האם על המדינה לנסות להביא לשוויון בין המעמדות או שעליה רק לעזור לחלשים להתקיים בכבוד? על סוגיית קצבאות הנכים בראי ההלכה

ארגון "הנכים הופכים לפנתרים", יחד עם ארגון נכי צה"ל, חסמו השבוע שוב את כביש החוף וגרמו לעומסי תנועה כבדים באזור המרכז. זאת שבועיים לאחר חתימה על הסכם מול שאר הארגונים, המעניק לכלל הסובלים מנכות של 100% קצבה של 4,000 שקלים אשר תוצמד לשכר הממוצע במשק. המחאה הזו מספקת הזדמנות לבחון גישות שונות ביחס לחובה ההלכתית למתן קצבאות לאוכלוסיות חלשות, זאת בנפרד מהשאלה הפרגמטית-מקצועית, קרי האם הקצבאות מועילות למקבליהן או רק מעמיקות את התלות שלהם במערכת הסעד.

"ההלכה היהודית אינה מחייבת קיומו של שוויון ואיננה דורשת צמצום פערים", קובע הרב אורי סדן ממכון כתר לכלכלה ומשפט. "כך למשל קובע הרמב"ם בהלכות מתנות עניים כי 'מצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו'. החברה האנושית מורכבת מאנשים שונים בעלי יכולות שונות ורקעים שונים. חלקנו נולדנו בריאים או נכים, חכמים או טיפשים, להורים עשירים או עניים. נכות היא גזרה משמים שניחתה על ראשו של אדם, והיא איננה מעניקה לבעליה זכות לקבלת משכורת מהמדינה. החובה ההלכתית היא לטפל בעוני, והנכות הינה עוד סיבה אפשרית לקיומו של עוני.

"אגב, לפי נתוני הלמ"ס שיעור העוני בקרב הנכים עומד על 25 אחוז, קרוב מאד לשיעור העוני בכלל האוכלוסייה העומד על 22 אחוז. חל איסור על הענקת כספי צדקה למי שיש לו מספיק כדי קיומו הבסיסי (טור יורה דעה רנג), וההלכה אף אוסרת על האדם הפרטי ליטול מכספי הציבור אם איננו עני (שולחן ערוך שם)".

"הצדקה פורחת כאשר
הצדק מתדרדר".
מפגינים חוסמים את
הכביש מול קריית
הממשלה, ירושלים 2017
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מבחן ההכנסה

רוב הקצבאות בישראל הן אוניברסליות. כך למשל גם ח"כ אילן גילאון שמשתכר מהכנסת בסביבות 40 אלף שקלים זכאי לקצבה כנכה. נתוני הלמ"ס מלמדים שכשליש מהנכים משתכרים למעלה מ-14 אלף שקלים בחודש, שכן מדובר בפנסיונרים שהפכו לנכים בגיל מבוגר.

"זו בדיוק הבעיה בקצבאות אוניברסליות, שלא בודקות את מצבו הכלכלי של המקבל. הן לא עונות לקריטריונים ההלכתיים של מצוות הצדקה מאחר שהן לא תלויות הכנסה ורק חלקן תלויות בכושר השתכרות. יתרה מכך, בגלל שמשאבי המדינה מוגבלים הקצבאות הללו פוגעות בחובת המדינה לדאוג למילוי הצרכים הבסיסיים של העניים האמיתיים".

מה זה אומר, שאין בסיס הלכתי לקצבאות הנכים?

"לא. בניגוד לשאר הקצבאות – לגובה קצבאות הנכים יש קשר חלקי ליכולת ההשתכרות ולפיכך מבחינה הלכתית יש להעדיפן על פני שאר הקצבאות. מכון כתר בדק את קצבת הנכות ומצא כי נכון להיום היא עומדת על סך של 1,400–2,800 ש"ח. לסכום זה מקבל הנכה תוספת עבור בן זוגו בסך 700–1,170 ש"ח ותוספת עבור כל ילד בסך 560–930 ש"ח. סכום זה מספיק למחיה מינימלית של משפחה כאשר בן הזוג הבריא עובד ומתפרנס, אולם אינו מספיק לנכה המתגורר לבדו ללא משפחה.

"מאידך גיסא, קצבה זו אינה נדרשת במלואה לנכים בעלי הכנסות מהון, או שבני זוגם מרוויחים את השכר הממוצע. לפיכך, גם עליה יש להחיל את העיקרון ההלכתי שלפיו אין לתת צדקה למי שאינו זקוק לה, ויש להתנות את הזכאות לקצבה במבחן הכנסה משפחתי. השורה התחתונה היא שאין הצדקה הלכתית להגדלת הקצבה לכלל הנכים, אלא רק לנכים בדרגת אי כושר השתכרות גבוהה המתגוררים בגפם.

"סוגיה נוספת היא הדרך שבה מוענק הסיוע. דברי הרמב"ם ידועים: 'מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק בידי ישראל שמך [= שנעשה עני], ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל'. המשמעות היא שיש עדיפות ברורה לתוכניות הבראה כמו מס הכנסה שלילי על עבודה או מענקים למעסיקים של נכים, על פני קצבאות ישירות".

ניצן הורוביץ ציטט אותך כדוגמה ל"קפיטליזם החזירי של הציבור הדתי לאומי".

"אין לנו מחלוקת שהנזקקים באמת צריכים לקבל סיוע נדיב. אמפתיה לסובלים היא ערך יהודי מרכזי. המחלוקת היא על הקצבאות האוניברסליות שעבור חלקים מן הציבור הן עיקרון מקודש. מחלוקת נוספת היא מהי הגדרת 'די מחסורו'. מבחינתו מדובר על די מחסורו של עשיר, משאבים שאפילו לי כאדם בריא אין. לכן הוא מתעקש על כפל קצבאות ועל כך שאסור להוריד מהקצבה גם אם הנכה עובד. התפיסה שלו היא שהנכות היא כמו עבודה, מגיע לי ולא עניינך אם אני עובד או לא ואם יש לי כסף בבנק או לא, ובעיניי זה מופרך. לדעתי כל זה יושב על הפער העמוק שבין שיח החובות היהודי לשיח הזכויות המערבי".

פילנתרופיה במקום סולידריות

מי שתקף בחריפות את העמדות האלו הוא מייסד מרכז "אדווה" פרופ' יוסי דהאן. "תפיסה מרכזית של רבים בימין הכלכלי והחברתי היא שלילה מוחלטת של רעיון הצדק החברתי", קובע דהאן. "הם דוחקים את הרעיון שמדינה היא שיתוף פעולה בין אנשים חופשיים ושווים לתועלת הדדית, המצריך עקרונות לחלוקה הוגנת של חירויות, הזדמנויות, עושר והכנסה, לטובת מושג הצדקה. סיסמתם היא צדקה ולא צדק. צדק עבורם הוא ביטוי לעריצות המדינה, ושירותי רווחה מבוססים על גזלת כספים ועל פגיעה בזכות הקניין. לאלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי אף אחד לא חייב כלום, אין להם שום זכויות, כל מה שיש להם נובע מטוב לבם של אחרים ועל כך הם צריכים להכיר בכל יום תודה למיטיביהם".

דהאן מכוון את חיציו למושג הצדקה: "זה לא מקרי שהימין החברתי והכלכלי משקיע מאמץ להעמיד במרכז הדיון הציבורי את מושג הצדקה ולדחוק לחלוטין את המושג צדק חברתי. ההבדל בין שני המושגים הללו מבטא פער עצום באמונות, בערכים, במדיניות ובאינטרסים העומדים מאחוריהם. הגיע הזמן לדבר בגנות הצדקה ובזכות הצדק.

"משמעות המושג צדק בלטינית היא להקצות לכל אחד את המגיע לו. הוויכוח במחשבה הפוליטית נסב סביב שני עניינים: אחד, מהו מושא החלוקה של עקרונות הצדק, כלומר מה מחלקים, האם רק חירויות או גם הכנסות, הזדמנויות, עוצמה וטובין חברתיים אחרים. שניים, מהם עקרונות הצדק הראויים. האם כל אחד על פי צרכיו, או על פי תרומתו. במדינת רווחה דמוקרטית עקרונות הצדק נגזרים מערכים מוסריים המתייחסים אל כל אדם כאל יצור אוטונומי ובעל ערך עצמי שווה. הסדרי מדינת הרווחה קבעו מערך זכויות חברתיות שכל אדם צריך ליהנות מהן כגון חינוך, דיור, בריאות וקיום נאות בכבוד. משמעותן המעשית היא שעל המדינה מוטלת חובה לממשן באמצעות אספקת שירותים חברתיים ורשת ביטחון סוציאלית. שירותי המדינה אמורים להבטיח את הזכויות הללו גם כאשר אדם אינו נמצא במעגל העבודה בשל אבטלה, מחלה, זקנה או טעמים אחרים המונעים ממנו להשתתף במעגל העבודה.

"מטרה נוספת של ההסדרים המוסדיים שבבסיס מדינת הרווחה היא לתקן את הכשלים והתוצאות הבלתי שוויוניות שיוצר השוק הכלכלי, ולצמצם ככל האפשר את אי השוויון הנובע מגורמים שרירותיים כגון גזע, מין, מעמד, אמונה דתית, רקע חברתי וכלכלי, מזל וגורמים אחרים שאינם נמצאים בשליטתו של האדם.

"בניגוד לצדק המגלם מדיניות פומבית של מוסדות פוליטיים, צדקה היא מעשה אינדיבידואלי של יחידים. בעוד שצדק עוסק בצרכים לטווח ארוך ובטיפול בשורשי הבעיות החברתיות והכלכליות, צדקה עוסקת בסימפטומים ובצרכים מידיים חלקיים כמו ארוחה לחג. היא לא מבטיחה מקור פרנסה לטווח ארוך, לא שירות רפואי הולם ולא חינוך איכותי. היא מנציחה את המצב הקיים, לא משנה את יחסי העוצמה הכלכליים והפוליטיים, ומגבירה את תלותם של הנזקקים בבעלי הממון והכוח.

"הצדקה פורחת כאשר הצדק מתדרדר. הפילנתרופיה מתחזקת כאשר הסולידריות החברתית מתפוגגת. עקרונות צדק מתייחסים לאדם כאדם אוטונומי בעל זכויות הראוי לכבוד, בעוד שמי שמבקש צדקה הוא נטול זכויות. קבלת הצדקה אינה זכות אלא תלויה ברצונו הטוב של נותן הצדקה: לעני אין זכות לתרומתו של נותן הצדקה. ירצה ייתן, לא ירצה לא ייתן. לכן הצדקה היא תהליך מתייג ומשפיל. חשוֹב על ההרגשה של מובטלת העומדת בתור לקבלת חבילת מצרכים לחג, ועל הפגיעה בכבודה של מי שצריכה להיחשף בפומבי כענייה הזקוקה לחסד".

לא חירות אלא ערבות

הרב עדו רכניץ ממכון משפטי ארץ דוחה את הטענות. "כדאי להתחיל בהפשטה. כשאנחנו פוגשים עני או נכה או סובל – קשה לנו להישאר שווי נפש ואנחנו שואלים את עצמנו בשקט מי אשם במצוקה. הימין הרדיקלי יגיד שהעני הוא האשם. הוא לא למד או לא התאמץ מספיק לעבוד. הוא מודה שישנם מוכי גורל שאינם אשמים במצבם אבל מבחינתו הם החריגים. השמאל טוען שהטייקונים ובעלי ההון שהשתלטו על המשאבים ועל החוק הם האשמים, ולכן הפתרון השלם היחידי הוא חלוקה קומוניסטית שווה של אמצעי הייצור. במובן הזה לא השתנה הרבה מאז ימי קרל מרקס שחילק את העולם למדכאים ומדוכאים. הוא יגמגם כשתשאל אותו מדוע העשיר אשם במצוקתו של מי שעבר תאונת דרכים. למחלוקת הזו יש ביטוי טרמינולוגי: האם אנחנו מדברים על 'אוכלוסיות חלשות' או על 'אוכלוסיות מוחלשות'".

ומה ההלכה טוענת?

"שהקב"ה אשם. הוא ברא עולם שבור, עם סדקים ובעיות, שבו הכלל הקבוע הוא 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'. בניסוח חילוני – אין אשם. המציאות היא האשמה, ויחד עם זאת מוטלת עלינו חובה מוסרית לתקן. מי שעוסק בתיקון עושה טוב וצריך להודות לו כי שום דבר לא מובן מאליו, וזה חסר מאוד בשיח של השמאל.

"ברמה נוספת יש כאן ויכוח עמוק על ערכים. הערך המקודש על הימין הכלכלי הוא החירות, ולכן הוא נחרד מכל פגיעה בזכות הקניין. המדינה צריכה להיות רזה ככל הניתן ולא להתערב ביצירה שלי. זוהי תפיסה פרוטסטנטית שמקדשת את העושר ויחד עם זאת מעריכה את הפילנתרופיה המגיעה ממקום של רצון חופשי. השמאל לעומתו מקדש את השוויון המלא, ולכן הוא לא יסתפק בפחות מצדק חלוקתי שלוקח מבעלי ההון ומחלק לכולם. הערך ההלכתי הוא לא חירות ולא שוויון אלא ערבות. אני מחויב לתת לעני את צרכיו הבסיסיים שיחלצו אותו ממחסור חמור. ובמובן הזה התפיסה ההלכתית די מתאימה למושג מדינת הרווחה שנפוץ היום בעולם".

הכלי היהודי של עזרה לנזקקים לא מתאים לכלי של מדינת הרווחה המתמקד בקצבאות?

"זה נכון, הכלים שונים. מדינת הרווחה מתבססת על קצבאות אוניברסליות שיעזרו לאזרח במצבי מצוקה ידועים מראש: מענק לידה, קצבת ילדים ומשכנתא לזכאים שמסייעים למשפחות צעירות, קצבת נכות, קצבת זקנה וחינוך ציבורי. בתוך זה יש מנעד רחב בין המודל הסקנדינבי שבו המיסים מאוד גבוהים ורוב השירותים ניתנים בחינם מול המודל האמריקני שבו המיסוי נמוך והשירותים מצומצמים. המודל הראשון פחות מתאים לישראל בגלל שיעור גבוה של אוכלוסיות לא עובדות.

"הימין הכלכלי הדתי מתנגד לקצבאות ומדבר על חשיבות הפילנתרופיה. הוא שוכח שבהלכה כופין על הצדקה, ושבמשנה עצמה מוזכרת קופת הצדקה הקהילתית שגובה כספים ומממנת אוכל, בגדים וקבורה לעניים. יהושע בן גמלא הכניס לסל גם את החינוך. זה מודל שמבוסס על גביית מיסים וחלוקה לפי זכאות, אמנם בהיקפים רזים, אבל המודל קיים. בנוסף, אי אפשר לטעון שגביית מיסים לקצבאות היא גזל, שכן ההלכה נותנת לציבור כוח הפקעה אדיר ושיקול דעת רחב בחקיקת תקנות. לכן הרחבת הסל סבירה כל עוד היא לא חותרת לשוויון והדברים נעשים בשיקול דעת.

"העוול הגדול של השמאל הוא באובדן סדרי עדיפויות. יש לחברה חובה לסייע לנזקקים ולכן אם יש הקצאה של ארבעה מיליארד נוספים לנכים היא חייבת להינתן לחסרי יכולת ההשתכרות ולא להתחלק בשווה. אדם שלא מסוגל לתפקד חייב להיות קודם לאילן גלאון, גם אם לאחרון יש 100 אחוזי נכות על הנייר והראשון הוא בעל נכות חלקית בגלל בעיה נפשית. הקצבאות האוניברסליות הן חרב פיפיות וצריך מאוד להיזהר בהן. הגיוני לתת מענק ביטוח לאומי למשרתי מילואים או לתת הטבות מס ליישובי ספר. לא הגיוני לתת קצבה לנכה עובד או גמלאי שמרוויח משכורת סבירה".

בין חמלה להלכה

הרב רפי פויירשטיין מארגון "צהר" מסתייג מעצם הכוונה להקיש מהלכות צדקה על מוסד הקצבאות המודרני: "האם יש מקור הלכתי לקצבאות הילדים ולנקודות זיכוי ממס? לדעתי צריך להכיר בעובדה שיש פער בין חזון הנביאים לשולחן ערוך. ישעיהו וירמיהו מדברים על דמותה של המדינה ועל המוסריות של החברה, הם מדברים על חשיבות החמלה כלפי הגר, היתום והאלמנה, אבל לא מדובר בנושאים שאפשר להגדיר אותם הלכתית. אפשר לדמות את הקצבאות להחלטות של שבעת טובי העיר או למערכת של 'דינא דמלכותא דינא' אבל אז מדובר בשדה פתוח לגמרי. כיהודים יש לנו מחויבות לכינון 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' ול'קדושים תהיו', אבל שוב, זה לא תחום הלכתי אלא מטא-הלכתי. החמלה היא ערך מרכזי אצלנו, אבל זה לא 'הלכה'. האם לחכמי ההלכה יש פתרון טוב יותר ממה שיש למדינה כשמדברים על קצבאות לנכים שיש להם הכנסה?".

בסיכומם של דברים, בין לגישת הרב פוירשטיין הגורס שהנושא איננו הלכתי, ובין לגישת שאר הרבנים החולקים עליו וטוענים שיש להלכה היהודית מה לומר בסוגיה, העובדה שבמשך מאות שנים לא עסקו הפוסקים בשאלות הללו בהקשר של מסגרת מדינתית מחייבת להשקיע מחשבה רבה בנושא. וכדי שתהיה לעמדתם השפעה בנושא, כדאי מאוד שאת השיח הזה הם יעשו בדיאלוג עם התובנות שנצברו בפילוסופיה הפוליטית של העת החדשה.

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח