את קברו איש לא ידע, גם לא את מראהו. בכל זאת האמנים מנסים בכל הדורות לצייר את האיש משה

המשך הרשומה ←

הגדת רוטשילד, צפון איטליה, 1450

מן המפורסמות הוא שלשון המקרא שונה בדרכיה ובאוצר מילותיה מלשון המשנה, וכפי שלימדונו חכמים עצמם: "לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן" (לשון ר' יוחנן בתלמוד, חולין קל"ז ע"ב).

אחת המילים הממחישות היטב את ההבחנה שבין שני רובדי לשון אלה היא המילה "לקלס", הנאמרת ברוב טקס כיום ברוב נוסחי ההגדה לקראת סיום פרק ה'מגיד' – בין שאר פעלי שבח והלל למי שהוציאנו מעבדות לחרות כיום הזה.

השורש קל"ס שבתנ"ך משמעו שלילי. "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ", זועקים בתפילתם בני קורח בתהילים – ובדומה לכך מופיע הקלס בהקשרים נוספים לצד החרפה והלעג. אף בגזרת הפועל כך הוא – לעגם של הנערים לנביא אלישע מתוארת בכתוב כהתקלסות, כנאמר: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב' ב').

אמר לו: קאלוס

לעומת זאת, בלשון משנה אנו נפגשים עם קילוס הפוך, שעניינו אמירת דברי שבח וגדולה.

כך מובא בתלמוד הירושלמי בשם ר' ברכיה:

"ואתה מרום לעולם ה' – לעולם ידך על העליונה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם יושב ודן, כשהוא נותן דימוס הכול מקלסין אותו, וכשהוא נותן ספקולה הכל מרננים אחריו, למה ששטף בדינו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא ואתה מרום לעולם ה' – לעולם ידך לעליונה".

ה"דימוס" הוא כתב שחרור ופטור (ומכאן הקצינים בדימוס של ימינו), ואילו ה"ספקולה" היא גזר דין מוות. על כל פנים, ברור כאן כי הקילוס הוא דבר שבח.

כמובן, יש לברר היאך הפך הקילוס את משמעותו מחרפה ולעג לשבח והלל. ובכן, יש המסבירים שהקילוס במקורו הוא הרמת קול, קריאה רמה – שיכולה להופיע הן בהקשרי שבח והן בהקשרי גנאי – ואמנם במקרא נזדמנו הקשרי שבח לקילוס, והפך הדברים בלשון חכמים. כסיוע להסבר זה ניתן להביא את השורש רנ"ן – שדרך כלל מביע הוא הרמת קול בשמחה, אך מצינו גם רִנָּה שאינה שמחה כלל ועיקר. כך, לצד "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ב) מוצאים אנו גם את דברי הקינה: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲ-דֹנָי".

ואף בקטע שצוטט לעיל מן הירושלמי מצאנו "מרננים אחריו" – שכאז כן היום אין פירושו אמירת דברי שבח (להבדיל מ"מרננים לפניו").

ברם, בענייננו – תהפוכות השורש קל"ס – נראה שאין כאן רק התפתחות פנים עברית. כבר הציעו חכמי לשון ומחקר שהקילוס החז"לי קיבל את משמועתו המחודשת בהשפעת המילה היוונית kalos, שפירושה "יפה, משובח".

 כשם שכיום נוטלים אנו בלשון הדיבור מילים לועזיות ויוצקים אותן לתבניות עבריות (לסמס, לטלפן, לפקסס) – כך נהגו אבותינו. מי שאומר 'קאלוס' ביחס למשהו או מישהו הרי הוא מקלסו – וכך נמסכה משמעות חדשה בשורש קל"ס, שהפכה את הוראתו המקורית והמקראית.

רגליים לדבר שאכן מקור הקל"ס החז"לי ב-kalos היווני, שכן במקורות חז"ל נשמר גם תיעוד לשימוש ישיר בצורה היוונית. התלמוד הבבלי במסכת שבת (דף קח) מספר על ביתוסי אחד ששאל את ר' יהושע הגרסי מדוע אסור לכתוב תפילין על עור בהמה טמאה, בעוד מותר הדבר על עור בהמה כשרה שלא נשחטה. ענה לו ר' יהושע במשל: "למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך… אמר ליה: קאלוס".

ה"איספקליטור" הוא מי שמוציא לפועל את ה"פסקולה" שפגשנו בציטוט הקודם מהירושלמי (רש"י: "שר הטבחים בלשון יווני"), ואילו המילה קאלוס פירושה "טוב, נאים הדברים" (רש"י: "משובח טעם זה"). העובדה שחכמינו הותירו את המילה קאלוס כצורתה מלמדת לכאורה על היותה מוכרת ורווחת – ויש בכך כדי לתמוך בהשפעתה על הקילוס, כדלעיל.

המילה קאלוס היא אמנם בסיסית ונפוצה ביוונית. בתרגום השבעים היא משמשת חלופה ל"טוב" העברית, וכבר בפסוק הרביעי בתורה היא מופיעה, בתרגום הכתוב "את האור כי טוב".

אגב, מכשיר הצפייה הקרוי קליידוסקופ, שהומצא על ידי מדען סקוטי לפני קרוב למאתיים שנה, משמר את היסוד היווני קאלוס. היסוד scope עניינו ראייה (כמו בטלסקופ – לצפות למרחק), וקאלוס כאמור פירושו יפה. פירוש הקליידוסקופ הוא אפוא "לצפות במראות יפים".

לא הנחנו לשון שבח

בהגדה של פסח שכתב הריטב"א, הוא הרב יום טוב בן אברהם אשבילי (איש סביליה שבספרד), מביא הוא את הנוסח שמקובל לאומרו בהגדת הפסח: "לפיכך אנחנו חייבין להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם ולהדר ולעלה למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו…" – ומוסיף: "וכל הלשונות האלו של שבח הם בפרקי היכלות, עד ולעלה. ואין ראוי לומר ולקלס, לפי שנופל בו לשון גנאי כמו לעג וקלס".

כתבנו לעיל שבלשון חכמים משמש הקילוס במובן חיובי, אך בצירופים מן המקרא, כגון "לעג וקלס", נשמר המובן המקורי והשלילי – וכן הוא עד ימינו אנו.

אולי בשל כך, סבור הריטב"א שאין לגרוס "ולקלס", שהרי המילה נושאת בקרבה גם משמעות של גנאי (מעניין לציין שהריטב"א עצמו בפירושו מביא כנימוק להכברת תוארי השבח כאן את מדרש חז"ל על פסוק שיר השירים "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך", שלא נמנע מלשון קילוס – "אמר ר' ינאי: הראשונים ריח שמנים אמרו לך, אבל אנו כשבאנו לים לא הנחנו לשון שבח שלא קילסנו לך ושבחנוך בו").

כ-110 שנה לאחר פטירת הריטב"א כתב ר' שלמה בן צמח דוראן (התשב"ץ) באלג'יר את פירושו להגדה, ולימד סניגוריה על לשון הקילוס שנהגו העם לאומרה:

"ויש אומרים שאין ראוי לומר לקלס שהוא לשון ביזיון, וכן אמר רב עמרם גאון ז"ל לפי שכתוב לעג וקלס, אבל רבותינו ז"ל הם משתמשין בו לשון שבח במדרש… וכן בכל המקומות מזכירין מקלסין להקב"ה".

מלבד אזכור העובדה שחז"ל משתמשים בקל"ס בלשון שבח, סבור רשב"ץ שאף בתנ"ך ישנם מקומות שאפשר לפרש כך. בספר חבקוק נאמר על עם הכשדים ההולך לכבוש לו ארצות – "וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס וְרֹזְנִים מִשְׂחָק לוֹ, הוּא לְכָל מִבְצָר יִשְׂחָק וַיִּצְבֹּר עָפָר וַיִּלְכְּדָהּ".

פשט הפסוק לכאורה מורה על כך שהכשדים ילעגו ויבוזו למלכים שסביבם (כך פירשו ראב"ע ורד"ק על אתר), אך רשב"ץ מבין ש"יתקלס" כאן פירושו "ישתבח", ומוצא כאן ראיה למשמע החיובי אף במקרא. אגב, רש"י בפירושו לחבקוק סבור אף הוא שלשון לעג אמורה כאן, אך מוסיף הסבר עקרוני ברוח הדברים שהבאנו לעיל, שלפיהם הקילוס במקורו יכול להתפרש לשני הצדדים: "והוא במלכים יתקלס – מתלוצץ בהם, וכל לשון קלסה לשון דיבור הנדברים בו, יש לטוב יש לרע".

סוף דבר, רשב"ץ מכריע שאין לפסול את הקילוס ויש להעלותו על שולחן הסדר – ואף מנמק את שמונת לשונות השבח (להודות, להלל וכו') האמורים כאן:

"ויש כאן שמנה מיני הודאות, כנגד ארבעה נסים שעשה לנו – הוציאנו מעבדות לחירות, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול – וכמו שטובות האל היו כפולות עלינו, כן ראוי שנודה הודאות כפולות על אלו הניסים – שמונה הודאות על ארבעה ניסים.

נחתום פרק זה בדברי מדרש שמות רבה לפרשת בשלח, על מעלת קילוסן של ישראל הקודם לשאר קילוסין:

"משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו, והלכו בני הפלטין [ארמון בלטינית; מקור המילה האנגלית palace] מבקשין לקלס למלך, ובנו מבקש לקלסו. אמרו לו, אדונינו מי יקלסך תחלה? אמר להם: בני, מכאן ואילך מי שרוצה לקלסני יקלסני. כך, כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים, היו המלאכים מבקשים לומר שירה. אמר להם הקב"ה – אז ישיר משה ובני ישראל תחלה, ואחר כך אתם".

 ***

 רבים מבית ישראל נוהגים לצאת לנופש בימי החג הבאים עלינו, לאחר הלחץ שכרוך היה בהכנות לקראתו. המילה "נופש" מחידושי הפייטנים היא, וגזרוה מהפועל "להינפש" המצוי במקראות (לדוגמה: "וביום השביעי שבת וינפש").

בנבכי גניזת קהיר נמצא נוסח סיום ייחודי לפסקת השבח שאנו עוסקים בה ("לפיכך אנו חייבין") שהיה נאמר בחלק מקהילות ישראל בעבר, ובו נחתום דברינו:

"…והוציאנו מעבדות לחירות, מפרך לחופש, מלחץ לנופש, מן המיצר למרחב, ועשה לנו מים עזים נתיבה, רהבים ליבשת, נבכי ים למסלול, והעבירנו בגזרי ים רגל – ונאמר לפניו הללויה".

  פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011