בתגובה ל"חושן משפט" 
מאת אביעד הכהן, 
גיליון פרשת האזינו

היטה משפט

אפשר להתפעל משנינותו של השופט מישאל חשין ז"ל ומן האמירות הקולעות שלו הנסמכות על הכתובים, אשר אותן הרבה להביא בשמו פרופ' אביעד הכהן במאמרו על האיש. אפשר גם להתמוגג מאהבתו של השופט לשעבר לספר הספרים ולדברי חכמינו זכרם לברכה. אולם תמהני, האם עד כדי כך ראוי לומר "קדושים" אחרי מותו?

אין ספק שמקורותינו גדושים דברי חכמה הראויים לציטוט. ואין ספק שחשין היה חכם, שנון ובעל ידע תורני נרחב. אך האם בכך דיינו? או שמא יש לצפות שאדם בקי וחכם כל כך גם יאמץ מתוך אותם מקורות אורחות חיים ודרכי משפט, במיוחד בשבתו בתפקיד כה רם שיש בו אחריות רבה כל כך. האמנם השופט חשין פסק תמיד מתוך נקיות הלב ולא הטה משפט מתוך מאווי הלב? חוששני שהתשובה שלילית.

את הדוגמה הראשונה אביא מן הפרשה שפגעה בי. חשין התמנה להיות אב בית הדין בהרכב שדן בערעורה של בתי, מרגלית, כאשר הוגש הערעור על הרשעתה על כך שידעה כביכול שיגאל עמיר עומד להתנקש בחייו של יצחק רבין ז"ל. מתוך עדות מהימנה שהגיעה לידי – ושאותה כבר פרסמתי בעבר – ידוע לי שבתגובה לבשורת המינוי השמיע השופט המכובד אמירה שממנה השתמע כי חרץ מראש את דינה, וזאת על פי מידע תקשורתי מסולף ומתוך רגש של שנאה ונקמה, אשר נבעו, כפי הנראה, גם מגישתו השלילית באופן כללי אל ציבור המתיישבים מעבר לקו הירוק. לאור האמור היה מן הראוי שהוא יפסול את עצמו מלדון בתיק. אולם לצערי נראה כי יצרו גבר על שיקול דעתו.

דוגמה נוספת המעלה לפחות חשד להעדר ניקיון לבב היא זיכויו של שמחה דיניץ מאשמת גניבה מכספי ציבור. חשין מיעט מאוד לזכות בערעורים פליליים שהוגשו לבית המשפט העליון. אבל במקרה זה הוא חרג באופן בולט ממנהגו. שמחה דיניץ היה יו"ר הסוכנות ושגריר ישראל בארה"ב בעבר, אח של יורם דיניץ, שהיה פרופסור למשפטים. מפסק הדין נראה שחשין עשה פיתולים משפטיים כדי לזכותו.

האם הדמויות התנ"כיות שכה אהב שימשו לחשין גם מופת ודוגמה להתנהלות בחיים? כאשר נולדה לו בת מחוץ לנישואים, במשך כשני עשורים הוא התכחש אליה ולא הכיר באחריותו כלפיה. לא הודה כיהודה ולא התוודה כדוד.

לא לשווא התנגד השופט משה לנדוי – שהיה נשיא בית המשפט העליון – באופן עיקש ועקבי למינויו של חשין כשופט בערכאה גבוהה זו. רק לאחר פרישתו של לנדוי קיבל חשין את המינוי הנכסף.

לאור דברים אלה, ועוד רבים אחרים, לא ברור לי הטעם בהבאת מאמר שלם להוכחת הפן היהודי כל כך של האיש, בלא שתובא בעיתון שום התייחסות לדמותו השלמה, למעשיו ולפסיקותיו השנויות במחלוקת. לעניות דעתי, בכתבה ארוכה, או לצידה, מן הראוי היה לתת ביטוי גם לצד זה באישיותו של מישאל חשין ולא להסתפק בשורות בודדות המזכירות פסיקות שלא היו לרוחו של הציבור הדתי, כאילו שזו הייתה כל הבעיה איתו.

דב הר שפי

———-

בתגובה ל"שני רבנים ומלכוד אחד" מאת עודד פלוס, 
גליון פרשת וילך

טענה מופרכת

העולם המחקרי, כמו גם העולם הרבני, מבחינים ברורות בין בדיה ספרותית ובין מציאות היסטורית. גם אם לשתי הסוגות הצדקה, וכבודן במקומן מונח – זאת רק "במקומן", כאשר אינן פולשות האחת לתחום חברתה. תנאי מקדמי ראשון במעלה הוא שההבחנה בין הבדיה ובין המציאות תוצג באופן ברור ושחלילה לא יתהפכו היוצרות ותוצג בדיה גמורה כאמת לאמיתה. הכלים להבחנה אינם כה סבוכים: בעוד שהראשונה, הבדיה הספרותית, די לה בדמיון מפותח ובכושר כתיבה ספרותית, הרי שהשנייה טעונה ביסוס, תיעוד, תימוכין, ריאליה. זו דרישה מתודולוגית ראשונית, בסיסית ומוכרת.

מוכרת? כנראה שלא די הצורך. מר עודד פלוס פרסם מאמר שעניינו רצונו של הרב להימנע מלהספיד את הרצל. לדידו של מר פלוס, רצון זה נבע מחשש שמא הספד כזה יביא "לסיכול בחירת חותנו – האדר"ת – לכהונה רבנית". האדר"ת, שסבל שנים רבות מפרנסה מאוד לקויה, ייחל למינויו כרבה של ירושלים, והרי ברי שבני היישוב הישן לא ימנוהו אם חתנו תומך בהרצל. כך בתמצית טענת מר פלוס.

נקדים ונאמר שכל ה"חומרים" שלהם נזקק מר פלוס מוכרים היטב לעוסקים במשנת הראי"ה, כולם נדונו זה כבר ואין בהם לא חשיפה ולא חידוש. גם תיאור ביקורתו של הראי"ה על הרצל, אישית, ועל התנועה הציונית ככלל, ידוע היטב והדברים פורסמו עשרות פעמים. נקודה אחת בלבד מחדש מר פלוס במאמרו: "לתולדות חייו של האדר"ת יש משקל מכריע בחשש שמלווה אותו [את הראי"ה] בנוגע לשאלת ההספד על הרצל". ומה הוא אותו חשש? פרנסתו של האדר"ת: "האדר"ת… היה רגיש ודרוך באופן יוצא דופן וחשש כי כל אמירה, אירוע או מעשה עלולים להביא… שייפגע בפרנסתו, במעמדו או בסיכוייו לקבל עליו את תפקיד הרב של ירושלים…". כלומר, מה שהביא לסגנונו המורכב של הראי"ה בהספדו את הרצל אינו עניין להשקפת עולם מהותית, אלא רצון לסייע לפרנסת חותנו (קבלת ג'ובים?).

הרצון לסייע לפרנסת חותן ודאי אינו פסול, חלילה. ואולם, להציג זאת כ"משקל מכריע", כזה שיביא את הראי"ה להימנע ולא להביע את מה שהוא באמת חושב, זו כבר אמירה מרחיקת–לכת, הפוגעת למדיי ביושרת הראי"ה, ולכן ודאי היא חייבת בביסוס ממשי ומשמעותי נטול כל עוררין.

ללא בדל של תימוכין

דא עקא, לדברים אלה, שמוצגים כאמת היסטורית, לא מובא ולו גם בדל של תימוכין. מר פלוס אינו מציג שום מסמך, ואינו מעניק כל ביסוס לטענתו. הוא אינו מצביע ולו גם על מכתב אחד של האדר"ת לרב קוק שמורה לו, למצער מבקש ממנו, או אף רומז לו, להימנע, שמא ייפגע. הוא הדין מן הצד השני – אין גם שום ביטוי של הרב קוק כלפי האדר"ת, שסגנונו הזהיר בנאומו–הספדו נעשה בשל כך. אדרבה, מכתב הראי"ה לאדר"ת מבהיר בפרוטרוט את הרקע, את הנסיבות ואף את עילת ההתחבטות, ודבר מעין זה המתואר על ידי פלוס לא מצוין, גם לא ברמיזה.

יתרה מזאת; עצם הטענה שדבר כזה עלול היה לפגוע בסיכויי מינויו של האדר"ת קרוב להיות מופרך היסטורית. נזכיר כי לא זו בלבד שהרב שמואל סלנט – וקהל ירושלים – הם הם שפנו לאדר"ת שיגיע ירושליימה כדי לסייע לרב סלנט הקשיש, אלא שהדבר נעשה זה כבר. בשנת תרס"ד (1904), שבה אנחנו עסוקים, הרי שזה כבר כשלוש שנים האדר"ת נמצא בירושלים ומתפקד הלכה למעשה כרבה של העיר. אז עכשיו יודח?!

ולבסוף; קיים לא מעט תיעוד שמורה כי גם האדר"ת וגם הראי"ה היו רחוקים מענייני כסף וכבוד, ובוודאי שלא נהגו לעשות שקר בנפשם בשל כך; חלילה. הסיפורת מעידה על כך, ולא פעם גם לא פעמיים ושלוש, והדבר גם מגובה באיגרות ובלא מעט מסמכים. נסתפק בשתי דוגמאות שאין מפורסמות מהן, אחת בנוגע לאדר"ת ושנייה בנוגע לראי"ה: וכי לא מצוי בידינו תיאור האדר"ת על דחייתו את הפצרות קהילת פוניבז' להעלות ולשדרג את שכרו ובלבד שיישאר רבם, וכל זאת כדי לא להפר התחייבות שכבר נתן לקהילת מיר? וכי לא ספג הראי"ה אבני בליסטראות עזות וקשות לאור תמיכתו באברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואבא אחימאיר ודחייתו הנוקבת את האשמתם ברצח ארלוזורוב, וזאת משום ש"האמת אינה ביישנית ואינה פחדנית"?

ברור שתמיד ניתן להעלות השערות, לדמיין סיפורים ולהציג תרחישים. אולם להציג דבר כ"אמת", בלא שאותה "אמת" נשענת ולו גם על בדל של תימוכין מוצקים, ומכל שכן כאשר היא פוגעת ביושרה, הרי זה מעשה שלא ייעשה. העולם התורני והאקדמי כאחד אינם יכולים בשום פנים ואופן להשלים עם הדבר.

יעקב הלוי פילבר, אברהם זק"ש ונריה גוטל

הרב יעקב הלוי פילבר הוא מהדיר כתבי הרב קוק, 
ר' אברהם זק"ש הוא חוקר כתבי הרב קוק 
והרב פרופ' נריה גוטל הוא נשיא מכללת אורות ישראל

–

מעדיפים להתעלם / עודד פלוס משיב:

זכות נפלה בחלקי לאחד תחת תגובה אחת את ממשיכי דרכו של הרב, שזיהו אויב ומתנכר וחשו להפעיל מולו את "כיפת הברזל", בלא לברור מילים.

האם לשיטת המגיבים הרב נשא את ההספד בלב שלם ועשה שימוש במיטב כישוריו כמספיד (ראו ההספד על הרב יצחק אלחנן ספקטור, שהובא לדפוס ב"מדבר שור")? האם הרב לא ביקש, בניסוח ההספד, לאזן בין השקפת עולמו בנוגע להרצל והציונות לבין הרצון לא להשיב את פני אנשי יפו והמושבות, מעסיקיו החדשים, ריקם? האם מגמה ברורה זו לא עולה מההספד? האם גישה מאזנת זו לא עולה ממכתבו לאדר"ת? והאם זו לא עולה מהאירוע המובא בסיום המאמר?

האם בדיה היא לראות כך את ההספד? האם "אין מצווה לומר דבר הנשמע"? האם התנהלות ללא חציית קו אדום ושמירה על מקום עבודה ועמדת הנהגה והשפעה הן שיקולים פסולים ומשוללי היגיון בהקשר הנדון?

ובאשר לאדר"ת, מעבר לחוסר הבנת הנאמר בהקשר זה במאמר בידי המגיבים, האם קורות חייו של האדר"ת לא הנחו אותו לזהירות יתר? האם בדיה היא לומר כי עמדת אנשי היישוב הישן לא שבעה נחת מההספד? האם האחרון חש משוחרר מחשש ביחס למעמדו בירושלים, והאם העובדה שהוזמן לכהן וכיהן שלוש שנים כ"סגן הרב הראשי" די היה בה כדי להפיג את החשש שקינן בו, בהתחשב בחוויות חייו עד אז?

אם הרב לא חש מחויב ליתן הסבר לאדר"ת ולא חשש לפגיעה בו ובמעמדו, מדוע אם כן טרח מספר ימים לאחר ההספד לשלוח מכתב לאדר"ת דווקא? הזאת השערה?

המגיבים, שמקִלים ראש בחששו של האדר"ת, מופנים לספרו של ד"ר י' בצלאל ("נולדתם ציונים"), שבו מפנה הכותב לתגובת הקנאים המסרבים לאפשר לשאת הספד להרצל בבית כנסת בירושלים; לעובדה שעל מברק השתתפות באבל שנשלח לוועד הפועל הציוני חותם הרב סלנט לבדו והאדר"ת נמנע במכוון מלחתום, ולאמירה: "יפו היא העיר היחידה שהרב האשכנזי שלה, הראי"ה קוק, השתתף בישיבת אבל על מות הרצל".

וביחס לאדר"ת – בעניין פוניבז' ומיר שמובא בתגובה, ונכונותו לוותר על הצעה לשדרג את שכרו, נפנה לשתי מובאות. האחת, מתוך ספרו של הרב "אדר היקר" (עמ' מט–נ):

עם סבל המון צרות ומכאובים ויסורי בית יצא ממקום רבנותו הראשונה פוניבז' אחר אשר נקרא לעיר התהילה הנודעת בישיבה הגדולה מיר… כאשר באו בני עדת מיר לשחר פניו… ומצבו אז בפוניבז' היה נדחק לא מצא חובה להתיישב הרבה ונעתר להם.

והשנייה, באותו הקשר ב"סדר אליהו":

בל"ג בעומר באו נכבדי העיר מיר… לקבלני לרב ולאשר סבלתי שנים רבות ממחסור שכירות וכל הבטחותיהם… משנים רבות חייבים לי הרבה מאוד רו"כ וחובותיהם רבו… על כן הסכמתי לקבל רבנות העיר מיר.

בניגוד לדברי המגיבים, האדר"ת מקבל את רבנות העיר מיר לאחר ששבע צרות ולא האמין להבטחות אנשי פוניבז': "כך גנבו שנית את לבבי".

האדר"ת מצפה להפוך ברבות הזמן לראש ישיבת מיר, תקווה שנכזבה, וגם בעניינה הוליכוהו שולל: "אך הע' הנזכר הלך בערמומיות חשב בליבו גנב לבבי ולבב כל נכבדי העיר".

באשר להעדר תימוכין מוצקים בדמות חלופת המכתבים החסרה לכאורה, ראוי לזכור את דברי הרב צבי יהודה בהקדמה לאגרות הראי"ה:

אמנם לצערנו הגיעו אגרותיו לידי טיפול של העתקה ושמירה רק מח' כסלו שנת תרס"ז… אבל מהשנים הקודמות לזה השגנו רק מספר מצומצם מאגרותיו, שהוא נתון כאן בספר זה.

יקרא הקורא וישפוט מי רואה את הדברים ברוח נכונה, ומי נזעק לנוכח החשש שיש המנסה לבחון את המעשים של אישים גדולים אלה בקורטוב של ארציות, התנהגויות ושיקולים המאפיינים בני אנוש; מי משער ומדמיין ומי מתעלם.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015