הקהילה היהודית בברזיל היא מהוותיקות והמרתקות בעולם ויש כתמים בעברה שהיא מעדיפה לשכוח. רונלדו ורובל כתב ספר על סחר יהודי בנשים שגיבורו עובד בשירות המשטר והצנזורה. בריאיון לרגל ביקורו בארץ הוא מספר על ילדות בזהות כפולה ועל נפשו היידישאית

חמש־עשרה שעות טיסה מפרידות בין ריו דה ז‘נרו שבברזיל לבין קייב שבאוקראינה. מטוס כי ימריא מנמל התעופה על־שם המלחין הברזילאי אנטוניו קרלוס ז‘ובים לכיוון המדינה המזרח־אירופית יחצה בדרכו אוקיינוס אחד, שלוש יבשות, ותהום פעורה של הבדלי טמפרטורה, שפות ותרבות. ואף על פי כן, הסופר הברזילאי רונלדו ורובל מרגיש שבמובנים רבים אוקראינה ושכנותיה הן ביתו השני. “הגעתי לאירופה בפעם הראשונה כשהייתי בן 12, ומיד הרגשתי שהגעתי לנקודת המוצא שלי, שדרך השהות ביבשת הזו אני יכול להבין טוב יותר מהיכן הגעתי“, נזכר ורובל.

ורובל אמנם נולד והתבגר בארץ טרופית יפה, אך לאורך כל ילדותו שמע סיפורים על הארץ הקרה והקשה שממנה הגיעו סביו היהודים, שהיגרו לדרום אמריקה בראשית המאה שעברה. “סביי וסבתותיי גידלו אותי, ומאוד השפיעו עליי. הזיכרונות שלהם ונקודת המבט שלהם על החיים הפכו להיות חלק ממי שאני היום“, הוא אומר. “צריך להבין שהמשפחה שלי, כמו הרבה יהודים אחרים שהגיעו לברזיל בראשית המאה, לא ממש הבינה לאן היא נוסעת. עבורם אמריקה הייתה מרחב אחד שאין בו צפון ודרום. כל המרחב הזה הצטייר בעיניהם כגן־עדן עם קיץ תמידי שבו אפשר לאכול פרות טריים, לעומת אוקראינה שבה צריך היה לשמר את הפירות לימות החורף. הם לא הפסיקו להתפעל מברזיל כל ימי חייהם, ואני ספגתי את ההתפעלות הזו ואימצתי אותה – למרות שנולדתי כבר בריו“.

הם התגעגעו לחייהם הקודמים, באירופה?

“הם לא רצו לחזור לשם, אבל בעצם מעולם לא הפסיקו להיות אירופים. לפעמים אנשים שואלים אותי אם אני מדבר יידיש, והתשובה היא שאני יודע כמה מילים ולא יותר, אבל אני יודע איך לזהות את הנפש היידישאית. סבא וסבתא שלי דיברו פורטוגזית עם מבטא יידישאי כבד, ועם רוח יידישאית עזה. כי יידיש היא לא רק שפה – זו תרבות שלמה“. ורובל לוקח נשימה עמוקה, ופורץ בחיקוי מצחיק עד דמעות של סבתו: “אם לא תאכל, תהיה רעב. ואם תהיה רעב, תהיה חולה. לי לא היה כלום כשהייתי בגילך“.

ההווי היהודי־אירופי, הספוג ביידיש ובתמונות מחיי השטייטל, ליווה את ורובל גם בחייו הבוגרים – אז נחשף לספריהם של סופרים יהודים דוגמת יצחק בשביס־זינגר ושלום עליכם. בשנות העשרים לחייו, כשהפך בעצמו לסופר, השתלבו זיכרונות הנעורים של סביו וסבתותיו בעלילות הספרים שכתב. גם ספרו האחרון של ורובל, “לתרגם את חנה“, נותר נאמן לקו הזה: בעט בוטח מדלג ורובל בין רחובות ריו לבין סמטאות העיירה היהודית במזרח אירופה, בין שנות השלושים של המאה שעברה לבין ראשית המאה הנוכחית ובין דרמה אנושית נוגעת ללב לעלילת מתח בלשית.

“לתרגם את חנה“, ספר שבמרכזו מלאכת התרגום ותעתועיה, תורגם בעצמו לכמה שפות. מאז ראה אור בפורטוגזית לפני כארבע שנים תורגם הספר לספרדית, לאיטלקית ולגרמנית. ורובל, המבקר בארץ לרגל תרגום הספר לעברית, מספר שהפעם החוויה מרגשת ומשמחת פי כמה: “עבורי, העובדה שיש לי ספר שכתוב באותיות עבריות היא משמעותית במיוחד. כילד תמיד קישרתי את השפה העברית לחוכמה ולמסורת עתיקה. אני עצמי למדתי עברית, ואני יודע הרבה מילים, אבל לצערי לא מצליח לחבר אותן לכדי משפט.

“הקהל הישראלי הוא ביקורתי, והוא מכיר מקרוב את הדמויות היהודיות שמאכלסות את הספר – דמויות של מהגרים ממזרח אירופה שביקשו לבנות לעצמם חיים חדשים. אם הסיפור לא היה אמין הוא לא היה מתקבל בישראל בזרועות פתוחות – ולכן העובדה שאנשים כאן קוראים את הספר ואוהבים אותו מכשירה אותו בעיניי. כשקורא שישראלי מחמיא לי על הספר, זה מרגש אותי באופן מיוחד“.

צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הטאבו הגדול

“לתרגם את חנה“ (פן וידיעות ספרים) מעמיד במרכזו את בני הקהילה היהודית שהיגרו לברזיל בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. הם הגיעו אל ארץ הכדורגל והקפה מהעיירות והכפרים של מזרח אירופה, בתקווה למצוא מפלט מהקור, מהרעב ומהאנטישמיות של מולדתם. רבים מהם ידעו מעט מאוד על הארץ החדשה שבה עגנה אוניית המסע שלהם. הם ידעו שהם נוסעים אל “אמריקה“, ארץ החלומות והאפשרויות הבלתי מוגבלות, מבלי לדעת שמדובר ביבשת עצומה הנחלקת לצפון ולדרום, למחוזות של קדמה ועושר בלתי נתפס כמו גם לאזורים של ייאוש ונחשלות.

גיבור הספר, מקס, הוא סנדלר חסר כריזמה שנקרא יום אחד אל תחנת המשטרה המקומית. שם מתברר לו כי נבחר למשימה בלתי אפשרית – לתרגם מיידיש את מכתביהם של היהודים בברזיל, במטרה לזהות חוסר נאמנות לשלטון ובמיוחד נטייה לקומוניזם – אידיאולוגיה שזוהתה עם הקהילה היהודית ושהפחידה את הנשיא הדיקטטור ז‘טוליו ורגאס יותר מכול. מקס, הנקרע בין הצורך לבצע את מלאכתו נאמנה לבין רצונו להגן על בני עמו, מתאהב עד מהרה בדמות מסתורית שמרבה להתכתב עם אחותה שבארגנטינה. מקס נחוש למצוא את הכותבת המסתורית, שמרבה לצטט מתוך המקורות היהודיים ולהפגין בקיאות מרשימה בנושאים רבים, אך בהדרגה מתברר לו כי קיים פער מטריד בין התמונה המצטיירת מתוך המכתבים לבין חנה שבמציאות. הספר עוקב אחר הדרמה הגדולה של יהודי דרום אמריקה בשנות השלושים, שנקלעו בעל כורחם למציאות פוליטית מורכבת: חשודים מיידיים כבוגדים מצד אחד, חוששים לגורל בני עמם שנותרו באירופה מצד שני.

“התחלתי להתעניין בתקופה הזו אחרי שקרובת משפחה מבוגרת סיפרה לי שהיא הייתה מקבלת את כל המכתבים שלה פתוחים. היהודים נאלצו להיזהר, ולא להיות מזוהים עם שום דבר שעשוי להתפרש כפוליטי. הממשלה הייתה מאוד חשדנית כלפיהם“.

מכתביהם של היהודים לא היו היחידים שעברו תחת עיניה הקפדניות של המשטרה הברזילאית באותה התקופה: גם מהגרים מגרמניה זכו ליחס דומה, בשל החשש כי מדובר במרגלים מטעם הרייך השלישי. “הייתה בברזיל קהילה גרמנית שהזדהתה עם המשטר הנאצי, ואפילו קיבלה את ספרי הלימוד של הילדים היישר ממשרד החינוך של הרייך השלישי. כך שהחשש מפני השתלטות נאצית על ברזיל היה מוחשי“, אומר ורובל.

בספרו פותח ורובל סוגיה כואבת בתולדות העם היהודי, שרבים היו מעדיפים בוודאי לשכוח: הוא מעניק פנים ושמות לנערות היהודיות שנחטפו מהוריהן במזרח אירופה, ונלקחו לדרום אמריקה כדי לעסוק שם בזנות. הסרסורים היהודים שהפעילו את רשת הסחר הזו, תחת השם הניטרלי “צבי מגדל“, הבטיחו לנערות הצעירות שפגשו בעיירות ובכפרים נישואין כדת משה וישראל וכרטיס כניסה לחיים טובים יותר בעולם החדש. רק כשהגיעו עמן ללב ים גילו הנערות לחרדתן כי נפלו קרבן למעשה מרמה וכי פניהן מועדות לחיי עבדות באסיה, בדרום אפריקה או בדרום אמריקה. חלק ניכר מפעילות הארגון, שפורק בשנות השלושים, התרחש בריו דה ז‘נרו, אך ורובל מספר שהוא נחשף לפרשייה ההיסטורית בשלב מאוחר יחסית של חייו.

“שמעתי על כך לראשונה בגיל 25, בזכות ספר שנכתב על הנושא. התגובה הראשונה שלי הייתה שזה לא יכול להיות, אין סיכוי שדבר כזה באמת קרה בקהילה היהודית. הנושא הזה היה טאבו גדול בחברה היהודית, ועד צאת הספר מעולם לא התמודדו איתו“. הקריאה דחפה את ורובל לצאת למסע עצמאי בעקבות הטרגדיה של הזונות היהודיות בדרום אמריקה, אך ניסיונותיו למצוא עדים לפרשה עלו בתוהו. “כל מי שדיברתי איתו אמר: ‘כן, היה משהו כזה, אבל לא היה לי שום קשר לזה‘. לא הצלחתי לדבר עם אף אחד שהיה מוכן להודות שהוא ראה, שמע או ידע על כך בזמן אמת“.

את הבחירה להתמקד בסיפורן של הנשים שהגורל דחק אותן לשולי ספרי ההיסטוריה היהודית הוא מסביר בכך ש“זה סיפור טראגי, וכמו תמיד, טרגדיות יוצרות סיפורים טובים. התעניינתי לא רק בפרטים ההיסטוריים של הסיפור עצמו, אלא גם בהשלכות שלו על הקהילה היהודית כולה. יש בסיפור הזה הרבה מאוד נושאים אוניברסליים, וקשת שלמה של רגשות אנושיים: אהבה, בדידות, אכזריות.

“לא מעט קוראים יהודים אומרים לי, בטון מופתע, שהם מצאו את עצמם בתוך הסיפור. אני עונה להם: בוודאי שמצאת את עצמך, כי כולנו בני אדם, וכולנו חווים בסופו של דבר חוויות דומות. הרקע ההיסטורי או הדתי של הסיפור הוא רק תפאורה לדרמה האנושית, שהייתה יכולה להתרחש בכל זמן ובכל מקום“.

חרם באוניברסיטה

רונלדו ורובל (47) נולד בריו דה ז‘נרו והתחנך בילדותו במוסדות יהודיים. “במשך הרבה שנים לא באמת ידעתי להפריד בין החינוך היהודי שקיבלתי לבין החינוך הברזילאי. רק בגיל 14, כשעברתי לבית ספר כללי, הבנתי למשל שהמילה ‘מורה‘ היא מילה בעברית ולא בפורטוגזית. כשפניתי ככה למורה הלא־יהודייה כל המבטים הופנו אליי, ורק אז הבנתי לראשונה שאני מגיע מרקע שונה מזה של האחרים“. שונוּת היא עניין שבשגרה בברזיל: “הארץ הזו היא כור היתוך אחד גדול, כך שלמרות שהייתי יוצא דופן זה לא היה עניין גדול. היו לי חברים נוצרים וחברים יהודים, חברים שחורים וחברים לבנים. אני זוכר שחבר מבית הספר שאל אותי פעם מה אני יותר – יהודי־ברזילאי או ברזילאי־יהודי. חשבתי שזו שאלה מאוד מוזרה, כי מבחינתי אי אפשר להפריד בין שתי הזהויות האלה. אני שני הדברים באותה המידה בדיוק“.

העלייה במספר התקריות האנטישמיות בעולם כמעט לא מורגשת בברזיל, אומר ורובל. ועם זאת, מפעם לפעם זוכים גם יהודי ברזיל לתזכורת מכאיבה לזרוּתם. רק לפני כשבועיים נודע כי בכירים באוניברסיטת סנטה־מריה במדינה ביקשו מראשי המחלקות במוסד את שמות התלמידים והמורים הישראלים, ככל הנראה במטרה להחרימם במסגרת פעילות ארגון ה־BDS. ורובל מציין שמדובר במוסד שולי יחסית, שהתנהלותו אינה מייצגת את מרבית המוסדות האקדמיים במדינה, אך מעיד כי לרוח האנטי־ישראלית יש השפעה גם על אנשי הקהילה היהודית בברזיל.

תקרית דיפלומטית בין ישראל לברזיל בשנה שעברה, בעקבות מבצע “צוק איתן“, גררה לדבריו מתקפות קשות נגד יהודי ברזיל. “אחרי שברזיל החזירה את השגריר שלה להתייעצות בעקבות המבצע, במשרד החוץ טענו שברזיל ‘לא רלוונטית בזירה הפוליטית‘“, נזכר ורובל. “האמירה הזו השפיעה עלינו מאוד לרעה, והרשתות החברתיות התמלאו בשנאה כלפי ישראל בפרט והיהודים בכלל. גם כך הרוחות סערו בעקבות המבצע, וההתבטאות נגד השגריר רק ליבתה את האש. הפוליטיקאים בישראל חייבים להבין שהם לא מנהיגים רק את המדינה שלהם, ושיש להם אחריות כלפי העולם היהודי כולו. כל מה שהם אומרים ועושים משפיע על כולנו באופן עמוק מאוד“.

בשנים האחרונות עוברת הקהילה היהודית בברזיל שינויים גדולים, עם עלייה מתמדת בנישואי התערובת. “כשהייתי ילד בבית הספר היהודי, כולם היו מאה אחוז יהודים. היום המצב שונה לגמרי. גם אחותי נשואה לנוצרי, אבל באופן מפתיע הבת שלה מרגישה יהודייה לגמרי והיא פעילה בארגונים יהודיים במסגרת האוניברסיטה שבה היא לומדת. רוב החברים שלה הם יהודים מתבוללים כמוה“. לדברי ורובל, נישואי התערובת לא בהכרח גוררים ויתור על הזהות היהודית. “הרבה פעמים דווקא בן הזוג הלא־יהודי הוא זה שמקפיד על המסורת היהודית. בני הזוג מרגישים שיש ביהדות מסורת עתיקה והרבה מאוד חכמה, והם רוצים לחנך את הילדים שלהם עם חיבור לדבר הזה. להיות ‘סתם‘ ברזילאי בימינו לא אומר כמעט שום דבר. אבל להיות יהודי זה להיות לוחם, להיות שורד“. לדבריו, הקהילה היהודית בברזיל מקבלת בזרועות פתוחות את היהודים המתבוללים, בבחינת “אם אתה לא יכול להילחם בהם – הצטרף אליהם“.

הקוראים בישראל יודעים הרבה על הקהילה היהודית בארה“ב, בזכות מסורת ארוכה של כתיבה יהודית: משלום עליכם בראשית המאה שעברה, ועד ניקול קראוס וג‘ונתן ספרן פויר בשנים האחרונות. על הקהילה בדרום אמריקה, לעומת זאת. לא ידוע לנו כמעט דבר. איך אתה מסביר את השתיקה הזו?

“דרום אמריקה רחוקה מהעין הציבורית של העולם כולו, בגלל הרבה סיבות היסטוריות. לאחר גילויה על־ידי המערב מעולם לא התייחסו אליה כמקום שמיועד למגורים, אלא כאל תחנת מעבר שמגיעים אליה כדי להתעשר. לא היה רצון לפתח אותה או לבנות בה קהילה. רצו רק לנצל את האדמה שלה. בהיסטוריה שלנו, הברזילאים, אין נקודות מפנה היסטוריות שהצעידו אותנו אל המודרנה כמו המהפכה התעשייתית או המהפכה הצרפתית. אולי זו הסיבה שבגללה ההיסטוריה שלנו נותרה בצל“.

למרות שמעט ידוע על הקהילה היהודית בברזיל, מדובר באחת הקהילות הוותיקות והמרתקות בעולם: ראשוני היהודים הגיעו לאמריקה הלטינית יחד עם מגלי הארצות מפורטוגל, וכבר במאה השש־עשרה נוסדה בברזיל קהילה של ממש, שנהנתה מחופש דתי חסר תקדים בימים ההם. ורובל מספר שחלק מאותם יהודים הפכו ברבות הימים למייסדי העיר ניו־אמסטרדם, ניו־יורק של ימינו. “אפילו יהודי ברזיל לא תמיד יודעים עד כמה עמוקה וארוכה ההיסטוריה שלהם על האדמה הזאת“, הוא אומר.

כתיבה קולנועית

ורובל, שחיבר שלושה רומנים וכותב באופן קבוע לכתב העת היהודי “מנורה“, בכלל רצה להיות תסריטאי. “למדתי קולנוע בצעירותי, אבל מהר מאוד גיליתי שלהפיק סרט זה עניין יקר ומסובך. אז החלטתי לכתוב, ולשלב בכתיבה אלמנטים מעולם הקולנוע. בלימודים תמיד אמרו לנו: ‘אל תספר מה שאתה יכול להראות‘. אני מנסה לאמץ את העיקרון הזה בכתיבה, ומנסה להפוך את האירועים למוחשיים ככל האפשר“. מעשה הכתיבה של ורובל דומה להפקת סרט מתח. “כשאני כותב, אני מנסה לחשוב: מה יכול להפתיע את הקורא? ומה אם יקרה עכשיו משהו בלתי צפוי? מהרגע הראשון ידעתי איך הספר יסתיים, אבל השאלה הייתה איך זה יקרה, ומה יוכל להפתיע אותנו בדרך“.

כור ההיתוך הברזילאי הוא לא נקודת הדמיון היחידה לחברה הישראלית. גם שם, ממש כמו כאן, קשה להתפרנס מכתיבה בלבד – ולכן פנה ורובל למקצוע המועדף על כל אם יהודייה מצויה, ולמד עריכת דין. “האמת היא שאני לא ממש אוהב להתעסק עם חוקים. אני מעדיף להתמודד עם דרמות אנושיות“, הוא אומר. “יש לי נפש אמנותית, מאז שהייתי ילד. תמיד אהבתי להתבודד עם המוזיקה ועם הספרים שלי. בהרבה מובנים אני מרגיש שאני בודד בחיים, והכתיבה מקלה על הבדידות הזו. כשאני כותב, אני מוצא סיבה לחיים“.

גם מקס, גיבור הספר, הוא אדם די בודד. הוא משקף את מי שאתה?

“אני מוצא דמיון ביני לבין כל אחת מהדמויות בספר. גוסטב פלובר אמר: ‘מדאם בובארי היא אני‘. אני אומר: ‘כל הדמויות הן אני‘“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015