך אהובים והם נלקחים בתוקף יד חוקי-אדם או חוקי-טבע – היעזרו, היושיעו אלהים אלה?

ואם גם יאמרו פילוסופים-משוררים: לא מכונה הוא הטבע, כי אם עצם חי. הוא אין סוף ולו הנצח. לו התפארת והדומיה. לו השלווה העולמית והיופי שבשלווה. אין לבוא אליו בייסורי אדם ודרישת אדם, כי מרומם ונשגב הוא על כל אלה לאין-קץ. שוכן הוא בתפארת עוזו, ודבר אין לו עמך, המעונה, הסובל, המבקש…

חי הוא בחיים המיוחדים לו לעצמו, בלא שמחה, בלא צער, בלא אהבה, בלא שנאה, בלא טוב-לב, בלא רוגז, בלא רחמים, בלא כעס, בלי שינוי, בלי כליון, הוא – הדממה, והוא – הנצח –

ואולם יודע אני גם זאת כי יפי הדברים האלה רק באומר, רק בצלצול, רק בהגיון, כי מבעד לדברים אלה – קרח נורא. אם יראה המשורר חיים בקרח נורא – לבי לא ילך עִמוֹ. כי מה הם החיים בלי ידיעה, בלי חפץ, בלי רגש, בלי חרות, בלי יכולת לשנות את עצמו, בלא יכולת לצאת ממסגרת החוקים, בלי יכולת להגן ולהציל, מבלי יכולת לשאוף, לאהוב, להתגעגע ולחוש כאב?

כי באמת לאמתו לא מאשר מרומם ונשגב הוא הטבע ושוכן הוא ביפי-הקרח וביפי-הדממה שלו איננו שומע המיית אדם, כי אם מאשר אין אוזן לו לשמוע; מאשר אין יכולת חופשית לו, מאשר קופא  הוא בתוך עצמו ואיננו יכול לצאת מן הקיפאון הנצחי שלו…

ומה יתן לי ומה יוסיף לי קרח-עולמים זה, אם את החיים אני אוהב, את החיים אני מבקש, והחיים שמסביבי מענים ומדכאים אותי ומורידים אותי שאולה והנני מבקש חיים אחרים?

ומה יתן לי ומה יוסיף לי קרח עולמים זה בעת אראה ואשמע אנחת אביונים, אנקת ילדים רכים, תחלואי רעב, עינויי-מוות, תלויים וטבוחים, פרפורי-גסיסה, צהלת אבירים, חצופים וגסים, אבל כבד, קודר ושומם, אור רגע וחושך עולמים, בני אדם שוקעים ואובדים בעָוון, בגסות, בטומאה, בזוהמה, ורע, אכזריות, שקר ואונאת-עצמו שוכנים גם בתוך-תוכם של בחירי האנושיות, ועלוב עלוב הוא האדם, נושא הוא חרפה מרעיו, מקרוביו ומן החזק וערום ממנו, ובבוא צרה ומצוקה על האדם אין לו אל מי לפנות וממי לבקש עזר, כי חלש הוא האדם וכוזב הוא האדם, ובהגישו עזר וישע הוא מעליב ומחפיר, מקטין ומשפיל, והשמים – ברזל, והארץ – נחושה, ו"חוקי הטבע אין לשנות"?

עזבתי את בני האדם, אבל הד קולם מגיע לי מרחוק והמיית ייסוריהם  מלבי אשמעם. ומה יושיעני השילוש: טבע-נצח-כפור?

והנה ניגש אלי אותו הזקן הערום כנחש בתוך-תוכו ובפיו דברים: האמן בבן והִושע!…

האמנם לא ידעתי את זה ה"בן"? האמנם לא הכרתי אותו? האמנם לא ראיתי ייסוריו, ייסורי-עולם? האנֹכי לא ידעתי חמלתו-אסונו, אהבתו-צרתו? האנֹכי לא ידעתי תוגתו תוגת-נצח ומכתו-נצח? האנֹכי לא ידעתי את אשר החל ל"העצב ולהמוג" בלכתו למות וצר, צר לו על העולם והחיים אשר נוטל עליו לעזבם?

האנֹכי לא שמעתי בהתחננו לאביו שבשמים: "קחה ממני את הכוס הזה"?

האנֹכי לא שמעתי בהתחננו לפני מותו כילד:

אֱ-לָהִי, אֱ-לָהִי, לְמָה שְׁבַקְתַּנִי?

אהבתי העמוקה נתונה לו וגם דמעה זכה שבזכות, ואולם עזר לא ממנו אבקש, כי אם ממי שגם הוא ביקש עזר, ממי שלו הגבורה ולו האהבה והאמת, מן אבינו שבשמים!

צמא אנכי. ארדה נא ואשתה מִמֵי הנחל הזכים אשר לפני. ואולם צימאוני לא-להים מי ירווהו? צמאה נפשי לא-ל חי, יודע, אוהב וכל-יכול!

 

[ג]

וארד מן ההר וָאֵשְׁתּ מִמֵי הנחל הזכים ואשב לנוח בצל אחד האילנות על הנחל אשר ענפיו פרושים מעל לנחל ונגשים הם בענפי האילן העומד נגדו. היה לילה. ראיתי חופת-אל פרוּשה עלי, ומבעד לחופה כוכבי רום.

הירח והכוכבים מביטים ברְאִי המים ומסתכלים בבְבוּאָתם. האזנתי סוד שיח הדממה. חושי החיצוניים עייפו, וחושי הפנימי נעור – נרדמתי ואחלום חלום.

ובחלומי והנה המון נשמות עפות הנה והנה. אלה מגביהות עוף, ואלה נופלות. יש נופלות ושוקעות ויש נופלות ומתעוררות ומתעודדות. בהגביה הנשמות לעוף הן עולות לאוויר הדק מן הדק. רבות רבות מהן אינן יכולות להתקיים באוויר הדק ההוא והן נופלות מטה. ואלה שכבר נפלו בראשונה עולות ועולות ואין מעצור להן, כי על כן כבר נוסו בכל המסות, כבר שכנו  בשאול וגם משם יצאו לאור באור החיים…

וכנפיים, כנפיים לנשמות, לאלה כנפי יונה, ולאלה כנפי נשר ולאלה כנפי גוזל רך…

ומעוף שונה לנשמות, יש מעוף של נשגב ויש מעוף של יופי וחן, יש מעוף של חסד וטוב ויש מעוף של חכמה ודעת ויש מעוף של קודש וטוהר…

וערב רב של נפשות עפות, עולות ויורדות, יורדות ועולות מסביב לנחל המים והמון מלאכי מעלה מתווים תווים עליהם.

וארא בתווים והנה הם: "טוב", "רע", "צדיק", "חוטא", "מאמין", "כופר", ""ספקן", "תועה", "מבקש", "בעל תשובה", "שנה וּפרש", "תוהה על הראשונות", "מקצץ בנטיעות"…

ואבהל ואשתומם: הגם פה מקום לשמות וכינויים – ואני אמרתי, כי כל אלה השמות והכינויים אך פרי החולשה האנושית המה…

ויט אלי כרוב טהור וילחש לי חרש, חרש: אל-נא תיבהל, אל-נא ייפול רוחך. גם כל אלה המלאכים מגעגועי בני-האדם נוֹצרוּ ומִמִצוותיהם, כי על-כן לא רחוקים הם  מושגיהם ממושגי אחיך, בני האדם. בוא נא עמי. הבה אשאך על כנפי וראית את חיי הנשמות.

וארא והנה המונים המונים של נשמות טובלות בנחל והנה הן יוצאות טהורות ומזוככות…

והנה הן עולות ועולות ואני נישא אחריהן על כנפי הכרוב והנה לפני היכל של בדולח טהור והוא היכל האמת.

ואתחנן אל הכרוב: הביאני-נא אל היכל-הבדולח ההוא, כי מאז נכסוף נכספה נפשי לראותו.

ויענני הכרוב לאמר: שמה לא יבוא כל חי, וגם אלה הנשמות אשר ראית רק בהיכל החיצון יבואו ואת ההיכל הפנימי אך מרחוק יראו, כי בבואם אל ההיכל הפנימי והיו – לאין…

ואתה, בן אדם, עוד אבק העולם עליך וראית את היכל-האמת מרחוק ושמה לא תבוא. וכלתה נפשך, ונכספת כל ימיך לבוא אל ההיכל פנימה, ורק מקץ הימים בהנער ממך עפר הארץ אולי יהי חלקך בין אלה הנשמות הנכנסות…

אפס כי רק זאת אעשה לך, יען כי נכסוף נכספת כל ימיך אל אביך א-להיך, על אברתי אשאך ואת עיניך אפקח וראית את הנשמות בצאתן מן ההיכל וראית את אור פניהן ואת צערן הכמוס…

ואדא על כנפי הכרוב במרחב אין-קץ ואנשא מעל לזמן ומקום ואשמע פתאום מאחורי, קול משק כנפיים וארא והנה נשמות עפות…

ואביט בנשמות ואתבונן בהן – והנה הן הן אשר נכנסו להיכל הבדולח ופניהן מאירות באור א-לוה. ואולם קמטי-סתר בפני רבות מהן ובקמטים מסתתר צער עמוק.

ואוסיף להתבונן באלה האחרונות והנה הן הן אשר התוו עליהן המלאכים תו של "חוטאים" ו"כופרים" ו"תועים"…

ואשאל: מה זאת?

ויענני הכרוב: אלה בקשו את האמת בהיותן על-פני האדמה, את האמת הטהורה, והאמת הטהורה – נצחית, והנצח – לא-להים הוא.

אפס כי לא ידעו נשמות אלה את הדרך אל האמת, וגם כנפיהן רפות היו. את האמת בקשו, ולתעות ולבקש – לא חפצו. יותר מדאי פחדו מן התעיה. ומרפיונם ומפחדם לקחו להם את ה"ודאי" הראשון ולבשוהו בגדי קודש, לבושי א-לוה.

אלה האנשים מצאו את ה"חומר" ויעטרהו בעטרת ה"קדמות" וה"נצח" וה"יצירה" וה"שכל" וה"נשמה" ו"אל-מוות" ו"אי-כליון"  וכל קדושת החיים יחסו לו וכל יופי החיים יחסו לו; ובקראם כל היום: "אין אלהים" היה להם ה"חומר" – לאלהים…

כי דברו האנשים האלה על ה"נצח" ו"אל-מוות" וכל "יופי" ומעומק  הלב ומתוך געגועים כמוסים נסתרים ומתוך שאיפה פנימית שבפנימית – הרי מבלי-דעת קרבת א-להים חפצו…

כי לא הסתפקו האנשים האלה בחומר מת, ואך שונאיהם אמרו עליהם כי אך דומם המת הם רואים בטבע, ובאמת הרי החיו האנשים האלה את החומר בשירתם, בגעגועיהם, ביחסם אל החומר הרבה דברים ממה שיחסו דורשי הא-להים – אל הא-להים.

שאיפתם טהורה הייתה וגעגועיהם גדולים, אפס כי בשאיפתם אל הנצח מצאו האנשים האלה – אליל. אותו הדבר שמצאו ושהחזיקו  בו נבוב וריק הוא…

ובהִדבקם ברעיונם ושאיפתם – בנצח, ובלימודם ובעיוניהם ובתולדות שהוציאו בהבל וריק, הכנס הוכנסו אל היכל האמת, ואולם את ההיכל הפנימי רק מרחוק ראו…

ותאורנה עיניהם כי את טעותם הכירו, והצער העמוק אתם, כי עוד כובד החומר וחוק ההכרה מעיקים עליהם. כי שגו האנשים בכל ימי חייהם והמשגה לא בין-רגע ישורש.

– והחוטאים?

– אלה החוטאים בקשו גם הם את הא-להים ואת אמתו ואת נצחו בכל לב ונפש, אפס כי האמן האמינו לאלה האומרים: "האלהים מת", ובקשרם מספד מר על האלהים המת ובהיות לבם מלא כאב ושאיפת נצח עשו להם את ה"אדם העליון" לאל וישקוהו בדמעות שליש שלהם וירווהו בגעגועיהם-מכאוביהם וישיתו עליו כל פאר וכל יופי אשר לא-להים המה ויתנו לו גם את החופש המוחלט גם את היכולת המוחלטת גם את הנצח…

ובהיות להם כל אשר יעשה ה"אדם העליון" קודש ובתעות כל אחד מהם לאמר: "אני, אני הנני האדם העליון", ובהיות להם, כִלְכָל אדם, גם תאוות שפלות וגסות ושאיפות קטנות ומוגבלות ומחשבות קטנות ואוויליות – כי על-כן לא א-להים המה – הלכו אחרי תאוות-רגע, מחשבות שטות ומעשי תעתועים, בהאמינם כי כל אשר הם עושים יפה הם עושים –

אפס כי לא ידעו אנשים אלה שָׁלֵו בכל ימי חייהם, כי נפשם עמוקה לאין קץ ממעשיהם וממחשבותיהם, ובעת אשר המהות החיצונית שלהם שקעה ברפש, שאפה המהות הפנימית שלהם אל לבנת הספיר…

ושאיפתם העמוקה הביאה אותם אל היכל הבדולח הטהור, אל היכל האמת, ובראותם כי כזבו להם אלה האומרים: "האלהים מת" – אורו עיניהם וכל השפל והכבד שבהם התעלה, התרומם והזדכך.

ואולם משגה חייהם עודנו לעיניהם ועודנוּ שוכן בקמטי פניהם והצער מלַוֵם כצל…

וארא המון רב של נשמות נשמות, גדולות וקטנות, וכולן יחד יורדות ועולות ונתיבותיהן שונים ומשונים לאין קץ. אלה עולות בנתיבות ישרים, ואלה בנתיבות עקלקלים, ואלה – אֵל-א-לוהים יודע איזו הדרך יעלו ולאָן יבואו…

והנה לפני שפעת נגוהות של נשמות עליונות טהורות, מְזוכָּכות ומוארות באור אין-סוף ותכהנה עיני, כי לא נסו באלה…

ואשמע מאחרי שיח-נשמות: מי הוא זה, אשר עיניו כהו?

–         בן ארץ!

–         גרשוהו! הורידוהו!

ואיקץ.

 

[ד]

ואשב מַשְׁמִים: בני האדם זרים לי, בני השמים מגרשים אותי, בהביטי באור נשמות כהו עיני, המלכה אמת סגורה ומסוגרה בהיכל הבדולח שלה, ואני אנא אני בא?

היש לי דרך? אין לי כל דרך. אנא אלך? – אחת היא לי. האשוב אל בני האדם? רחם ארחם את בני האדם גם מקרוב גם מרחוק, ואולם אָהב אהבֵם רק  מרחוק. האלך אל בני-אדם והיה אהיה כמוהם? היה לא תהיה כזאת! הֲמוֹנָם זר לי, מוריהם שנואים לי, יחידיהם  תועים אומללים כמוני. האלך אל בני-האדם ואהֲבתי אליהם, אשר אני נושא בלבי, תפוג תחדל? מרגלית טובה אחת יש לי ואהבה  שמה, האמנם גם אותה אשליך החוצה?

הנה שמתי פני המדברה. הבה אלכה שמה. המדברה? שמן לאש, מים מלוחים לצמא, ומדבר לשומם…

ואולם נַסֵה אנסה, אולי אשביע את צימאוני האישי בצימאון העולם; אולי תחדל יַתְמותי האישית בתוך היַתְמות הנצחית שבמדבר הנורא…

ואלך. תעיתי במדבר החול עידן ועידנים. היה לי המדבר לאב ויתמותו – לאם. אכלוני קווי השמש הלוהטים, הסופה החול והחורב. שכחתי את חסרוני המיוחד, כי הייתי כוּלי שממון… יומם ולילה שמעתי את המדבר השומם מתפלל לא-להיו ומבקש מים ורוח קל ונשיקת-חסד ופרי וזרע והמיית מעיינות וצהלת ילדים, ואני – תפִלה. הכל חסר לי ובהיותי כולי חסרון ושאיפה ועריגה והמיה וציפייה ותקווה לרחמי שמים שכחתי תבל ויושביה, ויחד עם שממון המדבר בקשתי רק את מי שישים "ארץ ציה – למוצאי מים", "מדבר כעדן, וערבה – כגן ה'"…

ובתעותי אנה ואנה ובחנותי פה ושם מצאתי לפעמים גם נאות מדבר, עצי תמר ועיינות מים. נחתי בצל תמר, שתיתי מי מעין טהור. שכחתי לרגע, כי במדבר הנני, זכרתי מנוחה. זכרתי מעיינות יוצאים בבקעה ובהר, פרדסים וברֵכות, שדות אשר ברכם ה', יבול שדי וזיז-שדי. זכרתי בתים מלאים כל טוב, שובע ועושר ושפע. זכרתי את האדם, את ענותו, את סבלו, את גורלו. זכרתי את כל אשר ידעתי על האדם: פחדו, כסלו, שנאתו. זכרתי את גורלי אני, את אסוני, את צימאוני…

כל אשר נשכח ממני בהיותי שקוע בשיממון עולם בא לפני עתה ברגע המנוחה תחת צל התומר ביתר בהירות, ואסוני גדל פי אלף. זכרתי את החיים, ואת רע החיים; זכרתי, כי עוד לא מצאתי את אשר בקשתי ועוד לא קרבתי אליו בכל בקשתי ותעותי אף צעד אחד.

הכל צף ועלה לעיני.

וכאבי – חדש עמי.

השיממון העולמי לא בלע עוד את השיממון האישי שלי, כי הולך אני וכאבי עמי, הולך אני וזיכרון התבל לפני…

ועברו עידן ועידנים. עוד הפעם שכחתי את עצמי ואת התבל שבתוך עצמי ושקעתי בשיממון ובצימאון ובגעגועי-נצח הבאים מתוך שיממון.

ובדרכי פגשתי עוד הפעם בשפיים, במעיינות ובעצים נחמדים ובשובע ובשפע ובמנוחת-הוד ובצהלת היקום ובמשחק קווי השמש ובדממה קדושה, אשר בן-אדם לא יטמאנה וחיה לא תחרידנה.

שקעתי במנוחה נעימה זו ואסיח דעת מן השיממון; שכחתי את השיממון ואזכור את הישוב. זכרתי את הטוב שבו, ומן הטוב שבו עברתי אל הרע שבו העולה שבעתיים על הטוב. זכרתי את כל אשר אמרתי לשכוח בתוך השיממון ואת עצמי זכרתי.

ועוד הפעם – שיממון, ועוד הפעם – מנוחה. וככה רצתי רצוא ושוב, מן עצמי ואל עצמי, משיממון נפשי אל שיממון העולם, ומן העולם- אלי, הֶעָנִי.

ופעם אחת בהיותי תועה בעומק ישימון ראיתי פתאום לפני הר גבוה. עליתי על ההר, ירדתי מן ההר ולפני עץ תמר ולרגלו מעין הומה. בפינה נדחה זו שָׁכן מלאך האושר. אחר רוב עמל ונדודים ורעבון וצימאון ושיממון עולם, היה לי עץ תמר זה במורד ההר כגן א-להים, ולחש המעין – גילוי של האין סוף. מסביב לי מעבר להר – ישימון וצימאון. רק בנקודה קטנה של עץ פרי ומעין הומה הצטמצמה שכינת הטוב. הרגשתי עצמי כנשא ונרדף מגלי הים המושלך אל אי קטן, בודד, יפה ונחמד. נַחְתִּי, שקעתי בדומיה, השירה האיטית של המעין נסכה עלי רוח תרדמה. ישנתי כל הלילה. קַמְתִּי בבוקר.  קוי השמש צוהלים לקראתי והמעין לוחש לי: צפרא טבא. נפשי בהירה, שוקטה ועמוקה. זכרתי את כל אשר עבר עלי עד עתה ואשאל את נפשי: עד מתי?…

והמעין לוחש:

כן היה וכן יהיה. כן היה וכן יהיה…

ואומר לנפשי: האין קץ לשיממון וצימאון, לעינויים וייסורים?

ורעיון עתיק-יומין עולה אלי מתוך הדממה שמסביב וְשֶׁבִּי:

החפץ מוליד את הצימאון, והצימאון – את הייסורים. המהות העיקרית, התוכית, העולמית והנצחית של החיים הוא – החפץ.   החפץ בונה עולמות ומחריב, מחריב ובונה, ולעולם לא ידע שָׁלֵו. מה  הוא חָפֵץ? – כל ציור וכל ידיעה אין לפניו. צער צורֵב חבוי בתוך-תוכו והוא מבקש מוצא. עיוור הוא החפץ, וצירו – אילם. בבקש החפץ העולמי מוצא מתוך צערו העולמי הוא פושט צורות ולובש צורות. מתלבש הוא החפץ באידיאות רוחניות, עולמיות, נצחיות ומתגלם ומתמחש הוא במינים גשמיים ויורד הוא  מטה, מטה, עד התגלמו –  בפרט, באיש, בחפץ הפרט, בחסרונו, בצערו, בצימאונו. תועה ותועה הוא החפץ העולמי, חפץ הוא להשתחרר מעצמו, אפס כי בכל אשר ייצר ויברא – הצער בתקפו הוא עומד. נטפלת לו להחפץ העולמי, להצער העולמי, אילוזיה עולמית. רואה הוא מחזות שווא. כסבור הוא – שם האושר, שם הטוב, שם המנוחה, שם המרגוע, בא הוא לשם ומוצא – אפס. והאילוזיה ניצבת, ניצבת עוד הפעם לפניו בקסמיה: לך נא שמה, שמה. ותמיד הוא, החפץ-הצער, יוצר ויוצר, בונה ובונה, מבקש ומבקש.

והאדם כים נגרש מן החפץ העולמי, הלובש בו צורה פרטית וחפץ פרטי, והולך הוא לבקש אושר, ומוצא – הבל הבלים. אינו מוצא את אשרו וחש הוא כאב נצח. רואה הוא את ה"הבל" שבכל דבר ודבר, חש הוא את המכאוב, ובכל-זאת הוא מבקש ומבקש. מבקש הוא ונלחם תמיד עם פרטים רבים אחרים, אשר כמוהו מבקשים גם הם את אשרם הפרטי, נופל הוא תחתם או מכריע – וצערו לא יסוף. כי כל דבר חיצוני, כל דבר מושג לא ישקיט את החפץ-הצער, שהוא – תוך-תוך של ההוויה.

אפס כי ברבות העִלות והעלולים, ובהגיע החפץ-הצער לנקודתו היותר גבוהה, באדם, לפי שבו, באדם נולדה ההכרה ואִתה הכרת הצער – מוצא הוא החפץ-הצער שם גם את שחרורו. נבחרי מין האדם מכירים את מקור צערם – את הצימאון, ומקור צימאונם – חפץ החיים, והם ממיתים בתוכם את חפץ החיים. התאוות והתשוקות יחדלו ומקור הרע – יָבוש ייבש. בהבין האדם, כי כל תשוקה היא עיוורת וכל מטרה כוזבת, ימית בלבו כל תשוקה ברגע היוולדה. מדרגה ראשונה- ימיתבלבו כל שנאה, כל קנאה, כל חפץ-מלחמה, כל חמדה, כי אין את מי לשנוא ולקנא ולהלחם או לחמוד, ואין בעד מה לשנוא ולקנא ולהלחם או לחמוד. מדרגה שניה- ימיתאת חפץ-החיים שבלבו. מדרגה שלישית – ישלול את חפץ-החיים בשורשו, ובמהותו העולמי. החפץ – לעולם ישאר; הוא – הנצח. ואולם חפץ-החיים, הגילויים, הבקשות, הצער – חדל יחדלו. החפץ ישוב אל עצמו מוטהר ומזוכך מכל סיג של חיים ושל בקשה ודרישה. החפץ העולמי, אחרי אשר צורף וזוכך מכל יש, ממש וחזיון הוא – האין הנשגב – , האפס הנצחי, הנירוונה. במנוחה שאננה זו של הנירוונה ישכון האדם המכיר, ישכח עולם ומלואו, ישכח את החיים והמונם, ישכח את תשוקתו-צימאונו, ישכח את צרתו-אסונו.

"ואתה בן-אדם – כך לחשה לי הדממה – למה תבקש, תחפש את אשר לא יִמָצא? כל אשר יבקש האדם – לא ימצא. מבקש אתה את א-להיך, צמא אתה לא-להיך – בבקשה, בצימאון לא תמצאהו. חדל נא, בן אדם, חדל נא. חדל נא מלבקש את א-להיך, חדל נא מלבקש כל דבר. שב ודוֹם. גָרֵש כל חפץ מוחשי, מורגש ומושכל מלבבך. השקע רק בחפץ העליון המזוקק מכל אלה. כשתחדל לבקש כל דבר – ימצא לך א-להיך".

"ואתה, בן-אדם, הלא כבר הוגד לך בחזון הלילה, כי בבוא הנשמות אל היכל הפנימי של האמת יהיו לאין, ועתה דע לך, כי בהיותך בנירוונה תבוא אל ההיכל הפנימי ההוא. עודך מתהלך על פני האדמה, וכבר הנך – אַין…".

ואומר לנפשי: המִדבר כולו צימאון. אצא את פני המדִבר. פה המלחמה קשה. אין להשיג מנוחת-עולם במקום צימאון-עולם…

ואנה אלך? האשוב אל בני האדם? לא! צימאונם לא קטן מצימאון המִדבר. שם בין בני האדם אשיג את האַיִן לרגע וטבוע אטבע תמיד במצולות היש; רגע אמצא מנוחה, ומשנהו – ענויי תופת…

אצא נא את פני המדבר ואל בני האדם לא אלך. אלכה נא לתעות בהרים. אעלה נא על הר גבוה שבגבוהים. אעלה למקום קרח-עולמים. שם אחיה – בנירוונה.

 

[ה]

גם בהרים אין מנוחה. עולה אתה על הר-אל אחד. בוחר אתה לך פינה שוקטה. אין בן-אדם תייר מטייל שמה. אין איילת ההרים תועה שמה. נאלם קול חיה מתחת. שכניי בהרים ישנים את שנתם. ההר כלו ישן את שנתו הסתומה. יושב אתה בפִנתך ושוקע בדממת-עולם. חושב אתה את מחשבת הדממה הגדולה ומתרומם עד לנקודת האפס. ואולם פתאום מגיע לאוזנך הד קול מפלי-מים. יורדים הם מגבהי-רום, שוטפים, הומים, רוגזים, קופצים, דוהרים על נקעי ההרים, רוחצים סלעי-מגור, לוקחים עמם כל אשר יפגשו, שואפים לעמק, יורדים ויורדים, מלחכים עפר ארץ. מדברים הם ברבואי רבואות קולות, שָׁרִים הם רבואי רבואות שירות. מתפללים הם לא-להיהם רבואי-רבבות תפִלות. ואתה, בן אדם, שומע את כל אלה – ואוזניך תחרשנה. רק אחת אתה קולט: המיה, שאיפה, מגמה, עריגה,  אהבת רום ועומק, חפץ להשקע, לרדת, לתת, להשפיע, להשביע, צימאון של הרווה, הגות-נכאים של ענקים, חולשה שבגבורת-עולם, געגועים נוראים של הנצחים…

הומים, הומים איתני-עולם: הם – הכל, ולהם יחסר – הכל. קול ד' מן המים – קול ענות גבורה הוא וגם קול ענות חלושה…

הומים מעיינות, שוקקים פלגים, ואף נפשך הומיה ושוקקה: להתנפל אל המים אתה חפץ, לשטוף, לזרום עמם מן הנצח ואל הנצח, להשתובב, לקפוץ, לצהול, לרדת עמם מטה, מטה, לסחוף, לקלוט הכל, לבלע ולהשחית את הכול מרוב אונים ומבלי דעת, להשקות, להשפיע, להשביע את הכל ולהישאר תמיד הומה, תמיד שוקק…

שומע אתה וחש את כל אלה והדממה שבנפשך עוזבת את מקומך לצימאונך הנצחי…

כל אשר הֵמַתָּ בנפשך מתעורר לתחייה. תאוות עצומות מתפרצות מתהום נפשך – ואתה עוזב את ראש ההר.

יורד אתה ויורד. אתה עומד בחצי ההר ועמוד השחר עולה לקראתך. נראים האדים הלבנים. נולדים החיים בהרים. השוכנים בחגווי הַסְלָעִים יוצאים אחד אחד ממחבואיהם. נשמע קול חליל הרועה. צלצול הפעמונים טובע בהמיית המעיינות. עיניך תחזינה שכבות-שלג ברום ועדרי-שלג מתחת. נשר אדיר טס ברום ונפשך טסה עמו…

מוסיף אתה לרדת. הֵנֵצָה החמה. שמש ההרים שולחת את קוויה הראשונים אל שטף המים. קוצף השטף, מַתִּיז מרגליות, מרגליות. נושקים קווי הפז את המרגליות, הולך עלם רועה אחוז בזרועות חברתו. צוחקים ילדים-מלאכים, והד צחוקם מגיע לאוזניך. קמים תיירים משנתם, עולים אליך, ובעיניהם הצימאון אשר הביאו משפל…

יורד אתה ויורד, מגיע אתה לתחתית ההר. יוקדים קווי השמש. מרחוק נשמות השירה המורה של עיט הרים. בני אדם נבהלים, נחפזים, רודפים, מבקשים, נלחמים. נראה צימאון החיים בכל תקפו ועזוז מוראו. נראה מרחוק ראש ההר, מרמז הוא אל יושבי שפל, מזכיר הוא את הדומיה- בניהאדם לא יאזינו, לא ישמעו…

רואה אתה את כל אלה ואתה נחפז לברוח משם. עוזב אתה את בני האדם ומבקש אתה לך בין ההרים נתיבות עקלקלות. תועה אתה אנה ואנה. איש  לא יפריעך. עולה אתה ויורד, יורד ועולה. רואה אתה את לוע ההרים. תהומות פתוחים לפניך. צרים, צרים השבילים, עמוקים, עמוקים התהומות. נראה לפניך האין-סוף של הכיליון. אוחז אתה בכל עוז במשענת-התיירים אשר לך לבל תאבד את שווי המשקל. מתפתלים השבילים כנחשים וחליפות למראה אשר תראה. פה ירק דשא, ושם – צחיח סלע. פה רוויה ושם – חורב. פה המולה חרישית, ושם – שתיקה מַחֲנִיקָה. רום עולם ועומק עולם. להט השמש וקיפאון קרח. לובן שלג ושחור צורים. עצי-אל ואזוב. רוחך נתון בין קור וחום, מנוחה ותנועה, מוות וחיים, נצח ורגע, גובה, שטח ועומק, תוגה וצהלה…

תועה אתה ותועה ועוד לא מצאת את המנוחה אשר בקשת, עוד לא מצאת את המקום אשר בו תִּקפא בנקודת האפס. אוחז אתה בשולי הנצח – ונופל. נדחף אתה להיכל הדממה ומגורש משם. תועה אתה ותועה וצימאונך לא יחדל…

ובהעריב שמש, אתה עולה במשעול צר אחד, אשר רק אדם אחד יעבור בו ואם יעברו בו שניים כאחד ונפל אחד מהם או שניהם אל תהום הכִּליון. פותחים התהומות את פיהם וחפצים לבלעך. רואה אתה לפניך את האפס השואף אליך, מביט אתה באפס ואך לבבך נִמְשַׁךְ אחריו. סובב הולך ראשך עליך. עוד רגע, עוד רגע – ובאפס אתה שרוי. רואה אתה ראש ההר מרחוק, ענני-ערב, פה ושם כוכב תועה, שביב נופל; עדרי-שלג רצים, עננים נחפזים, עוד חידת החיים מושכת אותך ובכל כחך אתה מתאמץ להחזיק מעמד. נסמך אתה אל קיר הצורים, דורך ודורך לאט, עולה ועולה עד הגיעך לנקודה גבוהה בהר אשר עוד לא דרכה רגלך בו. העננים הם – מתחתך. קְרָחִים עולמיים – ממעל לך. הד  השטף לא יגיע. אין קול. אין קשב. חפץ אתה להשקע במחשבת האפס שלך ורעד יאחזך. עין בעין אתה רואה את הנצח. לא אפס לפניך, כי אם יש נורא. מחרידך האפלה האיומה. מחרידך הגובה הנורא. מחרידך הבדידות האיומה. הקרחים שמעל מקפיאים את דמך. השמים פתוחים לפניך. קול קורא אליך מגבהי מרומים… על ברכיך אתה נופל: א-ל גדול ונורא!

 

[ו]

לא אפס נתנו לי ההרים, כי אם יש; לא קור, כי אם אש נצח; לא דממת אבן, כי אם חרדת קודש.

עזבתי את ההרים. אל אחי ירדתי. את אשי אני נושא אליהם.

עוד אני נושא את אשי ולא ידעתי אכנהו –

ואומר: אם יגידולי בניהאדם: "מה שמו"?  מה אומר אליהם?

ואתע במישור גדול ואשקע במחשבות-תהום ואשיח עם נפשי: מה שם א-להיך אשר אותו תבקש?

השמות – ריק הם. אינני יודע כל שם לא-להי. אינני יודע גדר לו…

–         ומה שחו לך ההרים?

–         רק את אשר אני מבקש.

–         ומה אתה מבקש?

–         עוד לא ידעתי שם לזה.

–         ואיך קוראים לזה בני האדם?

–         פלא.

–         והלא גם ההמונים מבקשים פלא?

–         מבוקשם – חולשה ועריצות וקפידא ומחשבה קטנה וחפץ-תוהו. ומבוקשי  – עוז נצח ומחשבה אין-סופית וחפץ אין-סופי.

–         והלא גם הפילוסופים מבקשים "אין-סוף"?

–         מבוקשם משועבד לטבע ולחוקים ולהכרח, ומבוקשי – חירות מוחלטת.

–         והלא גם תיאולוגים נבונים מבקשים את זו?

–         חירותם יודעת מצוות ועבירות וטובים ורעים ומוסר. ושלי – מרוממה ונשגבה היא לאין קץ על כל אלה.

–         והלא גם האִימָרַליסטים מבקשים חירות זו?

–         את חירותם האישית יבקשו ולזדון הלב הם משועבדים, ואני  אבקש את חירותו של האלוה שבי הוא, וגם מחוצה לי, חירות זו המשחררת גם מן האישיות, גם מן הפרטיות, גם מן זדון הלב, גם מכל צרות-האופק של אנוש בן-תמותה…

–         והלא גם המיסטיקאים מבקשים חירות זו?

–         מבוקשם – אֵד, חלום, אין-נירוונה; ושלי – יש, ממש…

–         והלא גם המשוררים מבקשים יש נשגב?

–         מבוקשם – שובב, פרא, פרי דמיון, פרי געגועיהם והמיית-לב, ושלי – אמת של שמי-מרום ועמקי-תהום כאחד, אמת קיימה, קביעה ומוחלטת ונשגבה היא לא רק על כל חפץ אנוש ועל כל  השגת אנוש ועל כל חלום-אנוש, כי אם גם על כל שירת אנוש ודמיון אנוש ושאיפת אנוש וגעגועי אנוש…

ומה דרכי "פלאך" ואיזו הדרך עולים אליו?

עוד לא ידעתי. הבה אבקש. 

————————————————————————————————

שתי נשמות: בין צייטלין לראי"ה קוק / אליחן אמיתי

 "הצימאון", חזון לב זה של ר' הלל צייטלין, נכתב על ידו בתקופת הביניים שלו, בין העת שבה היה נתון בספקותיו לבין התקופה שבה החל לחזור לעצמו, לחזור בתשובה. מאמר זה, יחד עם עוד כמה מאמרים כ"שכינה" וכ"יופי של מעלה" (נדפסו ב"ספרן של יחידים" בהוצאת מוסד הרב קוק), מבשר את תחילת הדרך החדשה שסלל לעצמו, ובה הוא מוצא את אשר ביקש – צימאון לאל חי. דומני שאין  דוגמה בכל הספרות היהודית של הדורות האחרונים למאמר או ספר שידבר בגלוי ובבירור כל כך על הנטייה העמוקה הזו בנפש האדם ובמיוחד בנפש הישראלית, ויבטא את "השם המפורש" – הצימאון לא-לוהים. ראשון לר' הלל הוא רק הרב קוק במאמרו הידוע אשר בתחילת זרעונים (ב"אורות"), "צימאון לאל חי".

אלא שהרב קוק כתב את מאמרו "מלמעלה למטה", כשהוא עומד על ההר, ומביט על העולם מתוך מה שנראה כעולמו הפנימי השלם, מתוך נשמתו הגדולה, השבעה בתענוגי א-לוהים, תענוגים שמולידים עוד צימאון כביר לאור אין סוף. הרב קוק מסתכל על העולם שתחתיו, ומזהה כאיש רוח גדול וכמורה של הדור ושל האנושיות כולה את המניע לכל הפעולה האנושית, לכל הדחפים של בני האדם, את היסוד לכל מצוקותיהם ולכל מאוויהם. ודווקא על רקע תחילת המאה העשרים, אומר הרב קוק כי המניע היסודי של האישיות אינו היצרים הפיזיולוגיים, אינו בצורך וברצון להיות חלק מהחברה, אינו בצורך לפתור קונפליקטים פנימיים, אלא ברצון העמוק להיות מושפע ומואר מאור הא-לוהים.

"מקום מנוחתנו הוא רק בא-לוהים".  

ואילו הלל צייטלין מתאר לנו במאמרו את הדרך שלו, את הנתיב הכואב שסלל לעצמו, "מלמטה למעלה", את חיבוטי הנפש שלו ואת ייסוריו הנפשיים העמוקים, ייסורים של נפש צמאה. הוא כותב על חוסר הסיפוק שלו מכל העולם הגדול והרחב, המענה את נפשו משום שהוא דומם, משום שהוא ריק ואילם, משום שאין הוא מוצא בו תנועת חיים פנימית. הוא מתאר את הצימאון שלו לא-לוהים.

המאמר מאפשר לנו לעקוב אחר הדרך הרוחנית והנפשית של הלל צייטלין בהיותו כבן 35. הוא כותב כי עוד טרם ימצא את המים, הוא צמא להם. "טרם אטעם מן המים אשר לפני, עוד טרם אדע את טיבם, ואולם ידוע אדע כי צמא אני להם. ואם גם ייבש הנחל, ואם גם כל מעין ונחל יבוש ייבש – צמאוני לא יחדל. אם יש מים בעולם ואם אינם, צמאי ישנו בודאי". הצימאון לא נולד בנפשו של צייטלין בעקבות חקירה פילוסופית שבה התחבט אלא הרבה לפני כן, בעודו נער צעיר זכה הוא להיות צמא.

צייטלין זוכר בערגה את ימי עלומיו, עת היה נתון באקסטזה דתית עמוקה, כפי שהוא מתאר ב"קיצור תולדותי" (נדפס ב"ספרן של יחידים"). הוא יודע כבר את טעם הצימאון לא-לוהים, שבער בו כשהיה נער, כתוצאה מכך שהיה שומע דרושי חסידות ממשפיע חב"די בעיירתו.

אלא שמאז נתרחק. הרבה צרות עברו על ראשו, רוחניות וגשמיות גם יחד. העת המאושרת הזו נפסקה, הוא החל נודד ברחבי עיירות רוסיה בבקשת פרנסה כמלמד לאחר שמצבו הכלכלי של אביו הורע מאוד, ובעיקר, הוא נחשף לכל כתבי ההשכלה של תקופתו ואלה שברו את רוחו והשקו אותה בחומץ תחת מים קרים. הוא עזב את אמונת אבותיו ואת אורחותיהם והלך ותעה בשדה המחשבה האנושית. כעשרים שנים שהה בשדה זה ועתה, משפינוזה, ניטשה וטולסטוי כבר נתייאש ועומד הוא בפני שוקת שבורה. כל אלה פירנסו את רוחו במשך כעשרים שנה, אך לא  סיפקו את מאווייו הרוחניים. נשאר לו ברוחו הטעם הערב של עבודת א-לוהים. הוא זכר את ימי עלומיו, את העומק ההוויתי שנתנה לו קרבת הא-לוהים ואל זה התגעגע. הוא ידע את טעמם של המים המתוקים ולא היה מוכן להתפשר על שום טעם אחר שבעולם, כבחורה שהכירה לזמן קצר את אהובה ומאז ממאנת להיפגש עם כל בחור אחר. מעדיפה היא להישאר לבדה, ובלבד שלא תבגוד בתחושתה העמוקה כי יודעת היא מי הוא באמת ארוסהּ.

שתי נשמות, שתי דרכים, זו כבר מצאה וזו עדיין מחפשת.

כיצד נולד צימאון בלבו של אדם? לעתים דחיפה זו באה מעצמו, על פי זכות מיוחדת שזכה לה, ולעתים בא לו הדבר כתוצאה ממפגש עם דמות נעלה, שהדביקה אותו בצימאונה.

 – הלא צבת בצבת עשויה. וצבת קמייתא מאן עבדה? היא נבראה בין השמשות. בידי שמים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

 

 דווקא מסורת הקבלה, הנחשבת ל"מיסטיקה", עשויה להחזיר לעולמנו את נקודת המשען האובייקטיבית שכה חסרה לה מאז שהמירה את האמת בנרטיב. מסע פילוסופי-קיומי שבסופו עונה ר' הלל מפאריטש לעמנואל קאנט ולדיוויד יום

המשך הרשומה ←

 

 הבעל שם טוב לימד כמה א-לוהים אוהב ונמצא בכל מקום. ר' מנחם מנדל מקוצק לימד כמה רחוק כל אדם מן האמת, וכי אלוהים אינו נמצא אלא איפה שנותנים לו להיכנס. מז'יבוז' ביקשה לקרב את הכל; בקוצק רק יחידי סגולה 

המשך הרשומה ←

 

 בניגוד לחשיבה המקובלת, עולם ללא ציווי הדת צריך היה להיות מחמיר ללא נשוא בהעדר קריטריונים מוסריים מוחלטים. הרהורים בעקבות חתול

המשך הרשומה ←

 

ישראל חברוני, משורר, מחזאי, שחקן-יחיד ומדריך קבוצות למסעות התבודדות למדבר, מספר על החיפוש הנמשך אחר ארץ ישראל ועל הדרך שלו ממשגב-עם לבת-עין

המשך הרשומה ←

 

בחירתו של חנן פורת ע"ה בכינוי 'גיא בן אצל' כשם-עט לשיריו, טומנת בחובה שכבות של משמעות, שמגיעות לשיאן בסוד חיבור נשמות, שבו נתכנס האישי והלאומי עד סף נבואה

המשך הרשומה ←

 

 אמונת ישראל מבטאת אינטימיות עם הבורא, שיכולה להיות מובנת רק בתוך הקונטקסט הדתי. על פי אדמו"ר הזקן, היעדר המשמעות של המילה אלוהים בעולם הנכרי או החילוני פותח פתח לסוג אחר של אמונה

המשך הרשומה ←

 

"דורש האמונה בדור הזה צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי, שנוח לא–להים עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקון אדם ועולם, א–לוהים מסתפק בהקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות". יאיר כספי במונולוג חריף המופנה אל הקוראים לעצמם 'שומרי מצוות'

המשך הרשומה ←