המצאת הדפוס והמדע המודרני, ההומניזם ותנועת ההשכלה, הדאיזם והחסידות. על שבירת הדיכוטומיה בין הקודש לבין החול העולה מתוך הבקשה להרחבת תחום המגע עם האל

לתהליך החילון בחברה המערבית נוהגים להתייחס על פי רוב כירידת קרנה של הדת עם גילוין של מגמות כפירה או אתאיזם. בדיסציפלינות שונות, החל מהמחקר הסוציולוגי המתמקד בנסיגתה של הדת מהמרחב הציבורי וכלה בדיון הספרותי המעמיד את הביקורת כנגד העולם הישן של המסורת כנדבך המרכזי של הספרות המודרנית העברית והכללית, נעשו לא מעט ניסיונות להגדיר את מאפייניה החילוניים של העת החדשה.

בשיח הציבורי ובמחקר, החשיבה על אודות דת וחילון נעשית מתוך דיכוטומיות, לעתים נוקשות, שנדמה כי הן חוטאות לאמת. מתהליך אישי של מחקר, לימוד והוראה של השנים האחרונות באקדמיה ובישיבה החילונית בירושלים, נדמה לי היום שהתמונה מורכבת ומעניינת הרבה יותר. הגבולות שגדלנו עליהם ושנראו לנו ברורים במהלך השנים התערערו, נעשו מטושטשים ולמעשה קוראים להגדרה מחדש.

היחלשות הבעלות, הסרת הקסם

המאה ה־16 היא זו שהעלתה את אירופה לראשונה על המפה כמקור לרעיונות חדשים ומהפכניים. המצאת הדפוס באמצעות שימוש משולב בטכנולוגיות סיניות וערביות גרמה לגידול כביר בכמות הספרות הנפוצה ונודעו לה השלכות תרבותיות חשובות. הדפוס העניק לאינטלקטואלים מכל רחבי העולם כלי עבודה שאפשרו להם לראשונה לשקם את אוצרות הרוח מן העבר ולייסד כלי ביקורת חדשים ואחידים – את המחקר המדעי הטקסטואלי.

לצד זה, שכבות רחבות באוכלוסייה נחשפו באופן ישיר לספרות, לפילוסופיה ולאמנות, ונפרצו הגבולות של המנזרים והאוניברסיטאות כמקור בלעדי לידע. למדנות, אוריינות, השכלה, חינוך עממי וחילופי דעות ירדו אל הרחוב כתוצאה מהמצאת הדפוס והפכו את הרפובליקה הרוחנית והספרותית לדמוקרטית הרבה יותר. מגמות אלו נענו מצד הממסד בכלי חדש של פיקוח – הצנזורה המדינתית והכנסייתית. בניצנים הללו, המבשרים את מהפכת התרבות המתקרבת, כבר ניתן לזהות מגמות של היחלשות התרבות המסורתית שביקשה בעלות ושליטה על הידע. זאת לצד שימוש מושכל בטכנולוגיה החדשה למטרות דתיות, כגון גיבוש מהדורות ביקורתיות לכתבי הקודש או צנזורה של רעיונות מסוכנים. כבר מדוגמה ראשונית זו ניתן לראות כיצד מגמות של חילון והדתה (כלומר, התהליכים שעיצבו מחדש את התרבות הדתית בעקבות המגע עם המודרנה) מעורבות וניזונות זו מזו ומביאות באופן דיאלקטי לעיצוב מחדש של החברה והתרבות באופנים שונים.

המאה ה־16 באירופה הצמיחה את היסודות של המדע המודרני. חיבוריהם של קופרניקוס (על הסיבובים של גרמי השמים, 1543) וניוטון (עקרונות המתמטיקה, 1687) הביאו לתמורה אינטלקטואלית מהותית, תמורה שביסודה ההנחה שניתן להבין את הטבע באמצעים מתמטיים. יחד עם קפלר וגלילאו מרדו המדענים החדשים בפילוסופיה של הטבע מבית המדרש של אריסטו, ששלטה עד אז באוניברסיטאות. ליאונרדו דה־וינצ'י טען שביכולתו להבין את האנטומיה והפיסיולוגיה של בני האנוש באמצעות תצפיות טוב יותר מאשר רופאי אסכולת גלאנוס, שלמדו על גוף האדם מתוך ספרים. הגיאוגרפיה והקרטוגרפיה התעצבו באותו זמן כחזית המדע המודרני וקידמו באופן חסר תקדים את האופן שבו מבין האדם את עצמו במרחב. המפות הישנות התעדכנו ונוספו עליהן תגליות חדשות. העולם הישן והמוכר נעלם ופינה את מקומו לעולם חדש ומופלא שבו יצאו חוקרים למסעות גילוי, ונפתחו שערים למסחר בסדרי גודל שהאנושות לא ידעה כמותם. היה זה עידן של צמיחה כלכלית חסרת תקדים. שנים ארוכות של שגשוג הביאו עִמן שינויים בסדר החברתי באירופה ובין השאר גרמו לעליית מעמדם של הסוחר ושל הבורגנות, ולמעבר מן הכפר לעיר ומייצור באמצעות בעלי מלאכה לאופן הייצור הקפיטליסטי. כל אלו הביאו לעלייתו של אתוס חדש שהעמיד את האינדיבידואליזם, התושייה והשאפתנות כהנחות היסוד של החיפוש הרציונלי אחר רווח ותועלת.

הסוציולוג מקס ובר, שחקר את הקפיטליזם ומקורותיו, תיאר את ניצניו בתפיסת האדם והחסד בפרוטסטנטיות וזיהה את תוצאותיו כהסרת הלוט, הקסם, המסתורין והמשמעות הדתית והמאגית מעל המציאות. החברה הקפיטליסטית החדשה בוחנת את עצמה דרך מושגים רציונליים, ביורוקרטיים ומטריאליים שמפשיטים את העולם מן ההסברים המסורתיים והמאגיים על מקומם של האדם והאלוהים בעולם. תוצאותיה של הסרת הקסם היו הרות אסון למוסדות הדתיים, שכן הדת חדלה מלתפקד כנקודת מבט כללית החולשת על ההסברים למציאות ועל הדרך לגאולה והחלה לשמש לצידן של נקודות מבט אחדות, כאחת מני רבות. הספרות, האמנות, הפוליטיקה, הכלכלה והקהילה התנהלו כל אחת לפי חוקים חדשים משלה, ולא לפי תפיסה אחת נשגבת שנותנת פשר לכול.

המהפכה הצרפתית הביאה לצמיחתן של האידיאולוגיות הגדולות של המודרנה. "השבעת מגרש הטניס", ז'אק לואי דויד, 1791

ההומניזם והמודרנה

הרגע ההיסטורי הראשון שבו כנראה התחילה להיווצר תודעה של התחדשות תרבותית שמגדירה את המודרנה זה מאות שנים הוא לידת ההומניזם. שם העצם humanista (“הומניסט“) הוא מילה מימי הרנסנס באיטליה של שלהי המאה החמש עשרה, שמגדירה קבוצה מקצועית של מורים למקצועות שנקראו “האמנויות החופשיות“ (artes liberals), אלה שמעניקות השכלה ותרבות (תרגום למונחpaideia  היווני). הכוונה כאן היא מאוד ספציפית ומכוונת לידע של המקורות הקלאסיים – הספרות היוונית והרומית.

ההומניזם היה התנועה האינטלקטואלית החשובה ביותר של הרנסנס, ונציגיה הגדולים הראשונים היו פטררקה ובוקצ‘ו באיטליה וארסמוס מרוטרדם. ההומניסטים חילקו את ההיסטוריה האירופית לשלוש תקופות מרכזיות – ההיסטוריה העתיקה והקלאסית, תקופת החושך של ימי הביניים, והעת החדשה, זמנם הם. חלוקה זו כמובן לא נעדרה שיפוט ערכי. הם ראו בתקופתם את תקופת ההתעוררות וההתחדשות, לידה מחדש אחרי מוות. בתקופה זו גם נוצרה הבנה חדשה של הכוחות הפועלים מאחורי ההיסטוריה – לא עוד תוכניות של השגחה עליונה אלא מעשים, תשוקות ואינטרסים של בשר ודם. זוהי ראייה “חילונית“ של ההיסטוריה, ברוח מקס ובר; ראייה שהסירה את הקסם מעל העבר הרחוק.

מעל לכול ראו ההומניסטים את ההיסטוריה ככלי המחנך, המדריך לחיים. הם סברו שבעזרת לימוד העבר ניתן לצבור חכמה וניסיון, לפתח מידות טובות ולהכשיר מועמדים לפוליטיקה ולמדינאות. סדרי הלימוד של ההומניזם עסקו לא רק בתיקון התרבות אלא גם בתיקון דמות האדם ויצרו סובייקט אנושי שיכול לדעת את הטוב ולרצות בו ובאמצעות לימוד והשתלמות יכול להוציא לפועל את מלוא הפוטנציאל האלוהי שבו. ביסוד עמדתם בלטה התפיסה שהאדם הוא שקובע את גורלו ולא האל או החטא הקדמון. החופש של האדם בא לידי ביטוי באי־היותו קבוע במקומו ובאפשרויות להתפתחות והגעה לשלמות. התפיסה המודרנית הבסיסית שלנו כיצורים המצויים כל חייהם בתהליך של גדילה והתפתחות, צמיחה ומיצוי עצמי – היא פרי יצירתה של תנועה זו.

המילה “מודרני“ מוצאה מן הלטינית המאוחרת (modernus, מן השורש modo – “לאחרונה“). המודרני הוא “המילה האחרונה“, מה שהשתנה. תפיסה זו של המודרניות כקדמה הגיעה לשיאה עם עליית הנאורות האירופית. בתקופה זו כבר ניתן היה לנסח מעל במות מרכזיות ומשפיעות את עקרונות היסוד של החברה המודרנית: האמונה בתבונה ככלי המרכזי לתיווך המציאות, מרכזיותם של מדעי הטבע, שוויון בין כל בני האדם, ההתנגדות לצורות שונות של דיכוי והדרה וריסון הכוח הדתי של הכנסייה. תנועת הנאורות חרתה את כל אלו על דגלה וראתה בהם בשורה ואידיאל אוניברסליים שעתידים לשנות את העולם כולו. המהפכה הצרפתית שפרצה ב־1789 הייתה הזמן והמקום שבהם ניתן לערכים אלה מימוש חברתי והיסטורי, שהדגיש את הזמנים המהפכניים ואת פוטנציאל השינוי החברתי. המהפכה הולידה אופק חברתי ופילוסופי אוטופי שהביא לצמיחתן של האידיאולוגיות הגדולות של המודרנה כגון המרקסיזם, הלאומיות ולבסוף גם הפמיניזם.

השכלה וחילון רך

התמורות העמוקות הללו באורח המחשבה והסדר החברתי באירופה חלחלו והשפיעו גם על הציבור היהודי. המוסדות המסורתיים היהודיים עמדו גם הם בפני משבר סמכות ומנגד החלה לצמוח אליטה אינטלקטואלית חדשה שקראה תיגר על ההנהגה הרבנית. התהוותה של רפובליקה ספרותית של סופרים משכילים וגיבושה של אידיאולוגיה יהודית מודרנית אתגרו את גבולותיו הישנים של בית המדרש ובמקביל הלך ונבנה ארון ספרים יהודי חדש. המונופול התורני על הידע החליף ידיים ונוצרו מגוון זרמים מחשבתיים חדשים שערערו את יסודותיו של העולם הישן.

תנועת ההשכלה שימשה גורם מתווך ומאיץ של תהליכי חילון כלליים שהתרחשו באירופה שעיקרם התקה הדרגתית של בסיס התרבות ומרכז החיים מתחום הדת אל העולם הארצי (ה־ saeculum, מקור המילה secular – חילון).

תוצאותיו של המהלך הזה מורכבות ממאפיינים רבים ושונים, ובהם: החלשת הסמכות והשליטה של הממסד הדתי וגורמים מלכדים נוספים לטובת תרבות מגוונת ורבת פנים; דחיקת הדת ממרכז החיים ושחרורם של תחומים רבים מאחיזתה וביניהם הפעילות הכלכלית, הפוליטית, הפילוסופית, החברתית והמוסרית; התפוגגותה של תחושת משמעות וקדושה המגיעה ממקור חיצוני או טרנסצנדנטי; משבר אמון בגורמי התיווך המסורתיים כגון הקהילה והרבנות ואובדן המונופול של הממסד הדתי על האושר והגאולה; העצמת הפרט והכרה במעמדו האוטונומי בקביעת נורמות ומשמעות; היכולת להעלות ולרומם תחומי חיים שנחשבו “חול“ לדרגת חשיבות של קודש ובניית ערוצים אלטרנטיביים ליצירת חוויה דתית ורוחנית. סעיף אחרון זה הוא אולי במהותו המשמעותי ביותר מפני שהוא מצביע על ריבוי פניה של המודרניות. היכולת להרחיב את תחום הקודש ולהחילו על תופעות חדשות הוא ערוץ פעולה המשותף לתופעות חילוניות ודתיות ולציבור החופשי והמסורתי כאחד, כפי שאראה להלן.

ההשכלה מילאה תפקיד מרכזי במודרניזציה של היהדות אך היא גם שרטטה גבולות והגבלות באופן שבו בחרה לצייר מחדש את העתיד היהודי. לצד תמיכה במגמות החדשות הייתה גם אמביוולנטיות וביקורת ולכן תנועת ההשכלה מבטאת התמודדויות רבות ושונות בנוגע לאופן שבו ניתן ואפשר לשנות מרכיבי יסוד בחיים היהודיים. בניגוד לתפיסה הרווחת, ההשכלה אינה זהה לחלוטין עם מגמות החילון והמודרניזציה למרות שהיא לקחה בהן חלק פעיל.

ייתכן שתנועת ההשכלה מייצגת תהליכים מתונים יחסית, של חילון “רך“, שאינו מתבטא על פי רוב בשרפת גשרים אל העבר ובבנייה של עולם חדש אלא בהמרה של עולם חד־ממדי לעולם מורכב ורב־שוני, כפי שהראה ההיסטוריון שמואל פיינר. יותר משההשכלה בחרה לבטל את קדושתם של תחומי חיים קהילתיים וחברתיים היא בחרה לקדש תחומים נוספים וחדשים שנתפסו על ידי המסורת כתחומים של חול ושל איסור, כגון לימודי ההיסטוריה, שפות ומדעי הטבע.

העולם הישן פינה את מקומו לעולם חדש. לאונרדו דה וינצ'י, דיוקן עצמי, 1513

מחילוניות אל חילוניויות

בעקבות המודרנה, שינויים רבים חלו גם בתוך התרבות המסורתית שעיצבה את עצמה מחדש כ"אורתודוקסיה" לאור השפעות תהליכי החילון והמודרניזציה. חלק מן התהליכים הללו כללו הפנמה של ערכים ונורמות חדשים לתוך המסגרות החברתיות והמחשבתיות הדתיות וחלקם היוו דחייה והתרחקות מהם. שינויים בפרקטיקה הדתית, באורח המחשבה ובאתוס הדתי והמסורתי מעידים באופן ברור על כך שתהליכי ההדתה והחילון אינם תופעות נפרדות ואוטונומיות אלא חלק מאותה התרחשות עצמה. במובן זה, האורתודוקסיה אף היא טרנספורמציה מודרנית של המסורת היהודית ולא אותה תרבות יהודית ששמרה על עצמה מכל שינוי זה דורי דורות, כפי שהיא נוהגת לתאר את עצמה.

התפיסה הקלאסית שהתפתחה על אודות תהליך החילון במחקר הסוציולוגי בראשית המאה העשרים ובאמצעה, המכונה "תיזת החילון", ראתה את הדת כתופעה הולכת ונחלשת הנסוגה מהספרה הציבורית אל הפרטית, והיו שאף הספידו אותה כתופעה שעתידה לחלוף מן העולם.

תיאוריה זו הותקפה חזיתית במהלך העשורים האחרונים לאור מחקרים שמראים שמגמת ההיחלשות הזו נבלמה, ושיש מקומות לא מעטים שבהם נודעת לדת אחיזה משמעותית באוכלוסייה והיא אף מצליחה להתגבר על מגמות החילון. בד בבד נחשפה הזיקה בין המודרניות לחילון לביקורת עזה, שחשפה תופעות מודרניות דתיות שאינן ריאקציה למודרניות אלא חלק בלתי נפרד ממנה. היו אף שהראו כיצד החברה המסורתית והרבנית הקדימה לאמץ דפוסי מחשבה מודרניים טרם עלייתה של תנועת ההשכלה (ראו למשל במחקריהם של אלחנן ריינר ודוד סורוצקין).

החילון, שנתפס כמרכיב המרכזי בתוך המודרנה ולעתים אף הוגדר כזהה לה, איבד את הבכורה ומוגדר היום בעיני רבים וחשובים כתוצאה אחת מני רבות של המודרנה. יתר על כן, הוא אינו מזוהה יותר כגורם מכונן שלה אלא כתוצאה שלה, לצד תופעות נוספות ובהן עיצובם מחדש של הזרמים הדתיים והיווצרותה של החברה החרדית. בנוסף, כפי שהתפיסה של הדת הפכה מורכבת בעקבות עליית מדעי הדתות והפיכתה למושא מחקר, כך קרה גם לחקר החילון – פנים רבות של החילון הוארו, עד כדי כך שהיום כבר לא מקובל לדבר על חילוניות כמושג אחדותי אלא על "חילוניויות".

התפיסה החדשה של "חילוניויות" מציעה ביקורת רבת־פנים של הנרטיב שמזהה בין חילוניות למודרניות, רציונליות, תבונה, חופש, שלום וקדמה. מגוון מחקרים מתחומים שונים מאתגרים את התפיסה הבינארית של דת "שמרנית" מול חילוניות "מתקדמת". דרך מחקר משווה של דת וחילון בארצות שונות, ובהן הודו, איראן, מצרים, בריטניה, סין וארה"ב, מגמות המחקר החדשות מסבכות את התמונה ואת תיזת החילון הקלאסית באמצעות הדגמות שונות של "חילוניויות" רבות ומגוונות. אותן מגמות חושפות גם את האופן המלאכותי שבו החילון והגדרותיו המקובלות במערב, ובייחוד הדיכוטומיה בין דת לחילון, אינם מתאימים לתיאור סוגי חילון ממקומות אחרים בעולם.

גישה המציפה את העולם בנוכחות אלוהית. ברוך שפינוזה, 1665

נימוסים או חוקים

כבר מניצניה הראשונים של הפילוסופיה של העת החדשה התגבשו דפוסי מחשבה מרתקים ששילבו מגמות של חילון והדתה. השקפת העולם של שפינוזה ויחסו אל האל העמידו אתגר מיוחד בפני קהילתו ובני זמנו. מחד, עמדותיו כלפי המקרא והאל נתפסו ככפירה הן במעגלים היהודיים והן בקרב שכניו הנוצרים. מאידך, שפינוזה לא כפר במציאות האל. אדרבה, עמדתו הדתית של שפינוזה הייתה חדשנית דווקא משום שראה את האל בכל המציאות שסביבו. מהלך זה מעיד על מגמה שלא רק שאינה מסלקת את האלוהות מן העולם או מבצעת חילון שלו, אלא דווקא מציפה אותו בנוכחות אלוהית.

בדומה, התפיסה הפילוסופית המכונה "דאיזם" – שעיקרה זיהוי הדת  עם התבונה – אמנם הרחיקה את האל מתוך העולם וכפרה בהשגחה הפרטית על מעשיו היומיומיים של האדם, אך בצד זאת זיהתה את האל עם עקרונות הקיום של הטבע וההיגיון מתוך רצון למצוא תואם בין הדת לבין החשיבה הרציונלית. ההתמודדויות התיאולוגיות המודרניות הראשונות הללו מעידות על כך שהחילון וההדתה שימשו שניהם בכתר אחד, ושניהם אינם אלא כלי עבודה שונים מול אתגרי המודרנה.

נפתלי  הרץ וייזל, מן  הדמויות המכוננות של ההשכלה היהודית, גרם לפולמוס אדיר באליטה היהודית בעקבות חיבורו "דברי שלום ואמת" (1782). בחיבור זה הוא טוען להפרדה בין "תורת האדם" ל"תורת האלוהים". "תורת האדם" כוללת בתוכה נורמות התנהגותיות, נימוסים, מוסר אוניברסלי ומדעים המשותפים לכל בני האדם באשר הם, ואילו "תורת האלוהים" היא החוקים היהודיים הפרטיקולריים. תפיסתו כללה הפרדה בין הספרה הציבורית הכללית לזו היהודית ו"ריקון" הספרה הציבורית מהנוכחות של תורה יהודית חובקת כול. בנוסף, וייזל ביקש לתת קדימות לחוקי האדם האוניברסליים על אלו האלוהיים. ההיררכיה החדשה שבנה וייזל יוצרת היפוך ונותנת תוקף חשוב ומקודש יותר לתחום הארצי המשותף לכל בני האדם, בהשוואה למצוות האל.

ניתן לראות זאת כמעשה כפול פנים של ריקון ומילוי, של קידוש וחילון גם יחד. ר' ישעיהו הלוי הורוויץ (1558־1630), המכונה השל"ה הקדוש על שם ספרו "שני לוחות הברית" ומוכר כאחד ממבשרי העמדה האורתודוקסית וממעצבי האתוס הסגפני שלה, כותב גם הוא מחדש את הגבול בין קודש לחול. כפי שהראה לאחרונה דוד סורוצקין, השל"ה מעניק בספרו תוקף חדש להנהגות דתיות ולפרקטיקות יומיומיות החורגות מתחום המצוות על ידי הצגת אורח החיים הדתי כמקיף כול, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". לשיטתו אין די בעשייה הדתית בתחומה המסורתי של ההלכה והוא מבקש להשגיר מגמות סגפניות והנהגות פרטניות מדוקדקות הכוללות את כל חיי היומיום במטרה לקדש את סביבתו וגופו של המאמין כדי שיהיו "חולין הנעשים על טהרת הקודש". המוטיבציה הרוחנית לקדש תחומי חול ולהעניק להם משמעות דתית דומה אצל וייזל והורוויץ למרות ששניהם מבשרים זרמים יהודיים מנוגדים הנובעים מתוך המפץ הגדול של העת החדשה.

יוצאים אל הטבע

גם למשה מנדלסון ור' נחמן מברסלב – למרות היותם מייצגים מובהקים של זרמי מחשבה שקראו תיגר זה על זה – משותפת מוטיבציה רוחנית דומה. בהיותו בן 25 פרסם מנדלסון יחד עם שותף אנונימי כתב עת תורני חתרני פרוטו־משכילי במתכונת השבועון המוסרי שהיה נפוץ בגרמניה ואנגליה בשם "קהלת מוסר" (1755). את הגיליון הראשון פתח מנדלסון בציטוט המימרה התלמודית "האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו דבר [תרגום: מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר ברוך שלא חיסר בעולמו דבר]" (ברכות מג, ב). לאחר מכן הוא פוצח בתיאור נלהב של הפריחה באביב וההתרגשות הדתית ממנה, שכן באמצעותה האדם יכול לראות את פועלו של האל בעולם לא פחות מאשר בדף הגמרא או בבית הכנסת.

מנדלסון מייצר ערוץ דתי אלטרנטיבי הרואה בטבע ובשהייה בתוכו אפשרות של קדושה ומגע עם האלוהי ותופס אותו כמקור השראה המביא ליצירה דתית. בדומה, ר' נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי מוהר"ן" קורא קריאה חתרנית במשנה מוכרת ממסכת אבות: "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג, ד). באמצעות קריאתו מעצב מחדש ר' נחמן מברסלב את הערוצים המקובלים והפרקטיקות הדתיות שדרכם ניתן להגיע לקרבת אלוהים והופך את התחום הלכאורה אסור למותר, ואפילו לעדיף.

היציאה החוצה אל הטבע, הן במובן הממשי והן במובן הסמלי, מאתגרת באופן חריף את הפרקטיקות הדתיות המסורתיות, ואת גבולות בית הכנסת, הקהילה ובית המדרש כערוצי החיבור בין האנושי לאלוהי. מנדלסון ור' נחמן נותנים תוקף של קדושה לתחומים ארציים שנחשבו שוליים, פחותים או שליליים במסגרת המסורתית. זוהי אולי הבנה מורכבת ומדויקת יותר של המושג "חילון", שמשמעותו הפוכה מהמובן השגור ושעיקרה דווקא קידוש החול, הרחבת תחום המגע עם האל למחוזות של חולין.

שני זרמי המחשבה המשפיעים ביותר על התרבות  היהודית המודרנית – ההשכלה והחסידות – יונקים מאותו שורש ומבקשים לענות על אותה מצוקה רוחנית. דוגמאות אלה מצביעות על כך שחילון והדתה הם שני הצדדים של אותו מטבע. פעם ראינו רק צד אחד שלו, אבל כיום איננו יכולים עוד להעמיד פנים. עלינו לראות נכוחה את כוחן הגדול של שתי התופעות הללו, פני יאנוס של היהודי המודרני.

ד"ר אריאל לוינסון הוא חוקר ומרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית וממייסדי הישיבה החילונית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ג, 28.6.2013