עיון בכתבי תנועת בני עקיבא עם הגיע הידיעות הראשונות על מוראות השואה חושף התמודדות מורכבת, הכוללת שאלות נוקבות לצד קריאה לאחריות והתחזקות בתורה 

בימים אלו מציינת תנועת בני עקיבא שמונים וחמש שנים להיווסדה. שמונים וחמש שנים של עוז וענווה, של יצירה ושותפות בבניין הציוני, של חינוך לתורה ושותפות בעבודה, של מעורבות בכל תחומי העשייה ובבניין הבית הלאומי בארץ ישראל.

אור ליום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מבקש לברר מה היו הלכי הרוחות בתנועתנו שעה שהעם היהודי נתון היה למשיסה בימי מלחמת העולם, על מה דובר בתנועה והאם עסקו בסניפים במתרחש בשואה הנוראית שפקדה את עמנו ברחבי העולם. כמובן שאין די במסגרת זו כדי לבחון את מלוא היקף התגובות למאורעות השואה, ועל כן יעסקו הדברים בבחינה מצומצמת של החודשים הראשונים למלחמת העולם, ימים שבהם גודלו של האסון המתרחש ובא טרם נודע בעולם. הדברים מבוססים על עלוני עיתון זרעים שראו אור במהלך התקופה והדברים שלהלן הינם חלק מסקירה מקיפה יותר על הנעשה בתנועת בני עקיבא בתקופת המלחמה כולה – סקירה שתראה אור בקרוב.

הרב חיים דרוקמן ודני הירשברג קובעים את סמל התנועה על קבר ארבעת חברי בני עקיבא בבית הקברות בלודז'
צילומים: יח"צ בני עקיבא

אתגרי השעה

בביטאון התנועה "זרעים" שראה אור בכסלו ת"ש (דצמבר 1939), חודשים מעטים בלבד לאחר פרוץ המלחמה, יש עיסוק נרחב במלחמה ובהשלכותיה. המאמר הפותח את העלון הינו מאמרו של מרן הראי"ה קוק "המלחמה" (מאמר שנכתב בימי מלחמת העולם הראשונה). המאמר הוא מעין קול קורא והוא מובא ללא תוספות ופירושים לביטוייו העזים של מרן הרב, ביטויים המבטאים אמונה לוהטת בטוב הצפוּן לעם ישראל מן ההרס והחורבן של המלחמה. אין בעיתון כל קישור בין הדברים שכותב הרב למציאות התקופה שבה הם נכתבו, ואולי כוונת העורך הייתה לעודד ולחזק את חברי התנועה –

כְּשֶׁיֵּשׁ מִלְחָמָה גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם מִתְעוֹרֵר כֹּחַ מָשִׁיחַ. עֵת זָמִיר הִגִּיעַ, זְמִיר עָרִיצִים, הָרְשָׁעִים נִכְחָדִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם מִתְבַּסֵּם, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.

בשער העיתון, בתוך סקירה על הנעשה בתנועה, תחת הכותרת "על הסדר", מדווח העלון על הקמתה של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה (חשוון ת"ש), וכך הוא כותב:

סמן טוב הוא לנו, והוכחה נאמנה לרצון היצירה והמעשה הפועם בקרבנו, שדווקא בימי שפל אלה לתורת ישראל ולומדיה, בעת שתורת ישראל חוגרת שק ומתפלשת בעפר – עשרות עשרות ישיבות כלו ונחרבו, רבבות לומדי תורה נעים ונדכאים תחת לחץ הצר הצורר בנכר – הישיבות בארץ נאבקות על קיומן – הקימונו את ישיבתנו בכפר הרא"ה… אחריותנו לתפקידנו כתנועת נוער דתית היא שעודדתנו למעשה נועז זה.

לימים אמר לי הרב אברהם צוקרמן בשיחה על הקמת הישיבה כי לא מקרה הוא שבעת ששקעה שמשן של ישיבות אירופה זרחה שמשה של ישיבת כפר הרא"ה בארץ ישראל.

דברים של הרב משה צבי נריה הופיעו במאמר שהינו סיכום הרצאה שנשא במועצה הארצית שהתכנסה בחג הסוכות ת"ש תחת הכותרת "חומרי השעה". הרב נריה כמחנך מדבר על אתגרי השעה בעולם החינוך, זאת מבלי להזכיר מפורשות את הנעשה על אדמת אירופה, שהרי בעת ההיא הידיעות היו מעורפלות. הוא מדבר על מושגים של "הצלה", על "צרות הכלל" ועל "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה". את דבריו הוא מסיים בקריאה לפעולה: "חֵטא חָטא הנוער הארץ ישראלי, את הגולה לא ידע ובסבלותיה לא נשא. לא חלה עליה ולא דאג לה. האם גם עכשיו, למראה חורבנו של החשוב בקיבוצי הגולה יעמוד בשאננותו, באדישותו?!

"חורבן קיבוץ יהודי מטיל חובות נוספים על הקיבוצים הקיימים", המשיך הרב נריה. "לשתיים ייתבע עכשיו הנוער בארץ ישראל והנוער הדתי בעיקר; א. להגדלת משקלו הרוחני, המוסרי של היישוב, לשם מילוי החלל הריק; ב. לנכונות פעולה והקמת הריסות בגולה, לכשתינתן האפשרות לכך".

פסימיות מתריסה

הרב נריה אינו מהסס לעסוק כבר בשלב הזה, חודש בלבד לאחר פרוץ המלחמה, בשאלות אמוניות נוקבות ובאופן נועז ביותר הוא זועק: "אבדנם של מאות אלפי אנשים, נשים וילדים – מעורר מחשבות ותהיות על סדרו של עולם, על דרכי הנהגתו והשגחתו של ריבון־העולם. קשה מאוד להצדיק את הדין. וכבר אמר אחד מגדולי החסידות 'לא תעשון כן לה' א־לוהיכם' – אל תגידו כן לכל מעשיו של ה'… אלא שאם אצל אדירי אמונה מסתיימות כל התהיות והקושיות בתשובה אחת פשוטה – 'כי לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכינו דרכיו', הרי אצל הנוער הרך עלולות השאלות לערער את האמונה שבלב ולהפיל את נפשו קרבן למלחמה עוד בטרם הגיע לחזית…".

הרב נריה בראייתו המפוכחת ובדרכו החינוכית מנסה להתייחס אל ה"גורל" במונחים של "ייעוד". הוא מנסה לקרוא בין שורות ההיסטוריה את קריאתו של ריבונו של עולם אל הנוער כפי שהוא מבין אותה ולהביט את המבט ההיסטורי הנכון כפי שהוא מבין אותו: "…הדרך הטובה ביותר היא הרחבת המבט ההיסטורי. עוקצם של המאורעות ניטל על ידי ראיית יריעתם ההיסטורית הרחבה, מה שקדם להם ומה שעתיד לבא אחריהם".

כבר בשלב כה מוקדם של המלחמה כותב הרב נריה דברים שאחרים היו מסוגלים להביע רק שנים רבות מאוחר יותר:

ידיעת המוקדם מסבירה בהרבה את ה'מיתה בידי אדם' שבמלחמה האיומה שנתרגשה ובאה עלינו – את קציר הדם והדמע זרעו ברינה בני אדם עצמם… ותקוות המאוחר מעודדת ומבשרת עתיד יותר טוב לאנושיות, שבשבילו כדאי אולי להביא כל כך הרבה קרבנות.

הרב נריה קורא להתגייסות למלחמה עיקשת (בדבריו הוא מתייחס לקשיים הרבים הניצבים בפני החייל הדתי באותה תקופה) ובסיום דבריו הוא מביע אופטימיות רבה:

אם ראית מלכויות מתגרות – צפה לרגלו של משיח' – גילוי עומק הרע מחייב וגורר אחריו את הגילוי של עומק הטוב. יהפכו נא אימות המלחמה לכחות עצומים אשר ינתקו את כבלי המשיח, אשר יביאו גאולה לעולם, גאולה לגוי כולו ולעולם כולו.

דבריו של הרב נריה, המובאים לצד דבריו של מורו ורבו הרב קוק, מעוררים שאלות רבות. בעוד שניתן לראות בדברי הרב קוק את הטובה שעתידה לצמוח מן המלחמה הרי שבדברי תלמידו הרב נריה ניתן לזהות פסימיות רבה ואולי אף התרסה כלפי שמיא. "אובדנם של מאות אלפי אנשים, נשים וילדים – מעורר מחשבות ותהיות על סדרו של עולם, על דרכי הנהגתו והשגחתו של ריבון העולם, קשה מאד להצדיק את הדין".

האמת לא ניצחה

האווירה הקשה ששררה מוצאת ביטוי גם בשירו של שמעון כשר, "אי שם בעולם". השיר עוסק בגורלו של חייל יהודי בחזית ותוהה מה הפשר ומה התועלת שבמלחמה:

כי איני יודע מה גאולה במותי,

כבר מתי הרבה בעולם,

אך עודי חי ונדרס ושבויה אחותי,

ופלא הווייתנו ממני נעלם.

רק אחד שיודע את קץ הימים,

רק אחד שיושב על כס העולם,

אליו נשואות ידינו הפצועות באימים;

תמנו לגווע לולא אתה, אתה הנעלם.

אין ספק כי המציאות של המלחמה והאבדן הגדול דורשים תשובות, מחפשים מטרה, נימוק והסבר.

משה קרונה, חבר "קבוצת רודגס", מפרסם באותו גיליון מאמר שכותרתו "בכבלי הזמן – לבעיית מעמדו הפסיכולוגי של דור המלחמה". הוא פותח בשאלות על אודות השפעת המלחמה על האדם:

לא פעם שמעו בני אדם את פעמי המשיח מתוך סערת סופת המלחמה, לא פעם האמינו רבים ושלמים כי הנה גוג ומגוג יצאו כבר למלחמה ומלכות האמת והשלום הנצחי תופיע כרגע על שמי חיינו. לא, האמת לא ניצחה, ולא כונן השלום האמיתי. אולם גם השקר לא ניצח. עדיין מתגוששים האמת והשקר והצדק והעוול, הם משמשים את החיים בערבוביה – והסוף מי ישורנו?…".

גם בדבריו יש אולי משום תשובה כלשהי לאופטימיות המתגלה בדברי הרב קוק שהובאו בגיליון.

אין בשיח הכתוב עיסוק במידע על הנעשה בקרב קהילות אירופה והכותבים נמנעים מלתאר את המתרחש, אם משום שהמידע היה מעורפל ואם מפני שביקשו בעיקר לעסוק במשמעויות החינוכיות ובמסרים שביקשו להעביר לחברי התנועה. מעניין כי כבר בראשית המלחמה יש ניסיון להצבת אתגרים בפני החברים, אתגרים שבראשם הבקשה שלא ליפול לייאוש ואיבוד תקווה. הדברים באים לידי ביטוי ביתר שאת בטורו של החבר יצחק גוש־זהב – "עם חורבן יהדות פולין" – שבו הוא כותב בין השאר:

שם, בפולין הנכבשת, משתסעת כנסת ישראל בידיים טורפות ואכזריות של שני עריצי העולם. האויב המשותף בדו פרצופיו הרשעיים משתולל ושולל חיים ותורה, חיי־תורה ותורת־חיים. ערכי דורות ונכסי־תקופות נהפכים לאל, לאין, לעפר ואפר; בתי כנסיות ובתי מדרשות נחרבים ועולים על המוקד… 'פולין העדינה הקדומה' – פולין זו אבדה בשבילנו. מרכז פורה זה של חיים תורניים שוקקים ועליזים – עלה עליו הכורת וחוט קיומו נקפד ותחיתו מי ישורנה!…

חורבן זה צריך להביא תזוזה גדולה ושנוי ערכין במלא היקף אורח חיינו. מאורע אימים זה צריך להכות גלים עמוקים בנפשנו ולגרום למתן צביון מחודש לחיינו, צביון יהודי־הפגנתי…

עתה, לנוכח החורבן, כל המחשבות ההרגשות והמעשים צריכים להיות נעוצים ומרוכזים ברצון אחד־אחיד: להציל את כתר התורה, את כבוד התורה, להעביר לכאן את המטען העשיר של ערכי־התורה… על הנוער הדתי בארץ רובצת החובה והאחריות של עמידה על משמר שלמות האומה ובצרון היהדות.

המתרחש באירופה והמלחמה העולמית נכחו מאוד בהוויה התנועתית בארץ. משפחותיהם של רבים מחברי התנועה לא זכו להגיע לישראל והידיעות על הזוועות המתרחשות בקרב קהילות ישראל היוו כר ניכר לעיסוק בעלוני התנועה, בחוברות ההדרכה, בוועידה ובכינוסים השונים המתקיימים באותה עת. ניתן לומר שכבר בראשית המלחמה, וניתן לראות זאת מאוחר יותר במהלכה, נמצא את התנועה עוסקת בהיבטיה המוסריים והתיאולוגיים של המלחמה ובעיקר במשמעויות של תוצאותיה ובאתגרים המתחייבים כלפי החברים כאן בארץ. המציאות הקשה מובילה אולי ברוחה של החסידות לעיסוק בחיפוש פנימי ובמציאת הדרך לתיקון עולם ולהצמחת חלופה לגלות.

"עדיין מתגוששים האמת והשקר, משמשים את החיים בערבוביה". רכבת קסטנר, 1944

ימי ארגון

ולסיום, תזכורת היסטורית קטנה. "חודש הארגון" – אותו חודש שמהווה תחנה משמעותית כל כך בחיי חברי התנועה עד ימינו אנו – הינו תולדה של אותה תקופה הרת אסון, חודש שבראשית דרכו, בשנת תש"א, נקרא "ימי הארגון", ומטרתו הייתה תגובה ניצחת למתרחש באירופה. כך נכתב ב"דבר הארגון לימי ארגון":

בימי הרס עולמות וסערות הרוחות אנו מכריזים על ימי הארגון ונקיים אותם אי"ה מל"ג בעומר עד אסרו־חג שבועות.

הימים האלה יהיו קודש למפקד הכוחות, ולחשבון הנפש לצבור וליחיד…

לא שעת שמחה ולא ימי חג לנו הימים האלה. לא היו ימים קשים לישראל כימים האלה; הגולה מתאבקת במדויה ומפרפרת בין חיים וחידלון, ח"ו. רבבות אחינו נתונים למשיסה ולבוז ואלפי קהילות קדושות הרוסות ובזוזות, להבות אש עולות ממשכנות ישראל וקול דמי אחינו ממלא את חלל העולם, הקול נוסך עלינו חרדת קודש לגורל השעה המכרעת בתולדות האומה ובתולדות תבל ומלואה. נאזין לשוועת הגולה ממוקדות־אש ומעיי־חורבות, נבין לערגון הגאולה ולעוז אמונה המחלחלים בה ונשבע אמונים: לא נשכחך הגולה ולא תשכחי! … אל בהלה ואל בלהה, נעמוד בעזרת ה' בכל המצבים במתיחות כל שריר, בדריכות כל עצב, בנאמנות למפעל, בנכונות לקראת הבאות ובאמונה ברבון העולמים ובדברי הנביאים: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו־־־ ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו מעל אדמתם, אשר נתתי להם אמר ד' א־להים".

בימי הארגון תוגבר ותורחב פעולתנו, תקיף שטחים חדשים ותחדור לשכבות חדשות, נשאב עוז ותעצומות ממפעלינו הקיימים, שטפחנום ורבינום במיטב כחותינו ובלהט נעורינו, הישיבה והקבוצה, ההכשרה והארגון יהיו נא לנו ולמחנה הגדול של נוער 'תורה ועבודה' מבצרי משגב ומגדלי אור… נקבל עלינו את חובת ימי הארגון להתנערות ולהסתערות לפעולות ומפעלים. ומימי הארגון יושפע שפע רב עלינו.

מהרס העולם להרת עולם. חזקו ואמצו, 
ד' עמכם!

דני הירשברג הוא מזכ"ל תנועת "בני עקיבא"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה ניסן תשע"ד, 25.4.2014