עם בשורת גאולה המסתמכת על פנתיאיזם מוחלט, ראה הרבי מלובביץ' את עצמו כמשיח ממש ואת ה־770 כבית המקדש. על סוד מפעלו של האדמו"ר החב"די האחרון

הבעל שם טוב חולל מהפכה בעולמה של היהדות המסורתית. התנועה שהקים בחנה מחדש את ערכיות המעשה הדתי לאור אמות מידה רוחניות־אינדיבידואליות. היא תיארה מחדש את דמות הא־לוהות בשונה מגילוייה המסורתי־מיתי (סיפורי־היסטורי); פיתחה זיקה בלתי אמצעית לעולמות העליונים; פירשה מחדש מטרות בעבודת ה', ושינתה מוקדי סמכות ופעילות בקהילה.

החסידות נטתה להשתמש בשפת הקבלה וסמליה תוך הצגת עצמה כ"פרשנות הפנימית" של תורת הקבלה. אך לאמיתו של דבר, רבים מחידושיו העקרוניים של השיח החסידי עומדים בסתירה לתפיסת היסוד של המחשבה הקבלית. שיתוף המונחים אינו מלמד על זהות המשמעות ועל אחדות מושגית. השימוש במורשת הקבלית לא היה אלא בסיס לחירות לחדש באושיות המחשבה הדתית והיתר לעצב סדרי עדיפויות רוחניים חדשים.

החסידות נשענת על היסוד המשיחי ביהדות, ובפרט על הפרשנות הקבלית־לוריאנית שלו. ככלל, הסיפור המשיחי הוא ביטוי לצורך להיגאל מהאקראיות ההיסטורית ומהוויית ההסתר הא־לוהי. זהו “חידוש תורה“ המבחין בין תקופות היסטוריות ובין סוגי תודעה, שלהם השלכה על החוויה הדתית ועל תצורת התורה והמצוות. מובן אפוא מדוע הופכת ה“משיחיות“ למסד התמיכה של הטרנספורמציה שמציעה החסידות. לא מקרי הוא הדבר שמכל תורת הבעש“ט, האיגרת האחת הכתובה על ידו עוסקת בבשורתו המשיחית: “אימתי קא אתי מר ? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה!…“

רות בן ארזה, הרבי, תשנ"א

בשורה מתחדשת

אליבא דהרבי מלובביץ' (להלן רממ"ש) תודעת החידוש החסידית היא היא תודעת הגאולה. "…שהפצת המעיינות חוצה כשלעצמה עניינה ביאת מלכא משיחא…". ההבדל בין "גולה" ל"גאולה" נעוץ באות א' – "אלופו של עולם", הא־ל הניבט מתוכו. הגאולה משיבה את השכינה הגולה לארץ הממשות, את מושג הא־לוהות הרוחני והנשגב אל "גנו" שהיה בו מתחילה, אל "דירתו" משכבר שב"תחתונים". זוהי השבת העצמות הא־לוהית שלפני הצמצום אל זהותה כממשות פנתאיסטית, החדורה בגדרי מנהגו של עולם. "הכול אלוקות".

לא מדובר עוד ב"הכול באלוקות", בתפיסה הפנאנתאיסטית שיוחסה בדרך כלל לחב"ד. לא עוד מבנה היררכי של "ממלא כל עלמין" ו"מסובב כל עלמין". לא עוד דרגות ביניים של כוחות וספירות מתווכות, אלא מפגש עצמות אין סוף עם היקום האינסופי ו"היו לאחדים". רממ"ש ראה עצמו קרוא כמשה, השב כגואל אחרון, להשיב את השכינה (אור אינסוף) ארצה, כבעת מעמד סיני, למקום שהיה משכנה מתחילה. ואז כל הסטרוקטורות וחוליות הביניים הרוחניות שתיווכו בין הא־ל, העולם וישראל יימוגו וייספגו יחד באותה אהבה כלולה, בייחוד קוב"ה ושכינתיה. זהו לתפיסתו מובנו של "ביטול היש" החסידי.

כנביא־צופה ראה רממ"ש כי לאחר כמאתיים שנה תנועת החסידות אמנם הכתה שורש בעם ישראל, אך ההשמדה הנוראה של השואה לא הצליחה לחסל את מרבית החצרות העולות ופורחות בארץ ישראל ובארה"ב. ואולם, התנועה רוסנה ו"נורמלה" בתוך המסגרת הדתית (בעיקר בגלל תנועת ההתנגדות). לא זו בלבד, אלא שהיא אף התפצלה לחצרות, חזונות, פרשנויות, סגנונות ומוקדי כוח שונים ואף סותרים, מה שגרר אותה למחלוקות ולמלחמות פנימיות. השפה החסידית בטהרתה התעממה, חזונה עורפל וטושטשה בשורתה. בשורת החסידות כפי שכיוון אליה הבעש"ט איבדה את ייחודה ואת כוחה הגואל ורממ"ש ביקש לתקן זאת.

תנועת "הפצת המעיינות" של רממ"ש מבקשת לשוב לבשורה הטהורה ולעיקרה המשיחי של החסידות, אל התודעה המיסטית־סודית, שבה ההתכוונות לממשות הפנתאיסטית היא שיאה של ההכרה הדתית. זו תודעת הרממ"ש במכלול הצהרותיו ותורותיו על כלל גילוייהן ומשמעויותיהן. מעתה המשיח אינו זה ה"ממתין" עד שיפוצו מעיינותיו אלא זה ש"איכשר לו דרא", שאצה לו השעה אחר השואה ומבקש לדחוק את הקץ. זה שמעתה מנהל את הפצת המעיינות, כדי שיוכל להופיע כמשיח ממומש לאחר הצלחת ההפצה.

המשיחיות של רממ"ש מבקשת להרחיב את האימננטיות והקדושה גם אל זירת ההיסטוריה. אם השפע הא־לוהי סובב וממלא לא רק את ההוויה הקוסמית אלא גם את התולדה ההיסטורית, כלום נותר מקום לאדם בלתי נגאל ולזמן בלתי נגאל? מנקודת המבט הא־לוהית הגאולה כבר נתונה, ורק ההיסטוריה הממשית כאילו ממאנת עדיין להודות בכך ולגלם אותה בגופה. הצו המשיחי בעש"טיאני של הרממ"ש הוא להביא לחיסולו של פער זה.

חזון הרמב"ם

המשיחיות ממתינה לשעת הכושר להחילה על כלל המציאות. בראשונה על העדה (אנ"ש), בשנית על הכלל הלאומי ולבסוף על העולם כולו. דמותו המיוחדת של הרממ"ש ונסיבות חייו הובילו לשעת כושר זו, שנתרקמה וגברה עם העשייה וההצלחה שלו. מניעי משיחותו היו הן פנימיים (בשורת הבעש"ט, מסורת שושלת חב"ד, דמותו, עידודו של חמיו הריי"ץ) והן חיצוניים (התמורות התרבותיות, הפוליטיות וההיסטוריות שלאחר מלחמת העולם השנייה, משבר השואה, פריחת חב"ד בארה"ב ובעולם, הצלחות מדינת ישראל, תנאי הפלורליזם והרווחה בארה"ב, תום המלחמה הקרה ויציאת יהודי ברית המועצות).

מעתה לא תהיה זו חסידות של כיתות אנ"ש אלא של כל עם ישראל: אשכנזים וספרדים כאחד, דתיים וחילונים, מתנגדים וציונים דתיים, גדולים וקטנים, נשים וגברים, רחוקים וקרובים, יהודים ואף גויים. כולם ללא יוצא מן הכלל. לא חסידות ב"חצרות" סגורות כי אם בכל ה"חוצות" האפשריות, בכל המרחבים ומעבר לכל הגבולות. עיקר המאמץ מושם במעבר משפה לשפה על מנת להחזיר את עטרת השפה החסידית על כלל מושגיה ותודעתה לכלל טוהרה הראשון. להשיב עטרת הגאולה החסידית־משיחית ליושנה המקורי והראשוני.

רממ"ש זיהה עצמו כמשיח וכנביא המנבא את משיחותו. כל הגותו ומפעלו בכל שנות נשיאותו היו מתוך תודעה זו ולמען זיהויו ככזה בעיני העם והעולם בכללו (לא ב"חזקת משיח" כפי שייחסו לו חוקרים ואף זרם מרכזי בחסידות חב"ד). זהותו האישית כ"משיח" חשובה והכרחית לו מפני שהוא מודע כי ניחן במעמד, ביכולות, בכריזמה ובאיכויות המוכיחות עצמן, וכי "איכשר דרא" לחולל טרנספורמציה מעין זו.

משיחיותו ונביאותו הציבורית־היסטורית של רממ“ש ביקשו לממש גאולה מיסטית־חסידית באמצעות המשיחיות המסורתית־היסטורית. לא גאולה פרטית בתנאי הגלות אלא גאולה ציבורית שבה העיקרון המיסטי־פנתאיסטי הוא האמת הגואלת את כלל החברה והאנושות. אשר על כן, אין פלא שמשיחיותו יונקת לא רק מאבותיו החסידיים אלא גם מאבי הפילוסופיה היהודית – הרמב“ם, שבו הוא ראה פנתאיסט בצלמו כדמותו.

באמצעות פרשנות ספיריטואלית־יוצרת לתנאי הרמב“ם למשיח, התאים רממ“ש את המתווה המשיחי לדמותו ולמפעל חייו. מפעל השליחות, מבצעי המצוות, הפצת המעיינות, השימוש במולטימדיה, הדפסות אינסופיות של “דא“ח“ והתניא, מפעל הרמב“ם היומי, ההתערבות הניצית במלחמות ישראל, הקמת “צבאות ה‘“ וטנקי המצוות, חלוקת הדולרים ובניין המקדש שבברוקלין, קיבוץ הנידחים בפיזור בתי חב“ד על פני הגלובוס והפנייה לבני נוח – הכול נעשה ונתפרש כעמידה בתנאי המתווה המשיחי של הרמב“ם. המשיח שנודע למפרע. זה שלמעשה מזוהה ומומלך רק לאחר שחולל עצמאות ריבונית ורנסנס דתי־תרבותי־ישראלי.

הזדהות רממ“ש עם הרמב“ם אינה רק לצורך מימוש משיחותו וזיהויו ככזה, אלא לשם תכליותיו הנטורליסטיות של התהליך המשיחי (זאת לכאורה בניגוד לחלק ניכר מהצהרותיו). משיחיותו הציבורית־היסטורית של רממ“ש היא תהליך רציונלי וסיבתי־טבעי, תהליך שבו מתבטלים היסודות האפוקליפטיים בשל הכורח האימננטי. היסוד המיסטי גובר על היסוד המיתי, והלוגוס מעמיד את המיתוס על יסודותיו האימננטיים. רממ"ש איפה הכריע כי בהתאם לתמונת העולם הפנתאיסטית, דרכו הנטורליסטית של הרמב"ם היא הדרך היחידה למשיח ואין בלתה. כל שיגיון בתמונת עולם משיחית אפוקליפטית אחרת יעכב את גאולת ישראל.

מקדש בברוקלין

בשל היסודות הרדיקליים שבמשנתו ובשורתו המשיחית, נזקק רממ“ש ללשון ריבודית־מדרגית כעין זו של הרמב“ם. כך שאין לעמוד על הכוונה התודעתית־עצמית של רממ“ש ללא “השבת פרקיו זה על זה“. אין לזהותה ללא ניתוח דיאלקטי משווה של כתביו בהתאם לעיקרון הפנתיאיסטי כתמונת תשתית. שיחו הדיאלקטי אמנם מזמין לכאורה תמונות עתיד אפוקליפטיות ל“תקופה שנייה“ בתהליך המשיחי, דימויים של “ארץ חדשה ושמים חדשים“, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות“ ושינויי מגורים של זאב עם כבש ותחיית המתים – ואף על פי כן, אצל כל דימוי מובא שוברו ופשרו האימננטי בצדו, או בהמשך דרכו.

בהתאם להיגיון הפנתיאיסטי החותר תחת כל הבחנה פרטיקולרית, חותרת משיחותו של הרממ“ש לבשורה שיש בה ספיריטואליזציה ונטרול של העוגנים הפרטיקולריים כמו ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, קיבוץ גלויות, מעמד המצוות ואף הדיכוטומיה שבין ישראל לגויים. אלה מתורגמים ומשולבים בכלל החזון המיועד לכלל הממשות.

דוגמה נפלאה לכך אנו מקבלים מתפיסתו האנטי ציונית־דתית והכלל עולמית של “ארץ ישראל“. בקונטרס “מקדש־ מעט ‘בית רבינו שבבבל‘“ מבקש הרממ“ש להוכיח את עמידתו בתנאי “ובנה מקדש במקומו“, שהוא מתנאי ודאותו כמשיח. בקונטרס זה נוכחים אנו כיצד בהדרגתיות עולה משמעות חדשה ואחרת למקורות. בתהליך ההוכחה הרממ“ש משלב בין שתי גישות לבניין המקדש העתידי – בין זו הארצית של הרמב“ם וסיעתו, “בידי אדם“, ובין זו השמימית־ניסית של רש“י, בעלי התוספות וסיעת המקובלים והחסידים. סוף דבר, שני שלבים אלה נתקיימו לדעתו במשכנו שבבניין 770 בברוקלין.

ואולם, לקביעתו נותר שלב שלישי מחודש, והוא העתקתו של הבניין המשולב ל“ירושלים“. העתקה זו נדמית כניסית־אפוקליפטית, הזרה לרוח דברינו עד כה, ועל כן בו במקום טורח ומרחיב רממ“ש לציין כי עיקר העבודה בגלות שנסתיימה עתה היא “הפיכת ארץ העמים לארץ ישראל“, הרחבת קדושת הארץ לארצות הגויים ובעיקר לאמריקה הרחוקה, הקוטבית והמנוגדת לארץ ישראל, פיזית ורוחנית. זאת על פי הצו החב“די: “עשה כאן ארץ ישראל“. ההיפוך הקדושתי הזה הוא מרכיב עיקרי בבשורה החסידית ואף תכליתה. הוא המממש את הנבואה המשיחית “עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות“.

בכך הופכים מממשי הנבואה ובראשם רממ“ש ליוצרי העתיד המשיחי־גאולי. ובכך הופכים את משכן התנועה, שהוא מרכז התודעה וההפצה, למקדש ארצי, וככל הנראה גם שמימי. אם כל העולם הופך ל“ארץ ישראל“ וכל בתי הכנסת וכל בתי המדרש המתחברים ודבקים לבית המשיח שב־770 הופכים ל“ירושלים“, אזי בית מקדש־המשיח שב מיניה וביה ל“ירושלים“. התנועה אפוא אינה בהכרח פיזית אלא תודעתית. אם המקדש הארצי הנבנה בידי אדם (המשיח) ו/או השמימי אינו צריך בשלביו אלה להלום ממדים ותבניות פיזיות־גיאוגרפיות, אזי נכון הדבר גם ל“ירושלים“. כאמור, מגמה זו קוהרנטית לתפיסה הפנתאיסטית, שאותה מבקש רממ“ש להנחיל כבשורתו המשיחית. משום כך אפשרית פרשנות “מתמיהה“ זו לבניית המקדש. אין הרממ“ש חפץ לחזור אחורה ולהסתפק בלוקליות אקסלוסיבית של הקודש. אין הוא מסתפק בפחות מהעולם כולו!

תהליך ההרחנה שעוברת ארץ ישראל מרחיב את הממד הפיסי, מוציא אותו מהקונקרטיות הפרטיקולרית שלו והופך אותו לממשות כלל עולמית, קוסמית. הפיכת “א־לוהי הארץ“ ל“א־לוהי העולם“ נעשית על ידי סגולת התודעה הישראלית שהיא יוצרת את הקדושה. המיסטיקה הרממ“שית אינה מוצאת את הא־לוהים ואת הדבקות בו בתודעה המפקיעה את הרוח מהחומר. אדרבה, זהות העצמות הא־לוהית עם החומר ועם כלל המציאות היא התכלית הגאולית.

כאמור, תהליכי ההרחנה וההרחבה האמורים עד כה לגבי “ארץ ישראל“ חלים באותו היגיון על “ירושלים“ ועל “אבן השתייה“ כיסוד הקודש. ירושלים אף היא ניטלת מגבולותיה הגיאוגרפיים והופכת לכוח של קדושה הפועל בעולם כולו. ואולי זהו ההסבר הסודי והעמוק ביותר לאי עלייתו ארצה?!

*

רממ“ש הוביל מהלך גורף. את כל התפיסות האפוקליפטיות והנטורליסטיות, הלאומיות והציבוריות, ההיסטוריות והאישיות, הוא הכניס לכור היתוכו היוצר. בכך ביקש לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו מהשפות המעכבות את גאולתו.

כישלון הזהות האישית־עצמית והוודאית של משיחותו ונביאותו מתבאר יפה על רקע תודעה זו. שכן בהתאם לתפיסתו העיונית־מיסטית, התנה רממ“ש את הצלחת המפעל בכך שיבוא באורח אימננטי מקבלת זיהויו זה ומהסכמה לבשורתו. קבלה, הכרזה והכתרה של רממ“ש ב“יחי המלך!“ על ידי מרבית העם, חכמיו ומנהיגיו, היא האות ה“שמימי“, שבדיעבד בושש לבוא, שכן “אין מלך המשיח בלא עם“ האומר לו “ברוך הבא“. זו הייתה התנייתו האימננטית שנבעה מהכורח הפנתיאיסטי, עד שירד המסך בג‘ בתמוז תשנ“ד.

הרב ראובן הכהן אוריה כותב עבודת דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן על אודות תודעתו המיסטית־משיחית של הרבי מלובביץ'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט סיון תשע"ד, 27.6.2014