דתיות ריטואלית וצייתנות פרטנית הביאו לקפיאה, עד כדי הכחשת החזון המקראי של גאולה טבעית. יואב שורק קורא לשחרור השיח ההלכתי דווקא מתוך חיבורו לבית המדרש של חז"ל

הברית הישראלית

על האפשרות והכרח לכונן יהדות ישראלית כחוליה עכשווית של המסורת והברית

יואב שורק

בית – יצירה עברית וידיעות ספרים, 2015, 287 עמ'

האבירים ניצבים בשורה ארוכה והמלך סוקר אותם. כל אחד בתורו מרים את קדמת הקסדה, מגלה את פניו ומכריז על שמו ודרגתו. האביר האחרון בשורה ניצב זקוף למופת, שריונו מבהיק, אך הוא מסרב לחשוף את פניו. מדוע, תוהה המלך על החוצפה, והאביר עונה: ״מכיוון שאינני קיים״. כך נפתח סיפורו של איטאלו קלווינו העוסק בעלילות האביר שיש לו שריון וכוח רצון, אך אין לו גוף. יש שריון, אז יש מסגרת; אין גוף, אז יש רק כללים. בעוד עמיתיו בעלי הבשר עוקפים לעתים את החוקים, טועים ונכשלים, האביר הזה הוא מופת של שמירה על הכללים. הוא בקי בחוקי המלחמה כמו גם בחוקי אספקת המזון. הוא יודע באיזה מזלג להשתמש עבור המנה הראשונה ובאיזה סכין לחתוך את המנה העיקרית. אלא שהוא אינו יכול לאכול. וגם לא לטעות או להשתנות. ובעת מצוקה יתפרק השריון ותוכנו הקלוש יתנדף.

נזכרתי באביר המופלא הזה כשקראתי את ספרו של יואב שורק, "הברית הישראלית". גיבורת הספר היא המסורת היהודית בדגש על המערכת ההלכתית, שלעתים נדמית עליי כאותו אביר. שנות גלות ארוכות הפכו מרחב חיים שוקק למערכת מאורגנת להפליא ובעלת דינמיות פנימית, אך שרויה בקיפאון. המערכת ההלכתית, החובקת את כל היבטי החיים היהודיים, התעצבה בתקופת הגלות הארוכה ורבים חשים כיום שהיא מתקשה להשתנות לנוכח המהפך שעבר העולם היהודי עם השיבה לארץ ישראל ולחיי לאום עצמאי. שורק סוקר בספר את ראשית הברית ואת מטרותיה המקוריות, את השינויים שחלו בה בצדק בשל תקופת הגלות, ומתווה כיוון לשינוי הנדרש כיום.

חיי העולם הזה

 הספר הוא גיבוש בהיר של רעיונות שאותם מביע שורק כבר כמה שנים. כדרכו של שורק, הספר כתוב בבהירות נהדרת, בתנופה שנותנת תחושה של קריאת מאמר ולא של ספר רחב יריעה, ובהיקף ידיעה אנציקלופדי שגורם לך לחולשת הדעת. ביד אמן הוא טווה את סיפור הברית הישראלית – מקריאת האל לאברם, שכולה דרישות והבטחות ארציות אוניברסליות, דרך מערך הצווים והברכות המקראי הממוקד בחיי העולם הזה – חיי אדם ולאום נורמליים, ״חולִיים״, הנקראים להתנהלות מוסרית של חברת מופת, ועד למפעל יצירת התלמוד שבמרכזו עומדת הכרעת האדם האוטונומי. לכל אורך הדרך הוא משלב רעיונות של הוגים רבים, אך מותיר את הדיון המפורט בהם להערות השוליים. כך הוא מאפשר לקורא לרוץ בחומר ולעקוב בקלות אחר הטיעון שלו ויחד עם זאת חושף בפני המתעניין את מקורות ההשראה הרבים שעמם הוא נמצא בדיאלוג.

לאחר סקירת ההתחלות מראה שורק כיצד שקעה רוח זו ביהדות ובמקומה קמה תנועה שמכוונת לצייתנות פרטנית, לדתיות ריטואלית, לקפיאה וחשש משינוי, עד כדי הכחשת החזון המקראי של גאולה בדרך הטבע. התפתחות זו מובנת לחלוטין לאור אתגר שמירת היהדות בתקופת הגלות הארוכה, אך חשיפתה הכרחית לקידום ההבנה שעם תום הגלות יש לערער על תקפותה של היהדות שהתעצבה בה.

מלבד הסקירה הרחבה ומאירת העיניים יש בספר גם רגעים קטנים רבים של הסברים ופרשנויות השופכים אור חדש על טקסטים ומנהגים שגורים. כך, למשל, ההבנה הפשוטה שגיבורי המקרא אינם מופת של אנשים דתיים, שומרי חוק וצייתנים, אלא דווקא דמויות שמדגישות עצמאות ויצירתיות אנושית. או, בכיוון אחר, הקריאה של שורק בספרות ההלכה, כמו פרשנותו המבריקה למילות הפתיחה של השולחן ערוך, ספר היסוד של היהדות ההלכתית, שבוחר להציג את האדם כבעל כוחות חייתיים מתפרצים דווקא (״יתגבר כארי״) ולא כעלה נידף וצייתן. ומכיוון נוסף: שורק מראה כיצד הטלית הקטן, הבגד שרוב הגברים שומרי המצוות נוהגים ללבוש מתחת לבגדיהם הרגילים, חותר נגד מקורותיו המקראיים. בעוד הצו המקראי דורש להטיל ציצית בקצותיו של בגד – מלבוש נורמלי שכל אדם לובש אותו בין אם הוא יהודי ובין אם לאו – יצרה המסורת בגד שאינו בגד כלל, שהרי איש לא יעלה בדעתו ללבוש אותו לנוי או לשמירת חום הגוף, ולפיכך אינו עומד בקריטריון הבסיסי של חובת הציצית.

דיאלוג עם המציאות

קריאה כזו אינה קלה למי שאמון על שמירת המצוות, אך השיבה אל הנחות היסוד של חז״ל, מעצבי המסורת הרבנית, מבהירה שהם ראו את תפקידם כפעולה מלאכותית של הקפאת המסורת רק כדי שתהיה מוכנה להפשרה כשיגיע הזמן. עם חלוף הזמן נשכחו הנחות יסוד אלו והמסורת המאובנת הפכה ללכתחילה. וכך, גם מי שמבקש כיום ליצור מפגש מחודש בין המסורת ההלכתית למציאות המשתנה – כמו חלק מרבני הציונות הדתית – יעדיף לעשות זאת בדגש על השימור ולא בדגש על השינוי. במובן הזה, שורק מציע קריאה מהפכנית ושמרנית כאחת. מהפכנית – מכיוון שהוא מבקש לשחרר את השיח ההלכתי מתוך המערכת הפנימית שבתוכה הוא פעיל כבר מאות שנים; שמרנית – מכיוון שהוא מבקש לצרף את המהלך שלו כחוליה בשלשלת המתחילה בהתגלות המקראית וממשיכה בספרות חז"ל.

בתום הסקירה ההיסטורית קורא שורק להקמתו של בית מדרש שיבוסס על דגם בית האולפנא התנאי והאמוראי. בית המדרש הזה יישען על ערכי היסוד הנשכחים של הברית הישראלית – אמונה באדם ובאחריותו כלפי הא־ל והעולם, ועל התורה ככלי ליצירת חברת מופת. מן הבסיס הזה הוא יצא – כמו חז״ל בשעתם – לדיאלוג אמיץ עם המציאות, מתוך מוכנות לפרשנות יצירתית ונועזת של המורשת הטקסטואלית. בבית המדרש הזה, שיסכים לוותר על חלקים מהשריון ההלכתי שהתפתח בגלות, יהיה מקום לנשים ולגברים, לשומרי מצוות ולכאלו שאינם שומרים אותן.

למרות החדשנות, שורק אינו מבקש לפרק את השריון. השריון הוא כלי הכרחי במלחמת האבירים ואיש אינו חושב לצאת לשדה הקרב בלעדיו. המבוקש שלו הוא כפול: להסיט את הדגש מהשריון לאדם שבתוכו ולהתאים את השריון לתנאי המערכה שהשתנו באופן קיצוני. בעוד שבגלות המשימה העיקרית הייתה שימור והתכנסות, התחייה הלאומית פותחת מחדש את האפשרות להגשים את הברית המקראית שהאדם במרכזה ומרחב הפעילות שלו הוא העולם כולו.

כפפה לרבנים ולמחנכים

ניתן להתווכח עם הספר בעניינים רבים ואתמקד כאן בזה המטריד אותי ביותר: עודף הריאליות והרציונליות שלו. ואולי בשל כך בחרתי לפתוח את הרשימה הזו בסיפור פנטסטי. אם שורק מבקש להציב את המודל החז״לי כדגם להתחדשות שהוא מבקש, אל לו לעסוק רק בהלכה. למעלה ממחציתה של ספרות חז״ל היא אגדה ולא הלכה. בעולמם של חכמים לא עבר קו ברור המפריד בין עמדתה הלוגית של ההלכה לדרכה היצירתית של האגדה. בכך המשיכו החכמים את המקרא, שלא רק עסק בכינונה של חברת מופת אנושית אלא הקדיש מקום נרחב לתשוקות הדתיות – בחלקים המיתיים המוטמעים בו ובעיסוק הנרחב במקדש ובפולחנו. תחיית העוז הרבני פירושה גם הנכחת האגדה בבית המדרש היוצר, חיפוש אחר דרכי שיח שמצליחות להפגיש את הריאלי עם הפנטסטי, את ההיגיון עם התשוקות הלא־מודעות.

הספר הזה, הקורא ליצירת מרחב חדש של מפגש בין הישראלי ליהודי, הוא אמנם פרי הגות עצמאית, אך הוא מהדהד תופעה עכשווית חשובה. בעוד שבשנות ראשית המדינה הייתה הבחנה דיכוטומית בין אדוקים לחופשיים, ברור למי שנמצא כיום במגע עם הצעירים שהמצב השתנה. בעקבות צמיחת המכינות הקדם צבאיות ובתי המדרש המגוונים מתחילה להתבסס קבוצת ביניים של בעלי הכיפות השקופות. בצד אחד של הקבוצה הזו נמצאים אלו שגדלו כדתיים ועדיין מחוברים לתורה, כל אחד בדרכו שלו, אך מבקשים שלא להתבדל סוציולוגית מאחיהם שיחד איתם נשאו את האלונקה בצבא ויחד איתם חרדים לעתידה ולזהותה של המדינה.

מן העבר השני מגיעים כאלו שגדלו כחילונים אך למדו להוקיר את המורשת שלהם – בדרך כלל בזכות המכינה שהלכו אליה, כפי ששח לי פעם אחד מראשי המכינות החילוניות: ״המטרה שלי היא להפוך את החילונים לדתל״שים״. אלו ואלו מבקשים למצוא את מקומם ברצף הברית. אני מאמין שהקבוצה הזו תלך ותגדל ולא לאורך זמן ניתן יהיה לפטור את חבריה כ"דתיים־לייט", צעירים חלושי אופי שמחפשים הקלות, או, מהצד השני, כנערות ונערים הוזים שמבקשים חמימות פולקלורית בחיק המסורת.

שורק משליך כאן כפפה לעברם של רבנים ומחנכות ולעבר כל מי שמרגיש בתנועה הזו. אם ירצו, יצמיחו מכאן את מאמר הדור העדכני. מי שמאמינים שהתחדשות יהודית היא בלתי נמנעת לאור השיבה לארץ, ימצאו בספר קריאת כיוון מאתגרת שניתן וראוי להתווכח איתה, אך אסור להתעלם ממנה.

ד"ר עידו חברוני הוא המנהל החינוכי של המרכז האקדמי שלם

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015