תחרות הסיפור הקצר על־שם עפרה אליגון של מקור ראשון והוצאת כנרת־זמורה־דביר לשנת תשע"ז – ציון לשבח

לונדון, 1916

בית משפחת לבונטין נמלא בתכונה. מרתה, סוכנת-הבית, חלפה כרוח סערה ואֶמַה עצרה אותה וחקרה. "ציוניסט חשוב מגיע לארוחת-ערב, מיס אֶמַה", השיבה מרתה והעיפה מבט לוודא שגבירת הבית אינה בטווח שמיעה, "קפיטן בצבא ורווק".

"מרתה", פנתה אמה בקול משדל, "שני בבקשה את סידורי-ההושבה והושיבי אותי קרוב לדלת".

"לא הפעם, מיס. אביך קבע את הסידור".

"והיכן אבי?"

"בחדר-העבודה, דן בפרטי התפריט עם מיסטר ז'בוטינסקי". סקרנות נעורה בעלמה ובצעד נמרץ פסעה אל חדר העבודה של אביה, נקשה ופתחה את הדלת. "א-לוהים אדירים", היא קראה, "אתם אכן דנים בתפריט!"

אביה הרים ידו להסותה, פנה אל אורחו ושאלו ברצינות תהומית: "ואם רק עבור הקפיטן נחתוך את הצלי לפיסות קטנות?"

"עבורו בלבד לא כדאי", השיב ז'בוטינסקי בכובד ראש. "מספרים שאחד ממכרי הקפיטן ראהו כותב מכתב בידו האחת ומהדק את הדף לשולחן באמצעות אבן. רצה להזיז האבן והתקשה, שכן אותה יד גם אחזה בעט. הבחור הטוב אץ לסייע לו וזכה ממנו לקיתונות רותחין. ובן-גוריון מספר שבקושטא נדברו לבקר במסגד האגיה-סופיה אולם ברגע האחרון הקפיטן ביטל את השתתפותו משנודע לו שחובה לחלוץ נעליים בכניסה. הוא היה נעול במגפיים שלחליצתם דרושות שתי ידיים ולסיוע בן-גוריון או אדם אחר לא הסכים".

"מדוע לאיש רק יד אחת?", תמהה אמה.

"משום שבפּוֹרְט אַרְתוּר פגז יפני חָמַד את השנייה", השיב ז'בוטינסקי.

"אורֶה לטבחית לחתוך את צלי הבשר לפיסות קטנות. אבל אמור לי, אבי, מי האורח?", שאלה אמה בסקרנות.

"מיסטר יוסף טְרוּמְפֶּלְדּוֹר", הכריז האב.

"קפיטן טרומפלדור", הדגיש ז'בוטינסקי.

אמה קימטה את גביניה, "לפי השם, רוסי; ולפי ה'קפיטן', לא עוד יהודי שלונדון טובה לו כל עוד אחרים מגינים עליה".

"הקפיטן ממעט לדבר אנגלית", אמר האב לבתו, "והיות שאת מיטיבה לשמוע רוסית תשבי לצדו ותארחי לו חברה".

אֶמַה עיוותה את פניה, "הנה מדוע אין ברכה בלמדנות, מיסטר ז'בוטינסקי. בכל ארוחה שאליה מוזמנים ציונים-טרחנים אני נאלצת לשעשעם בידיעותיי בשפה". גבת ז'בוטינסקי הזדקרה והעלמה קדה בחינניות, "מבלי להעליב את האדון, כמובן".

"כמובן!", חייך ז'בוטינסקי ברוח טובה.

"מיסטר ז'בוטינסקי, אני תולה בך את תקוותי שכן מהוריי לא אשמע אמת. האם זו מזימת שידוכין?"

"תנוח דעתך, מיס אמה, הקפיטן מאורס", מיהר ז'בוטינסקי להרגיע. "למרות שאיני מבין גבר המושך את אירוסיו למעלה משנה ולא נישא…"

אדון לבונטין נאנח. "המלחמה טרפה תוכניות של צעירים רבים – "

"הקפיטן שלך חסיד בדומה למהגרים הרוסים?", קטעה אמה את אביה והתעלמה ממבטו.

"טרומפלדור חסיד?!", פרץ ז'בוטינסקי בצחוק, "כשתראי את האדון תביני מדוע אני צוחק. לגבי חיצוניות, אין מה לומר, הקפיטן טוב למראה עיניים. לגבי 'הפנימיות' רק אומר שהוא מהמשכילים-של-פעם, טרחנים בספרות הרוסית הבקיאים בחיבורים כמו פּוֹטֶבּניָה, ועם זאת איני יודע אם במושגינו היהודיים ייקרא 'פיקח'. כל סממני תבלין, מיני כרפס ומרור וחרוסת בתרכובת של ספקנות ועורמה, והכישרון הבלתי-נלאה לעקוף כל קו ישר, מסממני המוח היהודי, אין בו כלל. אבל יכולת להבחין בין עיקר לטפל יש למכביר. באלכסנדריה באתי לעניינו ברעיון של הקמת גדוד עברי, הקשיב להצעתי בשתיקה, דרש יום לחשוב בדבר ולמחרת השיב 'כן'".

"איני מבינה כיצד חייל רוסי הועלה לדרגת קפיטן בצבא הוד מלכותו".

"הקפיטן היה קצין רוסי!", תיקן האב את בתו.

אמה הטתה ראשה בתמיהה, "אבל ברוסיה יהודים אינם מורשים לשאת בדרגות קצונה אלא אם המירו את דתם!"

ז'בוטינסקי שיותר משאהב לשמוע סיפורים נהנה לספרם רכן קדימה: "בתחילת דרכו היה הקפיטן אונטר-אופיצר, אך לאחר מעשי גבורה יוצאים מן הכלל במלחמת יפן-רוסיה, באישור הרשויות העליונות בפטרבורג הוענק רישיון לקדמו לדרגת קצין. הצארינה בכבודה ובעצמה, בנוכחות הצאר, ענדה לו דרגת פראפורשצ'יק יחד עם ארבעה אותות הצטיינות של צלבי גאורגי, מדליית גיאורגי ושעון זהב. בכל רוסיה יש אולי ארבעה אנשים הנושאים אותות כאלה".

"ואפשר לנחש שהקפיטן מצחצח אותותיו השכם והערב ועונדם גם על חלוקו?", הקניטה העלמה.

"לא, מיס אמה! את שופטת בחומרה את האדם הלא נכון", צחק ז'בוטינסקי. "פעם הכרחנו את המסכן ללבוש מדים ולענוד את אותות הגבורה לצורך פגישה עם מאַקסוֶול, מפקד הצבאות הבריטיים במצרים. רק בעבור צִיוֹן והגדוד העברי הוא הסכים אולם על פניו עלתה הבעת עינוי גמורה. זה היה מחזה!"

"תתבייש, ז'בוטינסקי, שהתענגת כל-כך!". עיני העלמה נפערו כשנזכרה ברכילות ששמעה, "האם הגדוד העברי המהולל שעליו אתם מדברים הוא בּאַטאַליוֹן החמורים והקפיטן מפקדו?!"

ז'בוטינסקי הרצין. "אתם היהודים האנגלים לועגים ל'בּאַטאַליוֹן-החמורים', אבל הגדוד העברי מאלכסנדריה פתח בפניי את דלתות משרדי הווייטהוֹל. כתבו עליו לרוזן בֶּנקֶנדוֹרף, הציר הרוסי בלונדון, ונאַבּוֹקוֹב סידר לי ראיונות עם שרים, וכל זה משום שטרומפלדור ושש מאות נהגי-הפרדות שלו בילו תחת אש בְּגַלִיפּוֹלי".

"בילו תחת אש?!", מלמלה אמה ועיניה אדמו.

ז'בוטינסקי נשך את שפתו. "אני מצטער, יקירה! מה עלה בדעתי?!", אולם אמה נדה בראשה ויצאה מהחדר. אביה עקב אחריה במבט קודר, "תיכף יחלפו חמישה חודשים מאז שארוסהּ נהרג בקרבות על הסום והיא מסרבת להשלים עם רוע הגזרה". הוא נאנח, וז'בוטינסקי המתין פרק זמן נאות לפני ששב ושטח בפני אדון לבונטין את בקשותיו למען הרעיון הציוני.

***

אֶמה פתחה את דלת הטרקלין ולא החמיצה את מבט הביקורת של אמה על כך שהיא עדיין בבגדי עבודתה, מדי אחות, שמלה לבנה וסרט הצלב האדום על זרועה. אביה הציגה בפני האורח. היא סקרה במבט מהיר את הקפיטן, קומה בינונית, כתפיים רחבות, פנים רבועות, סנטר תקיף. שיער בגון קליפת אגוז מסופר ומסורק לאחור. שפתיו דקות וחיוורות. ארשת פניו רצינית ורק בעיניו האפורות שהביטו בה במבט חד הבליחה פתיעה, כשבניגוד לאחיותיה שקדו היא לחצה את ידו בלחיצה איתנה.

"בתי אישה מודרנית בעלת דעות רבולוציוניות, אבל ציונית נלהבת", התנצל אביה.

"אם סירוב להסוות מוח חושב פירושו שאני 'אישה מודרנית', אבא יקר, אני מודה באשמה. על ציונית נלהבת אפשר להתווכח", השיבה אמה ברוסית לטובת האורח.

עיני הקפיטן אורו למשמע שפת אמו והוא פנה אל אדון לבונטין, "אני מצדד בשוויון זכויות לנשים ומקווה לראות גם חברות בין חברי הפרלמנט היהודי בארץ ישראל. אולי מיס אמה תיקח על עצמה להיות החברה הראשונה ובכך תהרוג שני ארנבים בירייה אחת".

"למען השם, מיסטר טרומפלדור, אל תעודד אותה! א-לוהים עדי שהיא לא זקוקה לעידוד", פלטה גבירת הבית והזמינה את הנוכחים אל חדר האוכל.

האש באח השמיעה פצפוץ נעים וריח מעושן פשט בחדר. ז'בוטינסקי כהרגלו שעשע את הסועדים בתיאורי מפגשיו עם הנוער היהודי-אנגלי וניסיונותיו להלהיבם להתגייס לגדוד עברי. "נוער האיסט אנד ווייטשׁפּל ממשיך ליהנות ממנעמי החיים כאילו שאין מלחמה עולמית ובני גילו, האנגלים, נלחמים ומקריבים את חייהם למען אנגליה. באמריקה היהודים ציונים וגאים בארצם, בפריס פאסיביים אבל אסירי-תודה לצרפת. פה, פגשתי רק אדישות! יהודי פיקח מתושבי ווייטשׁפּל אמר לי: אינך מבין את נשמת ווייטשׁפּל. אנחנו איננו יהודים; איננו אנגלים; גם בני-אדם איננו. אנו חייטים! וראשי הציבור, סוקולוב, צ'לינוב ואחד-העם, מתנגדים לתוכנית גדוד-עברי".

המבט של אמה תעה ונתקל באביה שרמז לה למלא את תפקידה כמארחת. היא הידקה את לסתותיה ובכל זאת הספיגה את קצות שפתיה במפית בטרם פנתה אל הקפיטן ברוסית: "קפיטן טרומפלדור, איך התרשמת מקצינינו האנגלים?"

הקפיטן סב לעברה ומבטו, כך נדמה לה, לגלג. "מצאתי, שלא לפי טעמי, שהקצינים האנגלים חובבים ענשי-מלקות וחריצת פסים אדומים בגב הערום. אבל חוץ מ'חיסרון קטן' זה, אין מה לומר, הם עם נקי ומסודר. במחנות הצרפתים מתגוללות קופסות ריקות של ריבּה ובשר משוּמר, עצמות וחתיכות גבינה; במחנות האנגלים, היגיינה!". הוא פנה אל ז'בוטינסקי, "אולם כפי שהבהרתי אני מתנגד לגיוס יהודים להום דִיפֵנְס האנגלי. יש בכך משום עלבון לנו".

אמה פלטה בחדות: "אדוני סבור שלחימה בצבא הוד-מלכותו למען ההום דיפנס היא עלבון ליהודים?!"

טרומפלדור שלא ידע שארוס העלמה נפל למען אותו הום דיפנס השיב בנחרצות האופיינית לו: "אכן עלבון! כשיהודים נלחמים, ולא בגדוד עברי, הרי שכל גילוי גבורה נתפס כהישג אישי ולא לאומי. אני עזבתי משרה ופנסיה צבאית נוחה ובאתי לארץ-ישראל, למגדל ולדגניה, באומרי לעצמי שאם לא נקום ונעשה מעשה מדינה לא תהיה לנו. ואיך נוכל לדרוש מאומות העולם להכיר בזכותנו על מולדת בהעדר יכולת מינימלית להגן עליה?!" הוא לגם מהיין ושביעות הרצון והחשיבות העצמית שנדפו ממנו הכעיסו אותה.

"אמה שלנו התכוונה לנסוע לארץ-ישראל. אמה יקירה, האם רבקה חברתך לא התיישבה בדגניה?", ניסתה האם לפוגג את הזעם שזרה סומק בלחיי בתה.

"מדוע העלמה לא נסעה לארץ-ישראל?", חקר הקפיטן.

"נסיבות החיים", פלטה מבלי להביט בו.

"יחד עם הדיבור צריך לבוא מעשה!", קרא הקפיטן בלהט בנושא הקרוב לליבו ופנה אל הנוכחים. "זוהי צרתנו, שאצלנו, היהודים, אנו מתלהבים לרגע ומתקררים מיד. אין כוח התמדה, אין רצון עקשני!", והוא פנה אל העלמה ופקד: "אסור להיכנע לנסיבות החיים!"

שתיקה מביכה נפלה על יושבי החדר לפני שהשיחה שבה והתעוררה. ז'בוטינסקי פורר פיסת לחם בחושבו שיוסף ידידו שוכח שאינו עוד מפקד בשדה קרב ושעסקנים יש לשדל ולא לנגח. אדם מגוחך! חשבה אמה, נשאה אליו עיניים יוקדות ושאלה בקול חד: "קפיטן טרומפלדור, נדמה לי שהגדרת את עצמך כסוציאליסט וקומוניסט?"

מבטי הנוכחים ננעצו בה והשיחות גוועו.

"אכן כן", השיב הקפיטן בלב שלם, "אני ציוני וקומוניסט ולפיכך מתנגד לכל שעבוד של אדם מול אדון".

"ויחד עם זאת, כקצין בשדה-הקרב היית אדון ושימש אותך משרת אישי?", היא זקפה גבתה בשאלה. היא לא טעתה. ובטרם ישיב פנתה אל הנוכחים, "אבל בל נשפוט את הקפיטן לחומרה, הלא אלה נסיבות המלחמה". ושבה אליו: "קפיטן טרומפלדור, נדמה לי שהצהרת על עצמך כבעל תפיסות טולסטואיות ופציפיסט?"

"אכן כך", אישר טרומפלדור.

"ובכל זאת הקפיטן מתהדר בשלושה אותות הצטיינות ומדליה מהצבא הרוסי!"

"ארבעה", תיקן ז'בוטינסקי, "ושניים מהם מוזהבים".

"ואפשר להניח שאת ארבעת אותות ההצטיינות לא קיבל הקפיטן, שלחם בשני צבאות ובשתי מלחמות עקובות מדם, על הצטיינות בהפרחת יוני שלום ומצעדים למען אחווה עולמית?!"

"אני מניח שלא", השיב טרומפלדור.

אמה נטלה את כוס היין וקירבה אל שפתיה ומבט הקלה עלה בעיני האם אך נגוז כשבתה שאלה במתיקות: "כמה ילדים לקפיטן?". אבי העלמה פער את עיניו ולחייו סמקו ממבוכה.

"איני נשוי". טרומפלדור קירב מפית אל פיו.

"יוסף מאורס לעלמה מצוינת, מיס רוזוב, שהיא נעימה למראה וכלילת מידות", ציין ז'בוטינסקי ומבטו המוטרד נע מהעלמה לקפיטן.

אמה נעצה מבט מתריס בעיניים האפורות שהתבוננו בה. "אם כך, עלינו לאחל מזל-טוב לקפיטן הנכבד. עתה כשהוא בהליכי שחרור מהצבא האנגלי הוא פנוי לממש את אירוסיו. למתי נקבע היום המאושר?"

"אמה!", נזפה האם.

"היום המאושר עוד ייקבע", השיב טרומפלדור וזע בחוסר נוחות. אירוסיו לעלמה רוזוב התמתחו ובכל פעם שארוסתו הציעה מועד לקידושין מעיו התהפכו, ולבושתו חש הקלה כשהחיים טרפו את התאריכים.

"קפיטן טרומפלדור, אני רואה שנזיד הבשר ערב לחכך, אפשר להציע תוספת?", גבירת הבית ניסתה לחפות על גסות הרוח של בתה.

"אה!", קראה העלמה בצהלה, "נזכרתי!", ופני האם נפלו. "אמא יקרה, חברתי רבקה אכן מתגוררת בדגניה והיא כתבה לי בשנת 12 על קצין רוסי שהצטרף למושבה. לדבריה אותו קצין היה צמחוני קיצוני, ישן רק על כריות מקש ולא מנוצות אווז, ולבש רק חגורות בד. ייתכן שחברתי דיברה בך?", היא פנתה אל הקפיטן.

"אני את הצמחונות נטשתי כשנאלצתי לאכול מה שבישלתי!", צחק ז'בוטינסקי.

"מודה באשמה", טרומפלדור נד בראשו והוסיף והומור בעיניו, "אפילו ניסיתי תקופה ללכת בקבקבי עץ, אבל קשה לעבד איתם אדמה. מיס אמה יכולה להיות עורכת-דין מצוינת. ישבו לצדי על ספסל האוניברסיטה סטודנטים שידעו לשאול פחות".

העלמה עיוותה את פניה. "הקפיטן עורך-דין?"

טרומפלדור אישר.

"לא נורא, יש מקצועות גרועים יותר".

"אמה, תגידי כבר מה שאת רוצה בלי להתיש את כולם!", רטנה האחות הצעירה.

"מה שאני רוצה לומר הוא", פנתה אמה אל טרומפלדור בעיניים רושפות, "שהקפיטן יושב בחליפה מהודרת לשולחן מלא כל-טוב של עסקנים ציוניים, מסתובב בטובי הטרקלינים בלונדון כדי לקדם פנטזיה ציונית, והוא עוד מעז להטיף לי שאין לתת ל'נסיבות החיים' לעכב עלייה לארץ-ישראל?!"

נדמה שהכול עצרו נשימתם. אֶמַה שמטה מבטה אל הצלחת ורק קולות חנוקים שבקעו מהקפיטן הישוב לצדה גרמו לה לשאת מבט מודאג, חשש שנגוז כשצחוק עליז, נערי, פרץ משפתי טרומפלדור והרעיד את כתפיו וגופו. לאחר היסוס הצטרפו אליו יושבי השולחן.

"מיס אמה, יפה דיברת!", אמר כשנרגע. "אני חב לך התנצלות. כמטיפים רבים וטובים אף אני חטאתי ונשאתי דרשות מקום בו התנהגותי לא תעמוד בבחינה מדוקדקת. נאה דורש, נאה מקיים!"

ודווקא הצחוק הנערי שפרץ מהקפיטן עורר בעלמה חוסר נוחות. היא השיבה בלקוניות לשאלותיו על עבודתה בבית החולים והוא הניח לה ופנה לשוחח במרץ עם אביה. החום ופטפוט האנשים שעד לפני רגע היו נעימים החלו סוגרים עליה, כמו זעקת שוחות המתים בקרב על הסום. היא הניחה את המזלג וטמנה ידיה בחיקה לעצור את הרעד. ונדמה היה לה שהקפיטן, כמו כלב ציד שחושיו מחודדים לריח פחד טרפו, קלט את השינוי בנשימתה. למרות שלא אמר דבר. רק מזג מים לכוסה מבלי להפסיק את דיבורו אל אביה.

היא לגמה לגימה מדודה, עצמה את עיניה, אך תמונות הפצועים והאיברים המרוטשים מבית החולים בשדה הקרב חדרו בעד העפעפיים הסגורים, וריח בשר-אדם חרוך ונמק צרב את אפה. והנשימה האחרונה של ארוסה. אותו משב נשמה סופי שיצא משפתיו אל תילי הסום. לאן הלך?

מראה הבשר בצלחתה, סיבים ואדמומיות, היפך את מעיה. היא קמה בחטף, ולפני שהספיקו הגברים לקום לכבודה שמטה את המפית ויצאה כמעט בריצה אל דלתות הזכוכית המובילות לגן. אוויר מקפיא הכה בה. היא רכנה אל העציץ הישן והוציאה קופסה כסופה ובאצבעות רועדות שלפה סיגריה והציתה גפרור. וניסתה לנשום לרווחה. אולם המחשבה על המבטים המרחמים שיינעצו בה כשתשוב לבית הביסה אותה.

***

למחרת הקישה מרתה על דלת הטרקלין להודיע לגבירתה שאדון טרומפלדור ממתין במבואה. הגברת לבונטין הורתה לה להובילו אל חדר העבודה ולקרוא לאדונה.

"האדון ביקש מפורשות לשוחח עם מיס אמה", הודיעה מרתה והציצה בעלמה בסקרנות.

הקפיטן נכנס לטרקלין בצעד בוטח, אך בעיניו מבט נבוך. הוא שאל בשלום הגבירה ובנותיה לפני שביקש את רשותה לשוחח עם בתה. האם נדה בראשה והזמינה את הקפיטן לשבת. היא ובנותיה נטלו לידן ספר או עבודת רקמה ואמה ידעה שהן רק מעמידות פני עסוקות.

היא התרוממה ממושבה על הספה הקטנה. "קפיטן טרומפלדור, היום לא יצאתי לאוויר הצח, האם תארח לי חברה בטיול לפארק?", ולפני שתישמע התנגדות כלשהי היא יצאה מהטרקלין ומיד לבשה מעיל וחבשה כובע. אלא שהקפיטן התעכב, שכן לבישת מעיל ביד אחת היא קשה. ובהיותה אחות המורגלת לסייע לפצועים רצתה להציע את עזרתה אולם חושיה עצרוה. היא התבוננה בעניין לגלות כיצד הביס את המגבלה.

בשיניים. את ידו הקטועה החליפו שיניו שאחזו בצווארון המעיל בעוד ידו הבריאה השחילה את התותבת הנוקשה לתוך שרוול המעיל. היא פתחה את דלת העץ הכבדה ורוח נובמבר הכתה בה. ירדה במדרגות המובילות לרחוב והקפיטן הדביקה מיד וצעד לצדה. "מיס אמה—"

"לא עכשיו, קפיטן. בפארק". היא היסתה אותו. והוא השתתק יותר מפתיעה מאשר מצייתנות. עברו בין שערי הפארק והיא הובילה לעבר האגם לפני שעצרה ופנתה אליו במבט שואל.

"מיס אמה, באתי להתנצל על דבריי אתמול בעניין ההום דיפנס. לא ידעתי שארוסך נפל בקרבות על הסום. אומרים שהיה בחור מצוין".

היא סקרה את פניו, "האם זה משנה את דעתך לגבי גיוס יהודים להום דיפנס?"

"לא".

"כך חשבתי".

"אבל עדיין אני סבור שלא הייתי צריך לומר את הדברים בפנייך", עיניו התרככו.

"האם בכוונתך להקים גדוד עברי נוסף?"

"אני משתדל, לצערי לא בהצלחה רבה".

"ואתה מאמין שיחידת עזר צבאית, ולא כוח לחימה על חזית ארץ-ישראל, הוא הדבר הנכון ליהודים?"

"ישבנו בחיבוק ידיים אלפיים שנות גלות וגמולנו היה הפליה ופוגרום. משהו צריך לעשות". הקפיטן החל לפסוע סביב האגם והעלמה הצטרפה אליו. "ואם לא יעלה בידך?"

"אצטרך לתכנן מחדש".

היא עצרה. "מיסטר טרומפלדור, לא התרשמתי שאדוני מתנהל בעולם ללא תוכנית מדוקדקת לרבות גיבוי".

אף הוא עמד וסב לעברה, "לא חשבתי שהעלמה תתעניין".

"אתה תמיד מתייחס לעצמך ברצינות תהומית?", היא גיחכה. הקפיטן שהיה רגיש לרמיזות על אופיו הקשה, ויש שטענו המתנשא, נעלב. הוא הידק את שפתיו ושב לפסוע מבלי להשיב לה. ולפני שחשבה שלחה את ידה ואחזה באמתו, אלא שלא רכות-בשר קיבלה את פני אצבעותיה, אלא תותבת נוקשה. הוא נרתע, ומהבעת פניו הבינה שרק החמירה את המצב.

"אנא, סלח לי", אמרה, "בחודשים האחרונים אינני עצמי ואני חוששת שהחלדתי בניהול שיחות נימוסין".

הוא נד בראשו והחצץ שחרק תחת מגפיהם ליווה את שתיקתם. היא העיפה לעברו מבט, "האם הפציעה עוד מכאיבה לך? נותר כאב בגדם?"

הקפיטן התכווץ למשמע המילה גדם. "א-לוהים ישמור", הוא מלמל, "את אכן חלודה".

"שאלה אישית מדי? אני אחות ומורגלת בשאלות כאלה".

"אם הייתי פצוע בבית חולים הייתי משיב ברצון".

"ומה ההבדל?"

"כשגבר פוסע בפארק לצד עלמה כמוך הדבר האחרון שהוא רוצה זה שישאלו אותו על נכותו".

"הדבר האחרון שהתרשמתי הוא שאדוני מגדיר עצמו כנכה. ולמה כוונתך עלמה כמוני?!"

הוא הסיט מבטו אל האגם, "לא משנה איך אגדיר עצמי עדיין ידי השמאלית תהיה חסרה".

"וכואבת".

הוא הבזיק לעברה מבט ולא אישר.

"שלחת את ידך השלמה לאחוז בתותבת והזיע בפניך סימן לי על תחושת כאב. אצל חמישה עד עשרים אחוזים מקטועי-האיברים נותר כאב מתמשך בגדם".

הקפיטן המשיך להביט באגם.

"הכאב בוודאי חד, עוויתי, דוקר ושורף. האם יש גם תנועות לא רצוניות?"

"מיס אמה!", הוא נטל נשימה וריכך את קולו, "בבקשה נדבר בנושא אחר".

"מדוע?"

"זה נושא פרטי".

צינת האוויר ננעצה כלהב בריאותיה, לחייה וקצה אפה סמקו, והבל יצא מפיה כשנשמה. אולם ריח האדמה הספוגה ואגלי הגשם על העלים היה עז ומלא חיים. היא פנתה אליו, "אם היית צריך לבקר במסגד בקושטא, ועל פי מנהג המוסלמים מחויב לחלוץ מגפיים ולכן להיעזר באחר, היית מבקר במקום?"

עיניו הצטמצמו, "רכלנות אינה הולמת את העלמה. ממי שמעת את הסיפור?"

"אין באמת דבר פרטי, מיסטר טרומפלדור".

"ז'בוטינסקי". הוא פסק, והבעתו התקשחה.

באותו רגע הבינה מדוע יראו מפניו. "אני תוהה מדוע גבר עם עבר מפואר כשלך, שכבר הוכיח את כוחו, רואה בהזדקקות לאחר סימן לחולשה".

"שיעור ראשון בשיחת נימוסין", הוא השיב, "מזג האוויר קר אך האוויר רענן".

"אדם שפיקד על חיילים בשני צבאות, עמד בפני המוות ויכול לו, היה מנהיג השבויים במחנה היפני, בוודאי מוכשר בקבלת החלטות. תסכים עם אבחנתי שאדוני מומחה בקבלת החלטות?"

"אומרים שהקור בלונדון מגיע לשיאו בינואר". ולמרות שהתעקש לשנות את נושא השיחה מבלי משים עצר נשימתו סקרן לגלות לאן יובילו שאלותיה.

"אמור לי, מדוע שאדם כזה ימשוך את אירוסיו ולא יתחתן, או ישחרר את ארוסתו?"

"הא!", הוא נשף אוויר, ונדהם.

"להתנצל שוב?", היא זקרה גבה.

"מה הטעם? אינך מצטערת כלל".

"מיסטר טרומפלדור, להגנתי אטען שאיני רואה טעם לנהל שיחה על כלום. ובעוד אדוני מתמחה בדיבור על הקולקטיב והלאומי אותי מעניין היחיד. אולם מעכשיו אשמע לחינוך הטוב של הוריי, אשתוק ואניח לך להוביל את השיחה".

כשהקפיטן שב לחדרו הוא פשט את חליפתו, שחרר את רצועות התותבת, ונמלא בביקורת על עלמות שאינן יודעות גבולות של טעם-טוב. אולם על משכבו בלילה כשראשו שקע בכר הרך, הוא סב על צדו וקיפל את ידו השלמה תחת הכר, ודמיין כיצד היה משיב לעלמה לו ניהלו את השיחה עכשיו.

***

בימים הבאים הקפיטן הפך לאורח קבע בבית משפחת לבונטין. שם נחלקו הדעות בעניינו: האב סבר שהוא ציוני ואיש כבוד, האם תהתה על כמה עומדת פנסיה צבאית של קצין, והאחות הצעירה התלוננה שהגידם מטיל בה מורא. באחד הביקורים הביא עמו הקפיטן חוברת מרופטת לעיון העלמה, "מסע לאיקאריה", מפי קאבה, גדושה בהערותיו בעיפרון. "מה זה?", שאלה האם את מיס אמה. "הזמנה לשיחה נוספת", עיוותה האחות את פניה, והאב הפך בחוברת מצד לצד במבט מוטרד.

"תנוח דעתכם", פלטה אמה וסמקה, "מיסטר טרומפלדור הוא ג'נטלמן מושלם והוא הבהיר כי הוא קשור לעלמה רוזוב. ולמען השם, האיש מעורר יראה יותר מאהבה!", הוסיפה כדי להשתיק את הלשונות.

***

"איני מבינה מדוע איני יכולה ללגום מהברנדי, אמא!", רטנה אמה. לאחר כוסות התה המסוכר שהערתה לגופה במשמרת בבית החולים היא נזקקה למשקה חזק. "המלחמה אולי שינתה כמה דברים, יקירה", השיבה האם ונטלה רקיק, "אולם בל תטעי, שום גבר לא רוצה רעיה עם סיגר משתלשל מבין שפתיה לוגמת ברנדי".

"על מה מדברים הגברים, איני מצליחה לשמוע", רטנה העלמה וקמה.

"…גם הנסיכה גאגארינה התייצבה בחדרו של טרומפלדור והזמינה אותו ל'פגישה-אישית' כדי לגייסו לפקד על המשמר", ז'בוטינסקי קרץ, הגברים צחקו, ואמה הביטה בקפיטן בעניין מחודש.

"ומה השבת לה?", שאל אדון לבונטין.

"אמר 'לא!'", צחק ז'בוטינסקי.

"…אבל להיות קפיטן של גדוד נהגי-פּרדות", אמר אחד האדונים, "פרדות הם כעין חמורים, דומה לשם גנאי ביידיש. לא מצאת בזה פחיתות כבוד?"

"ביידיש", השיב טרומפלדור, "גם סוס הוא שם גנאי, 'בּיסט-אַ-פערד', ובכל זאת לו הציעו לי לפקד על גדוד-פרשים הייתם רואים בכך כבוד. שטות, רבותיי! גדוד עברי הוא גדוד ולא משנה איפה הוא נלחם".

"טרומפלדור, ספר על הגנרל בפורט-ארתור, זה סיפור נהדר!", קרא ז'בוטינסקי.

"אתה מיטיב לספרו ממני", השיב הקפיטן בחיוך דק.

ז'בוטינסקי לא נזקק להזמנה נוספת. "כשנלחם בצבא הרוסי הפלוגה של טרומפלדור ישבה בחפירות מול המצודה. היפנים התקיפו וכמעט כל הגבעות התפנו, כל בעלי הדרגות נהרגו, והדגלן הלך למפקדה להביא הוראות ולא חזר. התרוקנו הגבעות הרוסיות, טרומפלדור שלח את חייליו למצודה ויצא לרגל, חקר את הטופוגרפיה והגיע למסקנה שניתן להביס את היפנים. מרחוק ראה גנרל מהדיביזיה הימית כשמשקפת בידו. ירד אליו וביקש שייתן לו כוח חיילים לכבוש בחזרה את העמדה. 'רעיון אמיץ!', השיב הגנרל, 'רוץ מאחורי התל ואמור לקצין שיביא את פלוגתי הנה'.

"טרומפלדור רץ כשמטר פגזים יפנים ניתך עליו, אש וגופרית, טיפס וראה שהפלוגה נמלטת בבהלה. שב אל הגנרל וסיפר לו. הלה זרק את כומתתו, הכה באגרופיו בראשו וזעק: 'בושה וחרפה! ברחו כְּזִ'ידִים!'".

הנוכחים פרצו בצחוק והקפיטן חייך.

"אי אפשר לבוא אל הגנרל בתלונות", העירה אמה ושמחה שנטשה את שיחת הנשים.

"ומדוע כך?", שאל טרומפלדור.

"כי אדוני לא נראה יהודי".

הבעת מבוכה עלתה על פני הנוכחים.

"וכמו מה אני נראה, מיס אמה?"

"כמו בן הצפון. סקוטי".

"ואיך נראה יהודי?", הוא חקר.

היא השיבה בלי היסוס: "כמו ז'בוטינסקי, למדן-ממושקף, שמדבר עם ידיו. תקשור אותן מאחורי גבו ולא יוציא הגה". "אמה!", קרא אביה בזעזוע.

משהבינה מה השתמע מדבריה סמקה אולם לא נסוגה, "אני בטוחה שגם כשהיד השמאלית של הקפיטן הייתה שלמה היא נותרה דמומה בדברו".

"מספיק!", נזף בה אביה משל הייתה ילדה, "היה לך יום ארוך, עלי לחדרך. אני מתנצל, מיסטר טרומפלדור, רבותיי, בשם בתי. אחרי יום בבית-חולים בין הפצועים, שלא כולם ג'נטלמנים, היא שוכחת איפה היא נמצאת".

"להיפך, אבא. אני זוכרת יותר מדי".

אדון לבונטין לקח את כוס היין מיד בתו. "שתית מספיק, אחותך תלווה אותך לחדרך". במצוות האם האחות הצעירה התייצבה לצד העלמה אולם אמה הדפה את ניסיונותיה להובילה החוצה.

הקפיטן צעד קדימה. "מיס אמה, אני זקוק לאוויר צח, תואילי להתלוות אליי לגן?", ולפני שהספיקה להתנגד אחז באמתה, הובילה דרך הדלתות ורק ליד שיחי הוורדים הרפה ממנה. היא שפשפה את ידה. ידו הטובה הייתה חזקה מאוד.

"אלכוהול אינו מרפא כאב", הוא פלט ביובש.

"אני לא שיכורה". היא ירתה והתיישבה על הספסל.

הוא התיישב במרחק מהוגן ממנה. "אין טעם במרה שחורה. צריך אדם לה—"

"למען השם, אתה אומר אי-פעם משהו אישי?!", היא קטעה אותו ומלמלה לעצמה, "לדבר איתו זה כמו לדבר אל סלע או עם סמל-ציוני ארור!"

"אין צורך לקלל".

"שמעת דברים גרועים מאלה בקְסַרְקְטִין".

"מיס אמה, מה את רוצה?"

"שלא יתייחסו אליי כאל ילדה. אני אישה".

"מה את באמת רוצה?"

"שתפסיק לקרוא לי מיס אמה!"

"איך אקרא לך?", שאל בעדינות.

"אמה, קוראים לי אמה. ואל תדבר אלי כמו לחיה פצועה. ותגיד משהו אמיתי, למען השם!"

הקפיטן נשען לאחור ושתק.

"מיסטר טרומפלדור, אנחנו מכירים כמה שבועות, אוכל לקרוא לך יוסף?"

"לא".

היא בהתה בו. "לא?!"

"איני בעד קרבה יתרה בין אנשים. שום דבר טוב לא יוצא מזה".

"העיקר בנאומיך אתה מהלל את הרוח-האנושית. אין בכך צביעות?"

"אני מאמין באדם, אבל התאכזבתי מאנשים".

"אני מאמינה באנשים, אבל התאכזבתי מהחיים".

הוא היסס לפני שסב אליה, "בשם יוסף קוראים לי מכריי. חברים קרובים קוראים לי אוסיה".

"או-ס-יה", היא ניסתה את השם על שפתיה וחייכה, "אתה אדם רב-סתירות. זה נכון שהוסמכת להיות מרפא-שיניים?"

הוא נד בראשו.

"טעות עשית שנטשת מקצוע זה לטובת עריכת דין".

"אי-אפשר לרפא ביד אחת".

"איך אתה עושה זאת, חי עם האובדן?"

"אדם צריך—"

"אוסיה!", היא נזפה, "אם אינך מתכוון לענות בכנות אל תענה בכלל".

בתנועה לא מודעת שלח הקפיטן את ידו הבריאה לאחוז בתותבת שתחת שרוול החליפה. "אני מניח שאני חי עם כאבי, מובדל מאחרים".

"בוודאי הדרך שבה אני מתיזה את צערי לכל עבר מעוררת בך סלידה".

"לא סלידה, אלא צער. אולם יודע אני כי יבוא יום ותינשאי, תקימי משפחה, ותמשיכי. החיים חזקים מכל דבר".

"אני לא רוצה…". דמעות עלו בעיניה, "אני לא מאמינה בזה יותר. לא באהבה. לא בחיים. על משכבי בלילות אני מבקשת את מה שלא אמצא, ואני שואלת איזה עוד רעות החיים מזמנים לי?! ואיך אני, שחברותיי התקנאו בי, הפכתי ליצור מוכה-גורל?!"

הקפיטן הזדקף. "בהר אוּגלוֹבאיה פגעוּ בידי השמאלית רסיסים של כדוּר-תוֹתח ורוֹצצוּה. פניי נצרבו, ולא ידעתי מה קרה איתי. הייתי בן עשרים וארבע, אמה. ושם בין חיים למוות, מוטל על האדמה חסר-אונים, תקווה לחיות נעורה בי. חזקה ובוערת. ובבית החולים גמלה בי ההחלטה שכוח חיים זה ידריכני כעמוד אש, כעמוד ענן".

"שהותך בבית החולים בוודאי הייתה איומה".

"נוראית למדי, לצדי שכב נבל שלא הפסיק לקלל ז'ידים", הוא חייך.

אמה חייכה ואז הרצינה. "ספר לי על גליפולי".

"מה תרצי לדעת?"

"ספר לי על המוות".

"את אחות בבית חולים, ראית מוות", הוא השיב ביובש.

היא לא הסירה מבטה ממנו.

"הדיבור רק מוסיף צער, אמה, ולא מחזיר את המתים".

"ספר לי, בבקשה". היא לחשה.

הוא הסיט מבטו אל המרחק ונטל נשימה, "גליפולי יפה כמו השטן. גבעות מכוסות ירוק באביב; ושלג, גשם-בוץ בלתי פוסק בחורף. ומההר הארור אקי-בבה נשלחות פצצות בלי-סוף. בלילה אפלה גמורה. שרים 'התקווה' ויוצאים בשורה לחזית. אני רוכב בראש. ונהמת יריות-הרובים במרחק כקול מים הרותחים בדוד. ממעל מבהיקים נחשי אור מבשרי רעה, השראפּנלים והכדורים, בשריקת זעם יורדים מטה". הקפיטן השתתק ושקע בהרהורים. "בהמונים מוצעדים הפצועים; נופלים, גונחים ונאחזים. כציפורני מכשפות אגדיות נתקעים חיצי השראפנלים בגוף הבריא. המוות ריחף סביבי ככלה המבקשת חתן ונעים עד אימה להביט בפניה. הנה תבחר בי ותנשק אותי בנשיקת המוות שלה, תשכיבני במיטתה הקרה, בזרועותיה של הכלה הנצחית הזאת… ובתום הליל בשובי אל האוהל אני נושם את האוויר הקר ויודע שהלילה לא נוּשקתי ולא הוּשכבתי…"

"יראת מהמוות?"

הוא נטל נשימה חדה, איש מעולם לא העז לשאלו שאלה זו. "אחד הקצינים האנגלים היה משתחווה לכל כדור וזוחל להסתתר תחת כל עץ או פרדה. הייתי קורא לעברו: ‘Ca ne fait rien. A la guerre comme a’ la guerre’, אם צריך למות, נמות. במקום להשתטח רכבתי על סוסתי כראוי למפקד צבא יהודי".

"אוסיה, לא ענית על שאלתי".

שפתי הקפיטן השיבו לה בחיוך קטן ולפתע הבחינה שהן דקות ונאות. "בדרך לאלכסנדריה כשאמרו שחגה צוללת העלולה לטבע את אוניית המלחמה שבה שטתי ביקשתי בליבי שכשייגזר עלי למות הייתי רוצה מיתה יפה כראוּי ליהודי המת על ארץ-ישראל; ובאותו רגע נמלאתי במורא שמא ברגע האמת אחלש ואמות בפחדנות וכיעור".

"ומה עשית כדי להביס את הפחד?"

זיק נערי חלף בעיניו, "רחצתי את גופי במי ים קרים, לחצתי על כפתור הווינטלטור ונחתי על משכבי. אמרתי: אם תבוא הצוללת תִּזְעקנה האחיות עד שאקיץ".

צחוק אמה הרעיד את הטיפות שנקוו על עלי הוורדים.

אושרת אסייג-לופז נשואה ואם לשלושה, מתגוררת ברחובות. עורכת-דין, בעלת תואר שני במשפטים, מלמדת —–בפקולטה למשפטים בבינתחומי הרצליה ובאקדמית נתניה

 

————————–

נימוקי השופטים

"על משכבי בלילות ביקשתי" הוא סיפור עשוי היטב, מרשים ומענג. בשפה מדויקת הוא מחיה דמויות מוכרות מעולם המיתוס הציוני ובורא עבורן רגע ביוגרפי אישי. השילוב הבדיונוגרפי של הדמויות ההיסטוריות עם גיבורת הסיפור, ביחד עם ההרחקה בזמן ובמקום מהזירה הסיפורית המוכרת לעייפה, מייצרים עניין רב; וההבטחה, המורגשת מראשית הסיפור, בטעמו ובאווירתו, מתגשמת לכל אורכו של הסיפור.

ליהוק דמות המופת הציונית והגיבור הלאומי טרומפלדור אל תוך ההקשר האישי שנארג עבורו בסיפור מאפשר למחברת לעמת בין היחיד ללאום – הדיבור הקרוב, הפרטי והאישי אל מול שיח מורחק של עקרונות ונאומים ציוניים נמלצים.

מבנה הסיפור הוא קלאסי, ממעט בתיאורים ומרבה בדיאלוגים, בדומה לספרות העתיקה מושתתת המחזה. הדיאלוגים המהירים, השנונים לרוב ומלאי ההומור, קולחים ונקראים כתסריט אהרן-סורקיני עכשווי.

גיבורת הסיפור, עלמה יהודייה-בריטית צעירה שארוסהּ נהרג בקרב, היא צעירה רהוטה, כאובה וצינית, חריפת-לשון ושנונה, שאינה נותנת לגבולות המגדר התקופתיים לעצור בעדה. דמותה בסיפור, לצד נימוסי השיחה, השולחן, הטיול והחיזור ותיאור המשפחה והאחיות שברקע, מזכירים במידה רבה את דמויותיה של לואיזה מיי אלקוט האמריקנית ב"נשים קטנות" ובעיקר את אלה של ג'יין אוסטן הבריטית. לא פלא אפוא ששמה הוא אֶמַה.

רק על משכבה בלילות היא מתירה לעצמה להישבר. הפער הכפול – בין דמותה הדברנית והעולצת מול דמותו השתקנית והכואבת, ובין הרחמים העצמיים ותחושתה הפסימית בינה לבינה לבין השלווה והאופטימיות שמתארת דמותו של טרומפלדור נוכח פני המוות בסוף הסיפור – מצליח לפתוח את דמויותיהם המורכבות אל הסיטואציה האנושית במלואה.

ההתלבטות העיקרית שהרחיקה את הסיפור המלוטש מפרס בתחרות נעוצה במבנהו שאינו מאפיין במובהק את סוגת הסיפור הקצר ונדמה יותר כפרק מתוך רומן שבכתובים. עם זאת, אי אפשר היה להתעלם מאיכויותיו ולפיכך חודשה בעבורו קטגוריה חדשה בתחרות והוא זוכה בציון לשבח מאת חבר השופטים.

שמואל פאוסט

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון, ז' חשוון תשע"ח