הוא אמנם נתן סיבות רבות לאנשים דתיים שלא לאהוב אותו, אך הערצתו את התנ"ך ואת התלמוד וגאוותו בייחוסו החב"די הפכו את מישאל חשין לאחד השופטים היהודיים ביותר בהיכלי המשפט הישראלי

רבים מבני הציבור הדתי לא אהבו, לשון המעטה, את השופט מישאל חשין. חשין, מצדו, נתן להם הרבה סיבות לכך. מלחמתו חסרת הפשרות בכפייה הדתית לסוגיה; אמירותיו בזכות חופש הדת ובגנות השימוש לרעה שעשה, לדעתו, הממסד הדתי בכוחו; דחיית ערעורה של מרגלית הר–שפי בגין אי מניעת הפשע ומעשה הרצח של יגאל עמיר; התרת מכירת בשר לא כשר בדרך שאינה יוצרת חשש הטעיה, והכרעתו – בדעת מיעוט – בדבר הותרת כביש בר אילן פתוח לתנועה בכל שעות יום השבת.

למרות כל אלה, דומה שמלבד השופטים שמזוהים כ"שומרי מצוות" ומקצתם יושבים על תקן "השופט הדתי" בבית המשפט העליון (ולמותר לומר שלמרות תיוגם הם ראויים לכהונתם ללא כל קשר לאמונותיהם ואורח חייהם), לא היו הרבה שופטים יהודיים כמו השופט חשין.

הוסיף‭ ‬חיות‭ ‬
וצבע‭ ‬לסעיפי‭ ‬
החוק‭ ‬היבשים‭. ‬
מישאל‭ ‬חשין
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

המחאות למוסדות צדקה

חשין היה יהודי וציוני בכל רמ"ח ושס"ה. הוא היה גאה בייחוסו לבעל ה"תניא", שאביו, השופט שניאור–זלמן חשין, כמו גם בנו שניאור–זלמן, נשאו את שמו בגאון; הוא התגאה בכך שחינך את ילדיו לפקוד את בית הכנסת בהיותם ילדים. גם אהבתו למקורות היהודיים, ובמיוחד לתנ"ך, לא ידעה גבול.

"לעצמי אבקש", כתב פעם, "כי נכדיי יחונכו במורשת אבותיי ובמורשתי, כי יֵדעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה הנביאה ומהי קינת דוד על שאול ויהונתן; כי ידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם; כי ישירו בדבקות 'לי כל גל נושא מזכרת' ואת 'סימן טוב ומזל טוב'; כי ידעו מי היה דיקי ומי הוא יבכה של יהודה עמיחי; כי יחיו את מגש הכסף; כי ידעו על מה נכתבה 'מגילת האש' וכי ידעו מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי; כי ילמדו על השואה וידעו כי שנית מסדה לא תיפול".

יש יותר מסמליות בכך שהשיב את נשמתו לבוראו בימי הרצון, החסד והרחמים של עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. כמו היום, אני זוכר בהשתאות את מראהו של חשין, שנגלה לעיני בדרך אקראי, יושב ליד שולחנו לפני כחצי יובל שנים, בערב ראש השנה, וממלא בכתב יד החרטומני עשרות רבות של המחאות למוסדות צדקה וחסד דתיים וחרדיים, כמו גם לאנשים נדכאים שמעולם לא פגש. מלאכה זו לא הותיר לאיש מעוזריו הרבים. הוא כתב, והוא הדביק את המעטפה ושם את הבול. מתן בסתר, גמילות חסד של אמת, בגופו ולא רק בממונו, ללא ציפייה לקבלת תודה או גמול.

בחדרו הצנוע שבמשרד עורכי הדין שלו ברחוב בוסתנאי בירושלים, או בלשכתו המרווחת בבית המשפט העליון, שכנו כבוד, לצד ספרי החוק והמשפט, המילונים וספרי העזר, גם ששת סדרי המשנה, גם ספר האגדה של ביאליק גם מדרש רבה, וכמובן ספר התנ"ך שלא מש מעיניו ולבו.

אהבה רבה, אהבת עולם, הייתה לו לשופט חשין לתנ"ך.

אהבה זו – מסורת היא בידיו מבית אביו–אבא, השופט שניאור–זלמן חשין, בעל "ילדי אימוצים", "דמויות מבית המשפט" ו"שחוק ודמע בבית הדין", שמילא פיו ולשונו ממעיינותיו המפכים של המקרא ומתוכם חידש בעולם המשפט הישראלי את הביטוי הקולע "עשיית עושר ולא במשפט".

בהסמיכו עורכי דין ופרחי פרקליטים חדשים הורה אותם השופט חשין האב שהתנ"ך – הוא–הוא ולא אחר – "ספר הספרים של המשפטן" הוא. וכך ציווה אותם–אותנו:

פרקליט בּוּר בענייני משפט עושה מלאכתו רמייה. אך מי שאינו יודע ולא שמע מעולם על החטא הקדמוני, אבי אבות כל החטאים והעוונות והפשעים שבעולם, אינו יכול להיחשב לאדם משכיל, על כל פנים לא לפרקליט יהודי משכיל. ועל החטא הקדמוני מסופר דווקא בספר בראשית ולא בהאלסבורי ובקני או ברוסל וגלנויל ויליאמס ובשאר ספרים על עוונות וחטאים…. לא ימוש מפיכם ספר התנ"ך, זה האוצר היקר ביותר שהותיר לנו הגניוס היהודי, והגיתם בו יומם ולילה. כלום נאה לנו לאנשי המשפט בארץ אבות לעמוד מרחוק, להתייחס בזלזול או אפילו בשוויון נפש בלבד לאוצרות תרבותנו?

כוח הבן מכוח האב

אמרו חכמים: "יפה כוח הבן מכוח האב". מ"ם זו, לא מ"ם ההגדלה היא ("יותר מ…") אלא מ"ם הנביעה ("מתוך") היא, לאמור: כוחו של הבן יונק ושואב כוחו מתוך כוחו של אביו.

הן מכוחו וכוח–כוחו של אביו, השופט ש"ז חשין; הן מכוח מורהו הגדול, צבי אדר, שכדברי השופט חשין, היה "האיש שאוכַּל באהבת התנ"ך ורצע את אוזני לתנ"ך לכל ימי חיי"; והן מכוחו–שלו, עשה השופט מישאל חשין עושר במשפט וחצב מן התנ"ך אוצרות גנוזים ומטבעות לשון. לעתים באים הם ככתבם וכלשונם במקרא, דוגמת "מדרך כף רגל", מעשה מִקשה", "מותר האדם מן הבהמה", "וישן מפני חדש תוציאו"; ולעתים עוברים הם "תרגום לחשינית" – ללשונו המיוחדת של השופט חשין הבן, ובאים בצורות שונות ומגוונות דוגמת "והיה אם ישאלוני מחר"; "קרקורים הבוקעים מחדרי בטן"; ועוד כהנה וכהנה.

אהבה שאהב השופט חשין את התנ"ך, כמו גם את המשפט, לא קלקלה את השורה אלא ייפתה אותה. וכך נתוודענו לתיאורו את עשייתו בבית המשפט, שנקשרה גם היא ללשון מקרא: "ארבע עשרה שנים עבדתי בבית המשפט העליון ואת בית המשפט העליון, כמניין השנים שיעקב עבד ברחל, ויהיו בעיניי כימים אחדים באהבתי את בית המשפט ואת היושבים בו". וכיוצא בו, בהקשר אחר: " שאל אביך ויגדך, שאל בנך ויאמר לך, שאל חברך וישיבךָ", "השמים שמים לה' והכְּנֶסֶת נתן לבני–אדם", או כלל שכָּלַל בפרשנותו של חוק: "אנו הם הערֵבים – ומידנו יבקשו חוק".

 בצוותא חדא עם השופט חשין צופים אנו בפליאה במלחמת ישראל בעמלק ומזמרים בצוותא עם דבורה הנביאה המשוררת בעוז ומהללת את "המתנדבים בעם"; ואגב הילוכו מחיה השופט חשין לעינינו את המעשה הנורא והאיום של "פילגש בגבעה", ומבין השיטין עולה קול זעקתה ושוועתה, קול נורא ההולך מסוף העולם ועד סופו.

מתוך לשון המקרא השגורה על פיו, משלב השופט חשין אותה בדרך הילוכו המיוחדת הספוגה היטב בניחוחה הטוב של לשון מקרא. על דרך הכלל, לשון זו מזדקרת לעינינו בבת ראש. כך, לדוגמה, מדבר הוא – בעקבות שבעת שרי פרס ומדי – בזכות יסוד חוקתית "היושבת ראשונה במלכות"; ומוסיף ומדבר הוא בשבח "גאונה והדרה" של חירות; פותח ב"אחר הדברים האלה" וחותם ב"אדברה וירווח לי"; מדבר הוא ב"חלק ונחלה", ברכוש ש"האדים להלבין כשלג" ומעמידנו על "אבן הראשה"; מצהיר הוא כי "דַלונו עד מאוד", קורא בקול גדול "והיה מחננו קדוש" ומתרה הוא בשופט "שלא יגבה לבו" ושלא יתהלל ב"כוחו ועוצם ידו"; ויוצא הוא כנגד אותם הזוממים "לשלול שלל ולבוז בז"; מוליכנו "קוממיות" ב"דרך הישר" ומעמידנו על הצורך "בתחבולות תעשה לך מלחמה"

אכן, לעתים הבליע השופט חשין לשון מקרא בנעימה, וסמויה היא מן העין, ורק מי שאוזנו כרויה היטב, ולבבו יבין, ויודע הוא בטיב מקרא, עשוי לגלותה. כך, לדוגמה, כותב הוא כי "נורמה במשפט אין היא תופעת טבע ואין לה קיום 'אובייקטיבי' משל הייתה מיטה, שולחן, כיסא או מנורה". והבקי ידע שרביעיית כלים אלה לא על דרך אקראי באה.

כבודו של אדם?

על דרך צחות לשונו–שלו, ניתן לומר שהוא בתנ"ך והתנ"ך בו. עד כדי כך, שכאשר ביקש לתאר מחלוקת שהמדינה צד לה, רואה הוא לנגד עיניו את "מלחמת העולם הראשונה" שמבראשית, בין ארבעת המלכים והחמישה, ודובר הוא אלינו בתיאור "בקעת–המריבה אליה נאספו סמכויות–מדינה וזכויות–יסוד". מבקש הוא לתאר את איש שוק ההון העושה שימוש אסור במידע פנים, כביכול במסתרים, ומציב בפנינו אמרת קדמונים של "וירא כי אין איש"; משבא הוא לתאר מִדרג של נורמות, מדבר הוא אלינו בלשון קדמונים של קהלת, על "גבֹהַ מעל גבֹהַ"; ומשמדבר הוא בשלושה חוקים, נוקט הוא לשון "שלושת הגיבורים" והבקי במקרא ידע ויבין שלא לחינם בחר דווקא בדימוי זה. גם משביקש להראותנו פגיעה בסודיות בנקאית מהי, שם הוא בפי החוק תשובה לפוגע בלשון מקרא: "מה לך שאתה מבקש לחרוש בעגלתי וכך למצוא חידתי?". ומשבא הוא לדבר בפרשנותה של הוראת חוק בחוק השבות, הוא מורנו שלא יהא זה נכון וראוי אם "ייאמר עליה כי לבדד תשכון וכי בהוראות–חוק אחרות לא תתחשב".

אך בא הוא לדבר בשלילת חירות התנועה, וכמִן האוב עולים בלעם ואתונו וניצבים לנגדו: "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב. וַיִחַר אף אלוהים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עִמו" (במדבר כב, כא–כב)", והוא חותם: "כך היה בימי קדם. בימינו–שלנו באה המכונית תחת האתון". ומשבא הוא לדבר ברוב הייסורים שכרוכים בבחירת רב עיר, נעה מחשבתו היישר לגן העדן, ומביא הוא סיוע לדבריו מכאבה וצערה של חוה אם–כל–חי: ""הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית, ג, טז), ומעיר: "אלה דברים אמר הקדוש–ברוך–הוא לחווה לאחר אוכלה מפרי עץ הדעת. ובישראל של ימינו, הרבה עצב, מכאובות וייסורים כרוכים בהוֹלָדָתו של רב עיר".

בדרך הילוכו בנתיבות משפט העניק לעתים השופט חשין לבוש עברי למטבעות לשון שגורים בשפות אחרות, ויצק את היין הישן לקנקנה המתחדש של הלשון המשפטית העברית בת ימינו, עד שלא נודע כי באו אל קרבה. וכך נולד והיה חידוש לשון יפה כדוגמת "לא ייעשה כן במקומנו" כנגד it‘s not done האנגלי; ובאו לעולם "עיקרי טיעון", ו"חֶסֶר של אמת"– לאקונה של אמת, על משקל הביטוי המקורי "חסד של אמת". או פתגם על דרך התפילה: "כבודו מלא עולם. אך לא כבודו של האדם מלא עולם"; וכיוצא בו: "לא יצא עַוָל נשכר בעוולתו" על משקל "לא יצא חוטא נשכר", ו"דור דור ומאזנו" על משקל "דור דור ודורשיו". וכיוצא בזה, תיאור סכסוך במוסד חינוכי: "שניים אוחזים בבית–ספר: זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי"; וכמותו  "הזורע כזב יקצור ריק".

חוטא בהומור

מדי פעם חמד לו השופט חשין לצון, חוטא בהומור דוגמת "אגרת אין–רדיו", משתובב בחריזה קלה על "אתיקה, פואטיקה ואסתטיקה", מלמדנו ש"אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש", וחותם בשאלת "מה בין מינסק לבין פינסק?", או בקריאת "קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון!". גם משלים ונמשלים, דימויים ורמזי לשון, מרובים המה בידיו כחול אשר על שפת הים, ומוסיפים חיות וצבע לסעיפי החוק היבשים.

כך, לדוגמה, בבואו להסביר "זכות עמידה" מהי, ומה תמורה חלה בה, עושה השופט חשין שימוש במטבעות לשון מאוצרם הטוב של חז"ל, על דרך משנת אבות "דע מאין באת, ולאן אתה הולך". בתיאורו את נוראות השואה, "אִם יהיו כל פשעים שבעולם בכף מאזניים, ופשעים של שואה בכף שנייה, כף שנייה מכריעה". וכשהוא מבקש לאַלְפנו בינה בתורת השיהוי והעתירה המוקדמת, או בהתייחסו לשעת הדמדומים המדויקת שבה פועל עיקול זמני את פעולתו, נדרש הוא לשירתו היפהפייה של אברהם אבן עזרא: "אַשְכִּים לבית השר – אומרים: כבר רכב; אבוא לעת ערב – אומרים: כבר שכב; או יעלה מֶרְכָּב, או יעלה מִשְכָּב, אויָה לאיש עני, נולד בלי כוכב!". וכך, בדרך הילוכך בנתיבות פסיקתו של השופט חשין, נמצאת מרבה, ביודעין ובלא יודעין, גם חכמה, גם בינה גם דעת.

גם לשון חכמים ולשונות של תפילה שגורים על פיו של השופט חשין. ומכאן הרצון "לגמול לאיש חסד כמפעלו", "נותן לרשע רע כרשעתו" ודימוי מי "שאינו גוף ואין לו דמות הגוף", ברכת "ברוך שומר הבטחתו", וכנגדם תקוות "ולמלשינים אל תהי תקווה" וקושיות "מה נשתנה"; כלל גדול של "סוף מעשה במחשבה תחילה" ודימוי "כחומר ביד היוצר, מי המרחיב ומי המקצר", "כהגה ביד המלח, כגרזן ביד החרש", "ואל תביאני לא לידי חטא ולא לידי עוון, לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון",  הם וכיוצא בהם.

ארון הספרים הצנוע שעמד בחדר האורחים המרווח שבביתו הירושלמי לא אכלס הרבה ספרים. לצד יצירות האמנות ושכיות החמדה שבו, שכנה בו כבוד מהדורת התלמוד הבבלי בפירושו של הרב שטיינזלץ. הספרים לא עמדו שם לשם קישוט. חשין עשה בהם שימוש תדיר, ויעידו על כך פסקי דינו כמו גם לשונו שהייתה משופעת בציטוטים מן המקורות.

לא ייפלא אפוא שמשנתו של השופט חשין רצופה אהבה לעולמה העשיר של מורשת ישראל על כל רבדיה ותקופותיה. ומכאן דיבורו לעתים גם במונחים שמקורם בשדות ההגות והמיסטיקה היהודית, דוגמת "חומר היולי" ו"נשמה ערטילאה", גם דיבורו בשירת ביאליק וחנה סנש ויהודה עמיחי. יצירתו כולה משופעת וטובלת באמרות, ניבים וצמדי לשון שמקורם בספרות קדמונים, כגון "זו כל התורה כולה", "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי"; "קשים גרים לישראל", "טעות לעולם חוזר" ו"דעלך סני לחברך לא תעביד"; ולצד "שהכול נהיה בדברו" בא "אנוס על פי הדיבור", "דע מאין באת ולאן אתה הולך"; "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", "יקוב הדין את ההר"; "כשאני לעצמי" ו"אור הגנוז", "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", "יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים", "זה נהנה וזה חסר", "מתעבר על ריב לא לו"; "גִטה וחצרה באין כאחד", "כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנו", "טוב שֵם משמן טוב"; "הוו זהירין ברשות" ו"אל תתוודע לרשות".

לומד בטחנת הקמח

זיקתו העמוקה למורשת היהודית ורוחב דעתו באו לביטוי גם בחיי היום–יום, באנקדוטות קטנטנות, שהמעט שבהן לימד על המרובה הנסתר מן העין. אני זוכר כמו היום שיחת טלפון שניהל מישה (כך כונה בפי מתמחיו, ידידיו ובני משפחתו) עם אחד מלקוחותיו, בעל טחנת קמח גדולה במרכז הארץ. השעה הייתה שעת בין ערביים והלקוח, בעל הטחנה, ביקש מחשין הפסקה קלה. "אני מבקש להתפלל מנחה". "בכבוד", השיב לו מישה, "אם כך נמשיך בעוד עשר דקות". "לא", השיבו הלה, "נמשיך בעוד שעה". "שעה?", הזדעק חשין, "מה זה, יום כיפור אצלכם היום? תפילה כה ארוכה?". "לא ולא", הצטדק בן שיחו. "אנו מתפללים מנחה, לאחר מכן אנו יושבים ללמוד מעט תורה, ורק לאחר תפילת מעריב נוכל להמשיך ולשוחח". "ללמוד אמרת?", הצטחק חשין. "נו בטח, אצלך, בטחנת הקמח, אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה – אין קמח"…

מתמחה נוסף, אהוד גוטל (כיום פרופסור למשפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית), סיפר על מחלוקת נוקבת שהייתה לו עם מאמנו השופט חשין בעניין התוצאה הראויה באחד מתיקי הרצח שבאו לפתחו של השופט. שעת המנחה הגיעה. המתמחה פרש לחדרו והשופט יצא לביתו. כעבור כמה דקות שב השופט לחדר המתמחים והמתין בסבלנות עד שמתמחהו יסיים תפילתו. "חשבתי שוב על הטיעונים שהעלית", אמר השופט, "והם אינם נכונים מסיבה נוספת", ופירט את עמדתו, תוך שהוא מוסיף: "אגב, בוודאי תרצה לדעת שהיה עליך להתפלל בדיוק בכיוון ההפוך מזה שאליו התפללת, אבל נחמד לראות שהתיק כה מסעיר את רוחך עד שאתה שוכח היכן מזרח והיכן מערב"… "אני מודה לשופט חשין", סיים המתמחה גוטל את סיפורו, "על שהראה לי, ביותר ממובן אחד, את הכיוון הנכון".

אין זה מקרי שלמרות דימויו הלוחמני בענייני דת כלפי חוץ, נמשכו אליו, כפרפרים לאור, צעירים שומרי מצוות. רשימת המתמחים שלו מעידה על כך: יואב הירש, אלי וילצ'ק, השופטות תמר בר–אשר ותמר בזק–רפפורט, אהוד גוטל, אנשיל פפר, איל ינון, אמנון דה הרטוך והח"מ, כולם בוגרי מוסדות החינוך הממ"ד, התמחו במשרדו או בלשכתו בבית המשפט העליון ונפשם נקשרה בנפשו גם שנים לאחר שסיימו את התמחותם.

*

השנים האחרונות לא היטיבו עם השופט חשין. מאז עלותו בסערה השמימה של בנו בכורו שניאור, שנהרג על ידי נהג שיכור בעודו רוכב על אופניו, חייו לא היו עוד חיים. הלב עוד פעם, הרגליים הילכו, בקושי רב, אך הנשמה והחיות ניטלו הימנו. העיניים השובבניות כבר לא ברקו כמקודם, והלשון שהייתה רגילה בהפצת בליסטראות כמעט דממה לחלוטין. והמחלה שתקפה אותו החמירה את המצב.

וכמין הד עלו דברים שכתב השופט חשין, 16 שנה קודם לכן:

אין לו לאב יקר מילדו, ואין לו לאב אבדה גדולה מאובדן ילדו: ילד שיבוא תחת אביו, ילד שבבוא יומו של אב יאמר אחריו קדיש. "קדיש שלי", יאמר אב על ילדו, והנה ה"קדיש" איננו. וכזעקתו קורעת הלב של דוד על אבשלום בנו, על בן שמרד באביו וביקש לרשת אותו בחייו: "בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני".

יהי זכרו ברוך.

*

פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", הוא תלמידו, מתמחהו וידידו של השופט חשין במשך כ–30 שנה. הספר שערך, "פרש בודד בערבות החוק והמשפט – אמרות ולקוטות ממשנת השופט מישאל חשין", יראה אור בקרוב

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015