ד"ר אלון דהן גדל בשכונת מצוקה, 
לא סיים תיכון, ולאחר מכן נפצע קשה בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי בגולני. מפגש אקראי עם תיירת ב"יד ושם" ופקס קצר מהרבי מלובביץ' הביאו אותו להתעניין ביהדות. מאז הוא חוקר את משיחיותו של הרבי, טוען שרוב חסידי חב"ד משיחיים ומחולל סערה רבתי בחסידות

צילום: יונתן זינדל פלאש 90

"המחלוקת העיקרית היום בחב"ד היא האם צריך לעסוק במשיחיות של הרבי בגלוי או לא. אבל רוב חסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא המשיח. אני אומר את זה חד וחלק. יש בתוך חב"ד פלג אנטי־משיחי קטן, שבתוכו יש כאלה שנטשו את הרעיון שהרבי הוא המשיח וכאלה שמאמינים שהוא המשיח אבל לא צריך לדבר על זה בקול רם. אבל הרוב הגדול הוא משיחי". את הדברים הללו אומר ד"ר אלון דהן, מן הבולטים שבחוקרי חסידות חב"ד כיום. דהן כתב את עבודת הדוקטורט שלו על הנהגתו ודרכו הרוחנית של רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי של חב"ד, אחת הדמויות החשובות ביותר בעולם היהודי במאה העשרים.

מחקרו של דהן, שיראה אור בקרוב כספר, נוגע בעצביה החשופים של החסידות, וגורם – מבלי שדהן ציפה לכך, אך ככל הנראה לא בניגוד לרצונו – סערה־זוטא בקרב חסידי חב"ד. בעוד הפלג המשיחי בחב"ד מאמץ בשמחה את מסקנות המחקר של דהן, המוכיחות כי הפרשנות המשיחית לתורתו של הרבי מלובביץ' היא הפרשנות הנכונה, פלגים אחרים בחב"ד לא מתלהבים מן המחקר, בלשון המעטה. גם לא ממאמרים אחרים של דהן, כגון מאמר המציג זרם חב"די עכשווי המתייחס אל הרבי כהתגשמות של אלוהים בדמות בשר ודם. "אני יודע שיש אנשים שכואב להם שאני כותב את הדברים האלה", אומר דהן, "הם מגיבים בכעס, אני רואה שכואב להם. כל מה שאני רוצה זה לומר שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. זו האמת, וצריך לכתוב אותה".

המרד הציוני יצר חורבן

חב"ד היא התחנה המרכזית והעיקרית במסע חייו של אלון דהן, שהתחיל לפני 43 שנה בירושלים. הוא גדל בקרית מנחם, שכונת ספר בפאתי העיר, שקלטה עולים מצפון אפריקה בתחילת שנות החמישים. "המקום הזה הוא גבול", אומר דהן. "עד 1967, הכפרים הערבים הסמוכים היו בצד הירדני. המדינה שיכנה כאן עולים חדשים שלא יודעים קרוא וכתוב, ואמרה להם: 'תורידו את המזוודות, אני כבר חוזרת'. אבל המדינה לא חזרה". הוא למד במכללת אורט, אך לא סיים את התיכון. ב־1989 התגייס לצה"ל, ובמהלך השירות נפצע קשה באימון ברמת הגולן.

דהן, אז לוחם גולני בעל ותק של שנתיים בצבא, נסע בקומנדקר יחד עם ארבעה חברים נוספים. הנהג נרדם על ההגה, נכנס בקיר בזלת שהוצב כחלק מהתרגיל, והקומנדקר עף לשדה מוקשים. הגלגל הרזרבי של הרכב השתחרר ופגע בגבו של דהן, והוא נותר מאז משותק בפלג גופו התחתון. הוא מרותק כיום לכיסא גלגלים. "בגולני, באותן שנים, כל מה שקשור למשחקי פז"ם, לוותיקים מול צעירים, היה מאוד נוכח", אומר דהן. "ה'צעירים' עשו הכול. הגיע נהג חמוד, בחור צעיר, והוותיקים פשוט שחטו אותו, העמיסו עליו עבודה, תפרו עליו את כל הנסיעות. הוא טחן עבודה, ובסוף הוא כנראה נרדם, זה כבר היה מעבר ליכולותיו".

מה אתה זוכר מהרגעים שאחרי הפציעה?

"לא קלטתי מה קורה. הרגשתי בסדר, אבל לא הצלחתי לקום. ראיתי רגליים, אבל לא הבנתי שהן שלי, הן כאילו לא היו שייכות לי, הייתי בטוח שהן של מישהו אחר. לא ממש כאב לי. הסתכלתי למעלה ואמרתי: יש עליי מישהו, בואו תזיזו אותו, אבל זה היה אני. לא ממש הייתי מאופס. זה היה תמוה, אתה רואה שזה אתה אבל אתה לא מצליח להבין שזה אתה. הבנתי שאהיה משותק כבר כשלא הרגשתי את הגוף. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה כיסאות הגלגלים של 'יד שרה'. אני שוכב בשטח, פצוע, והדבר הראשון שאני חושב עליו זה שכל החיים אצטרך להסתובב עם ה'יד שרה' הזה".

דהן השתחרר לביתו לאחר תקופת שיקום בבית החולים רמב"ם ובתל השומר. הוא החל ללמוד יחסים בינלאומיים וסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ובמקביל השלים את מבחני הבגרות והפסיכומטרי. אז גם התחילו לקנן בו שאלות דתיות. "לא היה לי רקע דתי", הוא מספר, "השאלות צצו בשיחות עם חברים, במחשבות. יום אחד ביקרתי ב'יד ושם'. עמדה שם תיירת הולנדית שחיפשה מקום מסוים, ושאלה אותי האם אני יודע איפה המקום הזה. מצאתי אותו, והצעתי לה שנלך יחד. היא סיפרה לי שהיא מתעניינת ביהדות, ובאה מהולנד לישראל כדי ללמוד. היא ניסתה להיפגש עם חרדים, אבל הם לא רצו להיפגש איתה, ועם החילונים היא לא מצאה שפה משותפת. ואז היא פגשה אותי, ולא ידעתי הרבה, וכל הזמן היא אומרת – 'כשאתה נוסע לאנגליה, כל אנגלי יודע לומר לך מה זה להיות אנגלי, וכאן לא יודעים'. התביישתי. אישה לא־יהודייה באה מהולנד כדי לפגוש יהודים וללמוד עליהם, ואני לא יודע מה להגיד לה.

"למזלי הרב, סבא שלי היה אדם דתי ולמדן גדול. הוא נהג להשאיר בבית ספרים, למקרה שיום אחד מישהו יקרא בהם. מצאתי את הספר 'חובות הלבבות', קראתי את השער הראשון, והרגשתי שמישהו נותן לי בום. זה שער חזק בצורה בלתי רגילה. רציתי ללמוד אותו כמו שצריך, ולספר לתיירת ההולנדית מה קראתי. כשנפגשנו, סיפרתי לה במשך שעה מה כותב רבנו בחיי, והיא הקשיבה בסבלנות, ובסוף אמרה: 'כמובן, זה רבנו בחיי אבן פקודה, קראתי אותו'. הייתי בהלם.

"אני לא הכרתי את הספר הזה קודם לכן, והיא למדה אותו עוד בהולנד. הרגשתי שעבדו עליי. שכל הזמן שידרו לנו, בתיכון, שפעם הייתה איזו יהדות שנעלמה, ועכשיו צריך ללמוד מתמטיקה. פתאום הבנתי שהמרד הציוני יצר הרבה דברים טובים, אבל הוא יצר גם חורבן. הרגשתי קרבן של זה. כשאתה לומד בבית ספר, אתה לא לוקח בחשבון את האופציה שמישהו גוזל ממך אוצרות רוח. מערכת החינוך שדדה אותנו, לקחה מאיתנו הרבה יותר ממה שנתנה. פתאום הבנתי שאנחנו נמצאים במשבר. לא רק שאין לנו אידיאולוגיה שאומרת לנו לאן ללכת, אין לנו האידיאולוגיה שאומרת לנו מי אנחנו, מה הזהות שלנו".

שישו בשמחת הגאולה

דהן פנה ללימודי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. את התיזה שלו כתב על ספר הבהיר, ובעבודת הדוקטורט בחר להתמקד בדמותו של הרבי מלובביץ' ובחסידות חב"ד בדור האחרון. החוויה שבעקבותיה החליט להקדיש את חייו לחקר חב"ד התרחשה דווקא בתקופת השיקום בבית החולים.

"אחרי שנפצעתי, הרבה אנשים חיפשו מזור עבורי אצל כל מיני צדיקים", מספר דהן, "יום אחד דוד שלי בא עם שמן מהרב כדורי ומרח אותו עליי, ודודה אחרת פיזרה עליי חול מהמקום שבו נפצעתי ברמת הגולן, בהוראתו של צדיק אחר. באותו יום הגיעה גם בת דודה שלי, ובידה פקס מהרבי מלובביץ', שענה למכתב ששלחה לו. הייתה שם שורה אחת: 'לבדוק את המזוזות, ויראה להתחזק במצב הנוכחי'. פשוט ככה.

"בהתחלה המשפחה שלי קצת התאכזבה מהתשובה, אבל אותי הדברים חיזקו, דווקא כי לא הייתה בהם שום הבטחה. הרבי הציע לי נחמה לא על ידי זה שאצא מהמצב שלי, אלא מתוך המצב שלי, בלי אשליות ובלי הבטחות. הוא פשוט אמר את האמת, וזה משחרר, כי סוף סוף יכולתי לפנות את הדעת מתקוות שווא ומרחמים עצמיים, ולעסוק במה אפשר לעשות בתוך המציאות הזו. בסופו של דבר הרבי לא היה רק השלב הראשון בסולם – הוא היה הסולם, והפך להיות התוכן של חיי מאז ועד היום".

בסוף שנות הארבעים הייתה חב"ד חסידות מרוסקת, על סף כיליון; ספרי התקופה כבר מספידים אותה ומקוננים על אובדנה. "תראה מה עבר על חב"ד בתחילת המאה העשרים – חקירות של היבסקציה (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית. א"ה) ברוסיה; שבעה מעצרים של הריי"ץ, פסק דין מוות, פוגרומים. הריי"ץ, האדמו"ר השישי, בורח לוורשה, והגרמנים מתחילים להפציץ את העיר. מי שלא מת על ידי היבסקציה ברוסיה מת בהפצצות של הגרמנים, התבולל בארצות הברית או הגיע לפלשתינה ועזב את הדת.

"אתה קורא את הספרות שנכתבת אז – כולה נכתבת בלשון עבר. 'ספר החסידות' של ד"ר יצחק רפאל רואה אור לראשונה ב־1947, וכל התיאורים בו הם בלשון עבר. זה ספר היסטוריה – אם פעם תרצה לדעת מה החסידות, הנה הספר. בן ציון דינור כותב ספר בשם 'בעולם ששקע', ומקדיש פרק לחב"ד. השם של הספר אומר הכול".

ואז הריי"ץ מגיע לארצות הברית, ונדרש לתת פשר לכל המאורעות האלה, ובייחוד לשואה.

"נכון. השואה מעסיקה את הריי"ץ עוד לפני שהוא מגיע לארצות הברית. השואה הייתה אירוע בלתי נתפס, שלא דמה לשום אירוע לפניו. והאמונה של הריי"ץ היא שמידת פורענות שיורדת לעולם, תמיד מאוזנת במידת רחמים. כנגד חורבן טוטלי תבוא גאולה טוטלית. הוא מפרסם עיתון בשם 'הקריאה והקדושה', שמדווח על אירועי הזמן מנקודת מבט חסידית, ובו הוא כותב במפורש, תחת המילים 'שישו ושמחו בשמחת הגאולה', שאנו עומדים בפני תחילת סוף עבודת הבירורים של הדור האחרון של עקבתא דמשיחא.

"לפי התפיסה החב"דית, שנשענת על קבלת האר"י, ייעודו של העם היהודי בגלות הוא לברר את הניצוצות שנפלו לקליפות. היהודי הוא שליח של כלל העולם כדי לתקן את העולם ולהכין אותו לגאולה האמיתית והשלמה: התמזגות הבורא בבריאה, שבירת המחיצה המבדילה בין בורא לנברא, ביטול הדואליזם המפריד בין הממד המטפיסי לממד הפיסי, ויצירת מצב מוניסטי, אחיד. בגאולה השלמה, לעתיד לבוא, אפשר יהיה לראות עין בעין את נוכחותו של אלוהים".

מאבק בין שני החתנים

מהו תפקיד השואה לפי התפיסה הזו?

"תפקידה של השואה הוא לברר, באמצעות ייסורים, את כל מה שעם ישראל לא הצליח לברר באמצעות תורה ומצוות. יש בירור שמתבצע על ידי שמירת המצוות, ומה שלא הצליח להתברר באופן הזה מתברר בייסורים. הבירור הזה אמור לסיים את השליחות של היהודי בעולם, ולהביא את הגאולה. גם ההגעה של הריי"ץ לארצות הברית נתפסת כהמשך עבודת הבירורים. חב"ד נודדת ממקום למקום כחלוץ לפני המחנה, שתפקידו לעשות את הבירורים האלה. ארצות הברית היא השלב האחרון בתהליך".

מותו של הריי"ץ בשבט תש"י טרף את הקלפים, והעמיד את חב"ד בפני מבחן נוסף – מינוי יורש שייכנס לנעליו של האדמו"ר השישי. היורש הטבעי לא היה רבי מנחם מנדל שניאורסון אלא חתנו המבוגר יותר של הריי"ץ, רבי שמריהו גורארי. זה האחרון סומן עוד קודם לכן כמחליפו.

גורארי, שעמד בראש מוסדות "תומכי תמימים" של חב"ד, היה מזכירו האישי של הריי"ץ, ליווה אותו במסעו לארץ ישראל וישב לימינו בארוחות החג. גיסו, רבי מנחם מנדל, היה דמות פחות מוכרת בקרב החסידים. "לפי כל הפרמטרים, רבי שמריהו היה אמור להיות האדמו"ר הבא", אומר דהן על התקופה הדרמטית ההיא, מפטירת הריי"ץ בי' בשבט תש"י ועד י' בשבט תשי"א, אז הוכתר רבי מנחם מנדל כאדמו"ר. "בשנה הזו, שני החתנים עמדו על מסלול המראה מקביל. שניהם מתפקדים כיורשים פוטנציאליים. לרבי שמריהו גורארי הייתה נקודת פתיחה יותר טובה – הוא היה יותר מוכר, זכה לתמיכתה של אשתו של הריי"ץ. אבל לאט לאט התגלו כל מיני דברים שכרסמו במעמד שלו.

"קודם כול, ברמה הבסיסית, היכולת שלו לתקשר עם החסידים הייתה מוגבלת. היה לו ידע עצום בתורת החסידות, אבל הוא לא הצטיין בכל מה שקשור לרבדים הפופולריים יותר של החסידות – ניגונים, קשר עם חסידים. בהמשך פורסם יומן של הריי"ץ מן המסע שלו לארץ ישראל, עם כמה דברי ביקורת על הנהגות של רבי שמריהו. והיו עוד מקרים. לאורך כל התקופה הזו, רבי מנחם מנדל מצד אחד מצהיר שהוא לא מעוניין באדמו"רות, ומצד שני הוא מוסר שיחות ושולח מכתבים. בשלב מסוים השטיבל של רבי שמריהו גורארי מתחיל להתרוקן, ואנשים עוברים להתפלל אצל רבי מנחם מנדל.

"בי' בשבט תשי"א, היארצייט הראשון של הריי"ץ, רבי מנחם מנדל נותן שיחה, אבל החסידים מסמנים לו שהם רוצים לשמוע 'מאמר', היינו מאמר הכתרה. הוא מוסר את 'באתי לגני', מאמר ההכתרה שלו, שבו הוא מקבל על עצמו את האדמו"רות. בשבת שלאחר מכן קוראים לרבי מנחם מנדל לעלות לתורה בתואר 'אדמו"ר', בנוכחות רבי שמריהו גורארי. רבי שמריהו מבין שהוא הפסיד, ומאותו רגע הוא מקבל על עצמו את הדין באופן מוחלט, ומבטל את עצמו מפני גיסו הצעיר. אשתו ובנו לא מוכנים לקבל את זה, ומנסים ללכת נגד רבי מנחם מנדל, אבל רבי שמריהו לא משתף איתם פעולה, ומתייצב נגד בנו ואשתו. בעיניי הוא חסיד חב"ד מדהים. תחשוב שהוא כמעט היה האדמו"ר".

הרבי כגואל האחרון

כבר מתחילת הדרך, טוען דהן, הרבי מלובביץ' ראה את עצמו כמשיח. דהן מצטט פרדיגמה שנמסרת מפי רבי שמואל, האדמו"ר הרביעי של חב"ד, שקובע כי הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש והאדמו"ר הזקן מחב"ד מסמלים את הספירות כתר, חכמה ובינה. האדם העשירי בשושלת הזו – האדמו"ר השביעי של חב"ד – יהיה האדמו"ר של ספירת מלכות, שהיא הספירה של המשיח.

"אבל אם תשים לב, הרבי מלובביץ' הוא בעצם האדמו"ר התשיעי", אומר דהן, ומונה את רשימת אדמו"רי חב"ד, שמצביעה כי רבי מנחם מנדל הוא אכן האדמו"ר התשיעי, ולא העשירי. את הפתרון לכך סיפק רבי מנחם מנדל עצמו, כאשר הכתיר את הריי"ץ כנשיא הדור השמיני בחייו, וכנשיא הדור התשיעי לאחר מותו – וכך הופך רבי מנחם מנדל לנשיא הדור העשירי של ספירת מלכות. "הוא מינה את עצמו כעשירי", אומר דהן. "הרבי מלובביץ' אף פעם לא מדבר על עצמו, הוא תמיד מדבר על 'נשיא דורנו הריי"ץ'. אך מצד שני, כל הסימנים מצביעים על כך שהוא תפס את עצמו כמשיח. הוא מייצג את ספירת מלכות, שהיא הספירה האחרונה. הוא מצטט מאמרי חז"ל שמדברים על כך שהעולם צריך לעבור תהליך של זיכוך והכשרת המציאות לקראת אפשרות של גאולה.

"הוא משתמש במדרש על שבעה דורות של חוטאים שסילקו את השכינה, ועל שבעת הצדיקים שמתקנים כנגדם את העולם, והאחרון שבהם, השביעי, הוא משה. זו התשתית המדרשית של התיאולוגיה המשיחית שלו. ברור שכך הוא ראה את עצמו. אחרי רוסיה ואחרי השואה ואחרי אמריקה, הרבי מלובביץ' מבין שאנחנו נמצאים בדור של ספירת המלכות, 'דור אחרון לגלות וראשון לגאולה', ובכך הוא מחסל סופית את הגלות. הגלות עצמה תגלה את הגאולה מתוכה, ותפנה את מקומה לאחרית הימים, שבה לא תהיה בחירה חופשית וריבוי רצונות – יהיה רצון אחד שיאיר בגילוי, ולא תהיה שום מחלוקת. אי אפשר להבין אחרת את הרבי. אם הריי"ץ הוא יסוד, הרבי מלובביץ' הוא מלכות; אם מלכות מייצגת את המשיח, האדמו"ר של ספירת המלכות הוא הגואל".

תודעתו המשיחית של רבי מנחם מנדל באה לידי ביטוי מעשי בהנהגותיו ובמפעליו השונים כאדמו"ר, אך גם לפני כן, עוד בחיי חותנו הריי"ץ. "כבר בחיי הריי"ץ, רבי מנחם מנדל הופקד על מערכות שונות שיש להן מצע משיחי. כך, למשל, הריי"ץ יוזם במלחמת העולם השנייה את 'מחנה ישראל', מין מרחב רוחני־יהודי, עטוף בהנהגות ובאורח חיים דתי. הריי"ץ קובע שהאגודה תפעל כאגודת סתרים, מסיבה מאוד פשוטה – הוא לא מעוניין להפיץ את הידע לציבור הרחב. הוא לוקח פולחן יהודי ודרכי חיים יהודיים, והופך אותם למרכיבים בהחשת הגאולה. אדם שמניח תפילין כי הוא יהודי שומר תורה ומצוות לא חושב בהכרח שבכך הוא יביא את המשיח; הוא לא רוצה להניח תפילין כחלק מפרויקט משיחי. אבל זה מה שעמד מאחורי היוזמה של הריי"ץ. ומי שאחראי לה הוא רבי מנחם מנדל".

מעודד את המשיחיות

"בהמשך, כשהוא כבר אדמו"ר, הרבי מאמץ את החלקים בהלכות מלכים של הרמב"ם שעוסקים במלך המשיח. למשל, לפי הרמב"ם, מלך המשיח צריך לכפות את כל העולם לעבוד את הקב"ה. הרבי לוקח את ההלכה הזו ומנסה להפוך למנהיג לא רק של קבוצה חסידית או של העם היהודי, אלא למנהיג בעל מסר אוניברסלי. הוא מעודד את קיומן של שבע מצוות בני נח, מדבר בפומבי נגד הפלות, פונה ישירות אל העם האמריקני.

"הוא מתייחס גם לדין שלפיו 'מלך המשיח עתיד לבנות את בית המקדש במקומו', ומסביר שהכוונה היא שהמשיח יבנה את בית המקדש במקום שבו הוא – המשיח – נמצא בו. ואז הוא מקים אגף חדש בביתו בברוקלין, ואומר לחסידים שבכך הוא יצא ידי חובת בניית המקדש. הוא גם דן בסעודת שור הבר והלוויתן, שלפי המדרש עתידה להתקיים בימות המשיח. ההתנהלות שלו לאורך השנים היא זהירה – מצד אחד אומר, מצד שני לא אומר, ומדבר ברמזים. הוא מכין את הדור לקראת הגאולה, ובד בבד בודק האם הציבור מסוגל לעכל את התפיסה הזו.

"היו חסידים שהבינו מוקדם מאוד שהרבי הוא המשיח, והתחילו לפרסם זאת מיוזמתם. אחד מהם, הרב אברהם פריז, מפיץ בשנת 1965 אלפי כרוזים בתל אביב, המודיעים שהרבי מלובביץ' מניו יורק הוא המשיח. הרב אברהם פריז היה חסיד שאומרים עליו שלא היה זז בלי לקבל אישור מהרבי. לא סביר שהוא יפרסם דבר כזה בלי אישור של הרבי".

כיצד הרבי התייחס לפרסומים האלה?

"הוא התנגד לפרסומים, אך הוא מעולם לא אמר שהוא לא המשיח, ושהפרסומים אינם נכונים. הוא יוצא בשצף קצף נגד אלה שמפרסמים שהוא המשיח – הוא טוען שזה מרחיק יהודים מהחסידות, שזה פוגע בכבוד לובביץ' – אבל הוא אף פעם לא אומר שזה לא נכון. האנטי־משיחיים מנסים לטעון שהרבי לא ראה את עצמו כמשיח, וההוכחה לכך היא שהוא התנגד לפרסומים האלה. אך האמת היא שהרבי לא התנגד לתוכן של הכרוזים, אלא לעצם הפרסום. הוא היה נחרץ בהתנגדות שלו, אך אף פעם לא שלל את התוכן שלהם. אגב, אלה שקראו בעיון את מאמר ההכתרה שלו, עוד בשנת 1951, הבינו מיד שכך הוא רואה את עצמו. היו רבנים בארה"ב שקראו את הדברים ואמרו – הנה, הרבי מלובביץ' חושב שהוא המשיח. זה היה ברור".

בתחילת שנות התשעים השתנתה מדיניותו של הרבי מלובביץ', ובהדרגה הפכה המשיחיות לאקוטית ודחופה יותר, וכתוצאה מכך גם פומבית יותר. כשברקע מתחוללת מלחמת המפרץ הראשונה, בחצרו של האדמו"ר השביעי ציטטו את המדרש מילקוט שמעוני המתאר את השנה שבה מלך המשיח בא – מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, ו"מלך פרס מתגרה במלך ערבי, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם". בסופו של התהליך הזה עומד המשיח על גג בית המקדש ומכריז שהגיע זמן הגאולה. הרבי עצמו ציטט את המדרש וקישר אותו למאורעות השעה, והדברים פורסמו בזמנו בהרחבה בכלי התקשורת.

"המאורעות של מלחמת המפרץ מתפרשים כשנה שבה מלך המשיח נגלה", אומר דהן, "כל המציאות מתפרשת לאור המדרש הזה. באחת השיחות הרבי אומר שהתקיימו כל הסימנים של ילקוט שמעוני, וכבר היה מינוי מלך המשיח בפועל, ונבנה בית המקדש במקומו, ונסתיימה עבודת הבירורים. צריך להבין את המשמעות של המשפט הזה. אף מנהיג תורני בהיסטוריה לא טען שהסתיימה עבודת הבירורים בעולם, ושצריך להתכונן לקראת בוא המשיח. בשיחות האלה של 1990־1992 קרה משהו אחר לגמרי. הרבי בעצם לא אומר דברים חדשים, אלא אומר באופן גלוי את כל מה שהוא רמז לו לאורך השנים. הוא כנראה הרגיש שהגיעה העת, שעכשיו, בגילו המתקדם, זה חייב לקרות, אחרת זה לא יקרה לעולם".

מה קורה בפועל?

"קורים כמה דברים בו זמנית. קודם כול, הרבי מתיר לפרסם ספרים שבעבר הוא אסר לפרסם. יוצא לאור ספר בהוצאה הרשמית של חב"ד, באישורו של הרבי, ובו כתוב: 'בהוראת כבוד קדושתו מלך המשיח'. המעשים האלה פרצו לחלוטין את הסכר. הוא גם פועל במישור הלכתי. הרבי נפגש עם הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא, הרבנים הראשיים לישראל, ותובע מהם לפסוק הלכה לקב"ה שיביא את הגאולה ואת המשיח. הוא לא אומר להם במפורש שהוא המשיח, אבל מספרים שבפגישה הוא אמר להם: 'חז"ל אומרים שמשיח יתגלה בגליל ובעיקר בטבריה, אבל אף אחד לא יכעס אם הוא יבוא מברוקלין'. עוד לפני כן יזמו כמה חסידים פסק אחר, שבו קבעו שהרבי הוא מלך המשיח ושעליו להתגלות. הרבי קרא את הפסק ובירך אותם.

"ברגע שיצא הפסק הזה, הייתה התוועדות מפורסמת שבה קראו לאותו חסיד שיזם את הפסק לשתות לחיים עם האדמו"ר. והחסיד הזה עולה לבמה, ואומר מול כולם בנוכחות הרבי: 'אנחנו מקבלים על עצמנו את הרבי כמשיח', וצועק בפניו: 'יחי אדוננו!'. הקהל, בהתחלה קצת מהוסס, צועק 'יחי', ואחר כך שוב פעם, בקול, ואז, כשכולם ראו שהרבי מחייך, כל הקהל צעק את זה בקול רם. הרבי לא מחה בהם".

"חלק מסבירים את ג' בתמוז כגניזה, חלק טוענים שיש פטירה ומאמינים שהרבי ישוב לחיים". חסידי חב"ד צילום: EPA . למצולמים אין קשר לכתבה

וודקה בבית הקברות

בג' בתמוז תשנ"ד הלך הרבי מלובביץ' לעולמו, מותיר אחריו רבבות חסידים מבולבלים ושבורים. "מתרחשת תופעה מעניינת ומורכבת", אומר דהן, "יש מצד אחד תיאורים של חסידים שבוכים ומצטערים צער עמוק, סופדים וקורעים קריעה, לצד חסידים שמאמינים שהפטירה היא הבירור האחרון שהרבי צריך לעשות, התהליך הסופי שאחריו יבוא המשיח ויגאל אותנו.

"אנשים הסתובבו בבית הקברות עם מצלמות ובקבוק וודקה ביד, כדי לתעד את הרגע שבו המשיח יחזור מן המתים כדי לגאול את העולם. מבחינתם אין כאן פטירה, אלא 'מאורע ג' תמוז', מעין גניזה של המשיח, שעתיד להתגלות, להיגנז, ואז להתגלות שוב בפעם האחרונה. רוב מוחלט של חסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא המשיח. חלקם מסבירים את ג' בתמוז כגניזה, היסתרות, וחלקם טוענים שיש פטירה, משתמשים בתואר 'זצוק"ל', ומאמינים שהרבי ישוב לחיים".

דהן מספר על תופעה נוספת בחב"ד של ימינו – אולי התופעה הרדיקלית ביותר שצמחה בעולם החסידות – שמזהה את הרבי עם עצמותו ומהותו של הקב"ה. "יש לכך הד בדברים שהרבי מלובביץ' עצמו כותב בכמה מקומות", קובע דהן, ומצטט כדוגמה משפט של הרבי מספר 'ליקוטי שיחות', שבו הוא כותב כי אי אפשר להקשות על הרבי, "מאחר וזה עצמות ומהות כפי שהכניס את עצמו בתוך גוף". "יש חסידים שמאמינים שהרבי הוא ביטוי של אלוהות, שלא יכול להיעלם מן העולם. הם מאמינים שהקב"ה מתגלה דרכו. קשה לשער את ממדיו של הפלג הזה, אבל אני יכול לומר באחריות שיש מקומות בארצות הברית ובאירופה שבהם לא מעט אנשים, בעיקר צעירים חוזרים בתשובה, מאמינים באלוהות של הרבי, שמים תמונה שלו במזרח ומתפללים אליו. הם לא רואים זאת כעבודה זרה, כיוון שהם לא עובדים את הרבי אלא את הקב"ה שמתגלה דרכו".

את הדברים הללו פרסם דהן לפני מספר שנים במאמר בכתב העת 'ראשית' של מכון הרטמן, ופרסום הדברים הללו עורר אי־נחת בקרב גורמים בפלג האנטי־משיחי בחב"ד. ד"ר יחיאל הררי, מחבר רב המכר "סודו של הרבי", תקף בחריפות את אלון דהן במאמר שכתב בבלוג שלו ב־2011, וכתב כי "נדמה שיש מעט מאוד תקדימים להכפשה שכזאת של קהילה שלמה, ולבטח אם המאמר היה מתפרסם באחד העיתונים היומיים העיתון והכותב היו נאלצים להתמודד עם תביעת לשון הרע". דהן לא נותר חייב, והתפלמס ארוכות עם הררי מעל דפי האינטרנט.

"ליחיאל הררי, כמו לאנשים נוספים בפלג האנטי־משיחי, מפריע שאני מגלה דברים כאלה על חב"ד. הפלג האנטי־משיחי רוצה לצנזר את הרבי, וללכת נגד דברים מפורשים שהוא כותב. לכל היותר, הפלג הזה – שהוא קטן ושולי בחב"ד – מסכים שהרבי היה בחזקת משיח, וכל סימני הרמב"ם למשיח התקיימו בו, אבל הוא נפטר, והדור לא זכה, ואחרי ג' בתמוז צריך לעבור הלאה, כי אין משיח מן המתים.

"אבל זו ללא ספק דעת מיעוט. רוב החסידים היום מאמינים שהרבי הוא המשיח, ובתוך חב"ד יש כאמור פלג אנטי־משיחי, שמתחלק לקבוצה קטנה שנטשה את הרעיון שהרבי הוא המשיח ולקבוצה שטוענת שהרבי הוא כן המשיח, אבל צריך לשים את זה בצד, ולא להניף דגלים ולתקוע סיכות בדש החליפה. זוהי, למשל, עמדתו של הרב יואל כהן, ה'חוזר' המיתולוגי של הרבי. הוא מאמין שהרבי הוא המשיח, אבל הוא חושב שלא צריך לדבר על זה ושזה גורם נזק – גם נזק לכבודה של לובביץ', וגם נזק פוליטי. ראש בית חב"ד בעולם שרוצה לרתום אליו קהילה יהודית יתקשה לשים בפרונט את הרבי מלך המשיח ולצפות שמישהו מהציונות הדתית או מהציבור הליטאי יצטרף אליו".

המחקרים שלך זוכים לחיבוק חם מאנשי הפלג המשיחי של חב"ד – אתה מגיע לכנסים שלהם, מצוטט בפרסומים שלהם. תופעה לא רגילה כשמדובר בחוקר מהאקדמיה.

"כן. קרה כאן משהו מרתק. בפעם הראשונה בתולדות החסידות, החוקרים תופסים צד במחלוקת פנימית של החסידים. החוקרים אינם חסידי חב"ד. הם מכירים את הרבי דרך הכתבים, ואצל רובם מתגבשת תמונה שאי אפשר להבין אותה אחרת. כל החוקרים שהתעסקו בדור האחרון של חב"ד הגיעו למסקנה שהרבי האמין שהוא המשיח, ושהפלג המשיחי צודק בפרשנותו. אבל אני, כשעשיתי את המחקר שלי, לא לקחתי בחשבון שיהיו חסידים שיתעצבנו עליי, או לחלופין כאלה שיאמצו אותי בחום.

"מצד אחד הררי חושב שצריך לתבוע אותי למשפט, ומצד שני כל הפלג המשיחי עסוק בלכתוב מה האקדמיה חושבת על חב"ד. הפלג המשיחי מרומם את החוקרים, מטבע הדברים, מזמין אותם לכנסים ונותן להם פאר והדר, ובגלל שהפרשנות המשיחית זוכה לרוח גבית גם מן המחקר, יש אנשים שזה כואב להם, והם מגיבים בכעס. לא הייתה לי כוונה לפגוע באף אחד, אלא לכתוב את האמת. מי שזה כואב לו, שייקח אקמול".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014