רציחות בעיירה פולנית, הידועה בסיפורי דם נוצרי לאפיית מצות, מותירות אחריהן רמזים יהודיים עבים. מותחן בלשי חושף אנטישמיות עמוקה המצויה גם ללא נוכחות יהודית

גרעין של אמת
זיגמונט מילושבסקי
מפולנית: ענת זיידמן
ידיעות ספרים, 2013, 388 עמ'

תיאודור שצקי, התובע המשטרתי, לשעבר מוורשה, עבר לאחרונה לגור ולעבוד בסַנדוֹמיֵיז'. זה קרה כמעט כבדיחה – בהתקף רגעי של התלהבות שאחז בו במהלך סיור שערך עם עמיתיו בעיר הקטנה, שאל האם יש שם משרה פנויה בשבילו. במפתיע, התשובה הייתה חיובית. שצקי נטש את גרושתו – שכבר עברה להתגורר עם מישהו אחר – ואת בתו, ועקר מוורשה הגדולה אל הפרובינציה.

לא פשוט ללמוד ולהשתלב בעיר חדשה, ובעיקר כשאתה שוטר והבנת הסביבה היא מכשיר חשוב למילוי חובותיך המקצועיות. המשימה הפשוטה היא לימוד הנוף הפיזי. אך כששצקי מנסה להבין את העיר, לרדת לעומק הקשרים החברתיים, התרבות העירונית וההתנהגויות הרלוונטיות למקצועו, הוא מגלה שהדברים אינם פשוטים כלל וכלל.

יש לעיר קטנה מאפיינים שנעדרים לגמרי מעיר גדולה כמו ורשה. כולם בה מכירים את כולם, וכשאישה בוגדת בבעלה עם השכן, והבעל הנבגד פוגש את השכן בדרך שגרה ברחוב או במיסה בכנסייה – אין סוף לתסבוכות האפשריות. התלות של שצקי, התובע החדש בעיר, בעמיתיו המקומיים, רבה וגם מסוכנת. הם יודעים דברים שאינו יודע, ואולי הם מסתירים דברים שעליו לדעת?

לאט לאט מתגלה לו שבעיר הביניימית הקטנה, מאחורי החזית הרנסנסית והבארוקית של הפארקים, הבניינים ההיסטוריים והנוף, מתרחשים כל מיני דברים אפלים. תחילה מתגלית גופתה של אלייזבטה בודניק, אישה מרשימה בהופעתה החיצונית ובאישיותה, מן הנשים המובילות בעיר ופעילה בקרב צעירים ומבוגרים. כולם מעידים עליה שהייתה אהובה ופופולרית, נשואה באושר וללא אויבים.

היא מתגלה לרגלי חומת העיר העתיקה, גרונה משוסע ולידה מונח כלי רצח: תער או מצ'טה. התובע שצקי פונה לעזרתם של מומחים ואספנים באמצעות האינטרנט כדי למצוא הסבר לכלי יוצא הדופן. אך מתברר שזה לא תער ולא מצ'טה. זהו חלף – סכין לשחיטה כשרה. חלף של שוחט יהודי! החלף אמנם נקי, ממורק וחד ולא נראה שהרצח בוצע באמצעותו.

שצקי מבין די מהר שיש כאן עניין אחר. ש"מי ששתל את הסכין הזאת קיווה שתתפתח ההיסטריה הפולנית־יהודית הרגילה…". סנדומייז' "היא המרכז של עלילת הדם בפולין מאז ומתמיד, עיר של פוגרומים ושל סיפורים על חטיפת ילדים נוצרים" כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות בפסח. שנאת היהודים לא נעלמה אפילו לאחר השואה, ו"הרציחות האנטישמיות האחרונות בעיר קרו כבר אחרי המלחמה…". עכשיו מופיע הצירוף גווייה־דם־סכין של שוחט יהודי ומעורר את כל השדים והפחדים הישנים.

על אילו יסודות בונה פולין את זהותה? טקס לציון 70 שנה למרד גטו ורשה
צילום: אי.אף.פי

חור המנעול

בראיון מעניין שנתן המחבר מילושבסקי לריצ'רד ג'קסון, עיתונאי ומרצה אנגלי שמלמד בצ'כיה ומתמחה בספרות מזרח אירופית, הוא טען כי "ספרות הפשע חדלה להיות סתם 'מי הרוצח?'… הקוראים מצפים ממותחן פשע להציב בפניהם לא רק חידה מרתקת, אלא גם תמונת דיוקן מפורטת של קהילה… על אופייה, בעיותיה וגם צדדיה האפלים יותר. המותחן הפך ל'חור המנעול' שבעדו אנחנו מציצים בחברות ובתרבויות אחרות".

הצד האפל הבולט בחברה, בתרבות ובהיסטוריה של פולין הוא כמובן נושא היחסים בין פולנים ליהודים. מילושבסקי מקדיש לעניין זה נפח ניכר (אולי ניכר מדי…) בספרו. בראיון הוא מסביר שכיום סוגיית הפולנים־יהודים כמעט לא קיימת בפולין, מאחר שאין שם כמעט יהודים והיחסים עם ישראל תופסים מקום שולי בחיי המדינה.
הדיון על האנטישמיות והיחס ליהודים "הוא בכלל לא דיון על היהודים", והשאלה היא לא "פולנים־יהודים" אלא "פולנים־פולנים" – באיזה אופן ועל אילו יסודות בונה פולין את זהותה העכשווית. האם על ידי גיהוץ והעלמה של הקמטים והכתמים בהיסטוריה שלה, כפי שמבקשים אנשים מסוימים, או על ידי התייצבות כנה וגלויה והתמודדות עם הבושה והאשם.

"מובן שרוב האנשים רוצים לבנות את זהותם רק על יהלומים ואבני קריסטל מנצנצות: גיבורים, מחתרת, יוצרים שזוכים בפרס נובל. לדעתי", הוא אומר, "גאווה ברגעים המפוארים של העבר יכולה להיות אמיתית רק אם נלווית לה בושה על רגעי השפל. אתה יכול להיות פטריוט אמיתי רק אם אתה מודע לחטאים שבוצעו על ידי העם שלך. היחס של חלק מן הפולנים אל היהודים במהלך הכיבוש הנאצי ומיד לאחר המלחמה הוא אחד מרגעי השפל והבושה הללו…".

שלושת מקרי הרצח שגיבור הספר, החוקר תיאודור שצקי, מתמנה לחקור, משמשים "החור במנעול" שבאמצעותו בוחן מילושבסקי את הסוגיה הזאת. שוב ושוב אנחנו עדים להתייחסויות ליהודים, בשיחות, בבדיחות ובשאר התבטאויות ספונטניות של תושבי העיר בקשר אליהם.

עין תחת עין

גם הקתדרלה המרכזית של העיר ממלאת תפקיד חשוב בהקשר שימור האנטישמיות ועלילת הדם. על אחד מקירותיה ישנו ציור ענק מן המאה ה־18, שמציג יהודים חוטפים ושוחטים ילד נוצרי ושואבים את דמו לאפיית מצות. ברוח ימינו, הציור המביש מוסתר מאחורי וילון, ומעליו תלוי דיוקן של האפיפיור הפולני יוחנן־פאולוס. אבל לאחר הרצח השני שמתגלה בעיר, כשהתובע שצקי – בניסיון להבין את מרכיבי הרצח ואת צורתו המוזרה – נכנס לקתדרלה, מוריד את תמונת האפיפיור ומפשיל את הווילון, נחשף הציור הישן ועליו כתובת טרייה, מעין גרפיטי: מישהו כתב, בעברית (!), את הפסוק "עין תחת עין".

שצקי מבין שכמו שהאדם ששתל את סכין השחיטה היהודית בזירת הרצח הראשון רצה להצביע על היהודים, כך בדיוק קורה גם אחרי הרצח השני. מישהו רוצה לרמוז על היהודים כמי שדתם קוראת לנקמה. הציור מצביע גם על המקור לבימוי או להעמדה המזעזעת של הרצח השני: הגופה נמצאה תלויה בבית נטוש כשרגליה תחובות בחבית מלאה בדם שנשאב ממנה, ממש כמו בציור שבקתדרלה.

הסיפור הולך ומסתבך ופתרון אין. אחרי הגופה השנייה יש גם גופה שלישית, וגם התובע שצקי כמעט נופל קרבן לרצח, וזה נמנע ברגע האחרון ממש. ובתוך כל אלה מנסים שצקי, סגניתו ברברה וקציני המשטרה להגיע לפענוח הרציחות. מה שלא מפריע לשצקי לנהל יחסים בינתיים עם קלרה, דוקטורנטית שצעירה ממנו בשנים רבות, לעבור הרפתקה קצרה עם השופטת טטרסקה ובמקביל רומן עם סגניתו המשועממת בנישואיה. חייהם הפרטיים של שצקי ועמיתיו תופסים מקום נכבד בסיפור, ובכך מצטרף מילושבסקי לדור החדש של סופרי המותחנים, שספריהם הם גם רומנים, ולא רק ראי לחיי החברה ולתעלומות פשע.

הצטברות מקרי הרצח ואופיים המיוחד, התיאטרלי, מושכים את תשומת לבם של נציגי התקשורת המקומית והארצית, ואלה מלבים את האש. השדים הישנים מתעוררים: העבר הקשה, הפוגרומים, האמונות הטפלות והאנטישמיות אכן חיים וקיימים בתודעתם ובשיחותיהם של תושבי העיר, גם שנים רבות לאחר שפולין נפטרה מרוב היהודים שלה. רבים מתושבי סנדומייז' מאמינים שאם יש כל כך הרבה אגדות והאשמות נגד היהודים, מן הסתם יש בהן "גרעין של אמת".

נקמת ילד קטן

לעזרתו של תיאו שצקי מנסה לבוא גם רומן מישינסקי – בלש וחוקר, מאתר נכסים אבודים ומשחזר אילנות יוחסין. הסיפור שהוא מספר לשצקי מצביע על פתרון אפשרי לתעלומת הרציחות. זהו סיפור חייה ומותה של משפחת וייסברוט היהודית: משפחה של ניצולי שואה שהגיעה לסנדומייז' שנתיים לאחר סיום המלחמה. האב היה רופא מצליח ורבים מתושבי העיר באו לבקש את עזרתו. הצלחתו של דוקטור וייסברוט משכה אליו גם את הפרטיזנים הלאומנים, מוחרמי המשטר החדש. הם מנסים לסחוט אותו, וכשהוא מסרב הם מלשינים עליו כמרגל נגד הקומוניסטים. הרופא נכלא בדיוק כאשר אשתו כורעת ללדת. העניינים מסתבכים, חלקם בשל אמונות טפלות אנטישמיות, ומסתיימים במוות.

להשערות של הבלש והתובע שמסע הנקמה קשור בסיפור הזה יש גם ראיות נסיבתיות, אלא שהחשוד מכחיש, ואפילו שצקי מרגיש לא נוח עם הפתרון שנמצא. הואתוהה: אולי הכיוון שבו הוא חוקר שגוי? אולי לא בכל אגדה יש גרעין של אמת? "אולי יש אגדות, כמו האגדה האנטישמית על הדם, שאין בהן טיפה של אמת? אולי כל התיק הזה (הוא) שקר אחד גדול שאין בו דבר אמיתי?". אולי הכול הוא העמָדה, בִּיוּם, וכל הרמזים על מעורבות יהודית ברציחות אינם אלא מצג כוזב שמטרתו להסיט את החוקרים מן האמת?

ספרו של מילושבסקי מציג לפנינו את פניה העדכניים של פולין. ארץ שהאנטישמיות היא עד היום מרכיב של תרבותה ואמונותיה העממיות. לטעמי יש בספר יותר מדי חזרות על הנושא הזה, אבל ייתכן שזה נחוץ עבור הקוראים המקוריים של הספר, הפולנים.

רעיון נחמד הוא העמוד הפותח כל פרק, שבו תקציר חדשות ממקומות שונים בעולם בתאריך שמצוין בראש העמוד, תקציר שקושר את הסיפור הבדיוני אל המציאות הריאלית. הספר כתוב בסגנון קליל, בהומור, והתרגום שוטף ועדכני. נהניתי מן הקריאה, חיבבתי את התובע שצקי והעלילה ריתקה אותי. אפילו חיפשתי בגוגל תמונות של סנדומייז', ואלה אישרו שהיא עיר יפהפייה ומטופחת להנאת התיירים. אולי המקום הבא שתרצו לבלות בו בחופשת הפסח?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א ניסן תשע"ד, 11.4.2014