האם העברייה, שזכתה בספרות ליחס מנוכר כדמות מזניחה ונוטשת, זוכה כעת להבנה ולהזדהות, כנראה כתוצאה מתהליך התבגרות של הילדים הכותבים. מחקר על חשבון ספרותי ארוך

הבריחה אל האמהוּת וממנה: אמהוֹת ואמהוּת בסיפורת העברית החדשה

אברהם בלבן

הקיבוץ המאוחד, 2014, 235 עמ'

הנה עובדה שראוי להתעכב עליה: במרבית אגדות הילדים לא נמצא תיאור של דמות אם. כן נמצא מנגד דמות של אם רעה או אם שאיננה עוד בין החיים וילדה היתום מבכה את מותה. זהו המקרה של יצירות מוכרות כגון "מוכרת הגפרורים הקטנה", "כיפה אדומה" או "סינדרלה".

עובדה זו מקבלת הסבר משהו בדבריה של הפסיכולוגית הקלינית ענת פלגי־הקר בספרה "מאי־מהות לאמהות" (עם עובד, 2006). היא כותבת כי על פי התיאוריה הפסיכואנליטית האם "נדחקת לקרן זווית לא בשל שוליותה, אלא דווקא בגלל מרכזיותה וחשיבותה הבלתי־נסבלת" (עמ' 16). כלומר: האמא מהאגדות חשובה ועוד איך. לפנינו פשוט מקרה של הפוך על הפוך. ולגבי ההתייחסות היתרה לדמות האם הרעה, שוב כלל פשוט: אם רע לי אז אני כותב.

ניסיון להתחקות אחר שורשי החור השחור שנקרא דמות האם בספרות שולח אותנו היישר לילדות. בתחילה מממשת האם צרכים ודחפים, אבל במהרה היא ננטשת בעבור הזדהות עם האב. ועם זאת, רגשות האשם בשל כך והקשר עמה כל כך בלתי ניתנים למחיקה או לניתוק עד שהללו חייבים לקבל את ביטוים במילים, או בהעדרן. ובמקרים קשים של אובדן ונטישה או התאכזרות מצידה של האם – לנחשול מאשים של כאב.

הנחשול הכואב

בספרו החדש, שהוא המשכו של ספרו הקודם "תשע אמהות ואמא: ייצוג אימהות בסיפורת העברית החדשה" (הקיבוץ המאוחד, 2010), חוקר הספרות והמבקר אברהם בלבן עוסק במקרה האחרון הזה, בנחשול הכואב הזה: בדמויותיהם של אנשים בוגרים הבאים חשבון עם אִמותיהם "הלא טובות דיין", כהגדרתו של הפסיכולוג דולנד ויניקוט, כפי שהן מיוצגות בסיפורת העברית החדשה.

בלבן שואל האם סופרי דור זה וגיבורי יצירותיהם הצליחו להשתחרר מדמותן, להמשיך להתעלם מהן בחייהם, ליצור? לאהוב? ולאחר שבתחילה ציין בחומרה כי "ילדים שאמם עזבה אותם בילדותם יפתחו אמנם מנגנוני הישרדות להגנה, אבל אלה יהפכו אותם למבוגרים המנוכרים הן לרגשותיהם והן לרגשות האנשים שסביבם" (עמ' 13), הוא בכל זאת נותן לכך תשובה חיובית.

בספר הקודם הציג בלבן את דמות האם העברייה המתוארת בסיפורת העברית כרחוקה שנות אור מדמות היידישע מאמע – מתנכרת, עסוקה בדחפיה, מתעללת, מזניחה ונוטשת. עתה, בספרו החדש, הוא מזהה בסיפורת העברית שנכתבה בשנים האחרונות דרכי התמודדות עם דמות האם שמסייעות לגיבורים לעלות על מסלול החיים, מה שהופך את הקריאה במחקרו הנוכחי למעשה אופטימי יותר.

גם היום האם העברייה לא הפכה לאמא מן האגדות. אם ובנה
צילום: פלאש 90

זווית אמהית

הסיפורת העברית תיארה תחילה אמהוֹת שמתקשות להתמודד עם האמהוּת. נשים שמביאות ילדים בשל כמיהה לדבר־מה פרטי משלהן, רצון לתת ולא רק לקבל, גיבושה של זהות אלטרואיסטית בגיל מאוחר, התמודדות עם גיל הבלות או עם אבל ואובדן בן זוג ולפעמים פיצוי על כישלון אמנותי או קריירה אקדמית לא מספקת. מטבע דברים אלו, בין היתר היא גם תיארה נשים שמתקשות לגדל ילדים בגלל חרדה, תחושה כי גופן בותק, קרירות רגשית, ילדות לא מאושרת, קריירה שרוצים לטפל בה ומצב נפשי מעורער.

לביטויו של הקושי התייחסה הפסיכולוגית הקלינית וחוקרת התרבות אמיליה פרוני בספרה "אמהות – מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" (הקיבוץ המאוחד וון ליר, 2009), כשהבחינה בין "אמהוּת" לבין "אמהיות". כלומר כשיצרה הפרדה בין "אמהוּת" כתכונה ביולוגית טראנס היסטורית או כרגש, תלוי תרבות וזמן כדבריה.

הנקודה החשובה היא שבסיפורת העברית החדשה דמות האם לא התגברה על קשייה, לא הפכה לפתע פתאום לאמא מן האגדות. המהפך הוא ביחס אליה. וההסבר שבלבן נותן לכך הוא בהיר והגיוני. לפי הסברו, "דומה שנושא 'האם הרעה' צריך היה קודם כול למצוא לו מקום מרכזי בקדמת הבמה של הסיפורת העברית, לפני שבדרך דיאלקטית נמצא מקום גם להבנת האם ולהזדהות איתה" (עמ' 10). נקודת השינוי מצויה אפוא ביצירות מאוחרות שמדברות מעתה גם מקולה של האם ומציגות גם את נקודת מבטה.

אפיק נוסף של התמודדות עם דמות האם הלא טובה דייה הוא פשוט השלמה. השלמה מצד ילדיה הבוגרים. יכולתם של גיבורי ספרים, שכתבו למשל דוד שיץ, אילנה ברנשטיין או מירה מגן, לדובב את העבר הקשה שהנחילה להם, ובכך להפכו לנשלט יותר, לחלק מודע מהוויית קיומם. או גם להיווכח כי פגישה מאוחרת עמה איננה מגשימה את ציפיותיהם, כך שבהבנה מאוחרת הם חוזרים שוב לחייהם הקודמים, לבתיהם, ומבינים כי לטוב או לרע אלו החיים היחידים שהם אוחזים בהם, כדברי בלבן. ואי אפשר שלא להזכיר את הפתרון שמציעה סביון ליברכט בקובץ סיפוריה "תפוחים מן המדבר": לבצע מעשה דרמטי שמשלח את גיבוריה לדרך חדשה, שמנתקם מאותה דמות אם. כמו למשל לעזוב לקיבוץ, או להתאהב ולאהוב.

פרדה ושחרור

יותר מכול, ראוי לשימת לב מעשה "הניתוק" הספרותי מהאם שביצע שלא בטובתו הסופר אהרן אפלפלד. בזמן השואה נרצחה האם בידי הגרמנים כשאפלפלד היה בן שמונה. בלבן מתייחס ברגישות ובאריכות לנובלה "כל הפשעים" שבה מאוזכרים פרטים ביוגרפיים אלו. גיבור הנובלה עושה את דרכו הביתה לאחר המלחמה ומיטלטל בין זכר אביו לבין זכר אמו האהובה, היצרית, המוזרה ורבת הקסם.

הוא מנסה לשחזר את מסעה ברכבת המוות, את המהומה שלבטח נתקלה בה, וחושב כי אישה כמותה לבטח הייתה אומרת את המשפט "אינני אוהבת את המהומה הזאת". "זה היה המשפט, זה ולא אחר, הוא שמח כי מצא סוף סוף את המשפט שהשמיע לפתחה של התהום". והמשפט המומצא הזה, שהאיר את דמותה התיאטרלית והמיוחדת של האם, היה מבחינת הבן גם אקט של פרדה ממנה. זו הדרך שברא כדי לדמיין במוחו את רגעי מותה המייסרים, את פרדתה ממנו, כדי להשתחרר מהם, ולבחור מכאן בחיים.

ואולי בפרפרזה על הבחנתה של הפסיכואנליטיקאית היהודייה מלאני קליין, הכתיבה הספרותית הפכה גם במקרה קשה זה לגל־עד לאם שאבדה בילדות, לשחזור של מושא אהבתו הראשונה של הכותב. כפי שחוקרת הספרות ניצה בן דב מתייחסת לתופעה זו, ובהקשר לכותב ישראלי ידוע אחר, עמוס עוז, שהתאבדותה של אמו בהיותו נער צעיר הפכה למוקד יצירתו.

*

ד"ר אביבה זרקה עוסקת בהדרכת מורים ובהנחיית מועדוני קריאה וסדנאות כתיבה‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015