גיא פרל, משורר, פסיכותרפיסט ורץ מרתון, מבקש לחשוף בכל סיטואציה יום־יומית את הסדק. שיחה על טיפול בעידן גוגל, מערבולות רגשיות בתוך החולצה המכופתרת ותאונה שגילתה את החופש

מעל לראש של גיא פרל יש נקודה. קשה להבחין בה ומפגש מזדמן איתו לא יסגיר את קיומה. פרל, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט יונגיאני, מרצה ומנחה קבוצות, מתהלך בעולם כשהוא עוטה חזות מהוגנת למדי. חולצתו מכופתרת, פניו מגולחים. כיאה לאיש טיפול שהוא גם משורר, פרל רהוט מאוד, מעמיק, מאזין ומשיב בהרחבה. איש שיחה למופת, כזה שנדמה שאין בו דופי. ועם כל זאת, אחרי שקוראים בעמקות את שיריו, אי אפשר לטעות בו – פרל הוא מאותם אנשים שנקודה מרחפת מעל ראשם.

עוד רגע נידרש לפִּשרה של אותה נקודה, אך קודם נציין ש"יש נקודה מעל לראש שלך" הוא גם שם ספר הביכורים של פרל בן ה־47. השורה הזו לקוחה מהשיר השני בספר, המוקדש להפייסטוס, אל הנפחות והאש, שדמותו המצוירת גם מעטרת את הכריכה. במיתולוגיה היוונית האמן הפייסטוס הוא סמל היצירה והתרבות, אך גם בן האלמוות היחיד שהיה מכוער ופיסח, הושלך עקב כך מהאולימפוס על ידי אמו ונבגד על ידי אשתו אפרודיטה.

בשיר מכניס פרל את הקורא אל סדנת הנפחות של הפייסטוס, ומצייר שבריר של רגע פשוט אך דרמטי למדי – הפייסטוס מרים את הפטיש שבידו ושם, "בסוף ההנפה, בשיא הגובה, רגע לפני הירידה אל המכה המדויקת", מקפיא פרל את הפריים והפטיש עוצר. פרל נוצר את הרגע הזה, הסתמי כביכול, זה שבין התנופה למכה, בין העלייה לירידה, בין הכוח אל הפועל, ומספר שבדיוק באותה השנייה עולה בקרבו של האל המוכשר והמכוער שאלה – "האם להמשיך?". שתיקה. ברגע הבא, שבו כבר צוללים הפייסטוס והפטיש שלו חזרה אל הברזל, הדיה של השאלה ממשיכים לרחף בחלל.

הנקודה הזו, שנמצאת מעל ראשו של הפייסטוס ומעל ראשו של פרל עצמו, היא הנקודה שבה כל המובן מאליו מתעגל פתאום לכדי סימן שאלה. זו היכולת, או הנטייה, אם תרצו, לראות את הדברים בדקותם, לשים לב לרווחים הקטנים שבין רגע לרגע, ומתוך כך גם להכיר בסדקים המבקעים את המציאות השלמה למראית עין. זהו חוסר המנוחה המוביל למפגש בלתי פוסק עם מה שמבצבץ בינות לאותם סדקים – שאלות נוקבות, פלאי פלאות או כאבים דופקים.

האם להמשיך?

כשאני פוגשת את פרל בבית הקפה השכונתי אני לא מתאפקת ודקות ספורות לאחר שהכרנו אני ממהרת לשאול מה יש שם, בנקודה הזו שמעל לראש שלו. פרל מחייך חיוך רחב, משתהה לרגע, וחוזר אל הנפח המיתולוגי. "ניסיתי לתאר בשיר על הפייסטוס את הנקודה שבה הפעולה עוצרת – היצירה, החיים, העשייה, הכול עוצר. יש איזה הרף עין שבו הפטיש לא עולה ולא יורד. לי אישית יש חוויה נורא חזקה של הנקודה הזו, כי זו הנקודה שבה בעצם מקבלים החלטה. השאלה של השיר היא האם בכלל להמשיך – להמשיך לחיות, להמשיך ליצור. זו שאלה שרלוונטית לי מאוד, וזו שאלת הפייסטוס, האל שכל חייו יצר מתוך רצון להתקבל על ידי אמו ועל ידי בת זוגו, שהעמידו בפניו קשיים מאוד גדולים. נורא קל לחשוב על הפייסטוס בתור היוצר הגדול והמושלם, אבל יש נקודה שבה אפילו הוא קופא. עלה בדעתי שהוא שאל את עצמו כל פעם מחדש האם להוריד את הפטיש. זה לא ברור מאליו. יש רגע שבו הפטיש עוצר. מהרגע הזה מתחיל השיר".

בפועל, הרגע שבו התחיל שירו של הפייסטוס התרחש במסגרת תרגיל מזדמן בהכשרה האנליטית של פרל. פרל, שאוחז בתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית ובעל קליניקה פעילה, עובר בשנים האחרונות הכשרה אינטנסיבית במכון הפסיכואנליטי היונגיאני בירושלים על מנת להיות אנליטיקאי. "יונג מתעסק הרבה במיתולוגיה, והשיר נכתב בזכות קורס שעסק במשמעות הסיפור המיתולוגי להבנת הנפש. המורה לאה אבשלום הציעה שבמסגרת התרגיל נבחר גיבור מיתולוגי ונתכתב איתו, נאמר לו משהו. מיד עלה לי הפייסטוס, עם קומפלקס היצירה שלו והשאלה החוזרת האם להמשיך או לא. נקודות הפייסטוס כאלה", מסביר פרל, "מהבהבות ללא הרף בחיי היום יום שלנו, אך בימים כתיקונם הן חומקות מאיתנו, בלתי נראות. אני חושב שהן מתקיימות בכל רגע, אבל אנחנו לא מרגישים. בעיניי העיסוק בהפייסטוס שובר את הרצף וחושף את הרגע".

במידת מה ניתן לומר שזה מה שמבקש פרל לעשות בספר כולו – במתינות ובעדינות אין קץ הוא מצייר עבור הקורא סיטואציות קטנות, יום יומיות, קשרים קרובים, רגשות שלרוב אינם מתפרצים, וביד המחוברת בנתיב המהיר אל הלב מנסה לחשוף בכל אחד מהם את "הרגע", את הרווח שבין לבין. הדבר ניכר בעיקר בשירי הטבע הסתוויים שלו, כשבמרכזם מחזור השירים "שמונה שירי בוקר מתחת לעץ התות שבין נקופה". פרל, שפותח כל בוקר בריצה באזור, מתאר את תנועת העץ אל עבר השלכת הבלתי נמנעת, ומצליח לכתוב מחזור שלם על קורותיו של עץ התות ודרכו על קורותיו שלו.

היכולת לראות את הקסם ברגעים הקטנים ניכרת גם כשהוא מתאר מפגש חטוף בלי מילים בינו לבין אשתו המשתקפת במראת האמבטיה: "במראה, שערך רך וארוך. כעת אני מצחצח שיניים, את מאחרת. עוד מעט תבחיני במבט שלי ותאמרי אליו, להתראות בערב"; או כשהוא מתאר את יחסיו עם בתו המתבגרת ("כעת הפרֵדות קלות, הבכי קצר, לפעמים בסוף הארוחה היא מורידה צלחת בלי ליצור קשר עין"), את הריצה שלו ואת הכתיבה עצמה. פיסות חיים סתמיות לכאורה מונחות תחת עדשת מיקרוסקופ הלב והדמיון, ומתגלות פתאום כמלאות צבע, מדממות לעתים ובעיקר חיות יותר משניתן היה לשער. באחד משירי התות הוא כותב "ברווח הדק שנותר – למוות לא נמצאה אחיזה", ולרגע עולה הסברה שהיכולת לעסוק ברווחים הקטנים היא לא רק כישרון, אלא גם דרך להימלט מחוסר המשמעות המובנה בקיום, מהכליה.

אני תוהה בקול מה מבחין בין "רואי הרווחים" לבין מי שחייהם הם מקשה אחת, והאם כמטפל ו/או כמשורר הוא ער יותר ל"נקודות ההפייסטוס" הללו. "אני לא רוצה לקשור לעצמי כתרים. לא רוצה לענות שכן. אבל מן הסתם אם זה כל כך מעסיק אותי ומופיע בהרבה וריאציות בשירים שלי, התודעה שלי עוסקת בנקודה הזו", עונה פרל. "כמטפל שנפגש עם אנשים שלא כותבים ועל פני הדברים יש להם חיים נטולי כל יצירה פורמלית, אחד הדברים המדהימים שאתה מגלה בחדר הטיפולים הוא שאנשים מכירים את הרווח הזה. זה רגע קסום שקורה בחוויה טיפולית – אנשים עוצרים ושואלים 'רגע, מה אני מרגיש?', 'למה זה קרה לי?', 'למה אמרתי את זה ולמה אני מרגיש עכשיו דווקא ככה?'. זו לא מתנה של כותבי שירה ויוצרים בלבד. לכל האנשים יש יכולות לפתוח את העיניים למרווחים האלה".

"בשירה ובטיפול מנסים להתרומם מעל הקיום היום יומי". גיא פרל
צילום: מאיה רטמנסקי

כתיבה עירומה

ההשקה בין עולם הטיפול והפסיכולוגיה, שממנו מגיע פרל, לעולם הכתיבה והשירה, מורגשת בין דפי הספר. כנראה שגם מתוך עניין אישי, כמי שמנסה להשיק בין עולם הטיפול לעולם הכתיבה, אני מוצאת את עצמי מסתקרנת וחוזרת שוב ושוב לשאלות העוסקות בקשר שבין שני העולמות. "גם שירה וגם טיפול הם מקומות שבהם אנחנו מנסים להרחיב את התודעה שלנו. להתרומם מעל הקיום הזה, היום יומי, שברובו הוא לא מודע. גם אני וגם המטופלים שלי לא יכולים להיות כל הזמן שם. אבל יש אפשרות דרך יצירה, בדיוק כמו בטיפול, לעצור ולפתוח מרחבים שאני קורא להם מרחבים תודעתיים. זו הנקודה של הפייסטוס", אומר פרל.

"אמרו לי שהפייסטוס זה שיר ארס פואטי. מעניין לחשוב על כל המושג הארס פואטי כאל מקבילה של התהליך האנליטי. מהו תהליך אנליטי אם לא להיות מסוגלים לשבת ולהרהר בעצמנו, בנפשנו? זהו תהליך שבו אנו מגלים את הסימבוליקה הפנימית שלנו, חושפים יצירה שמתקיימת בתוכנו, שיש לה צלילים ייחודיים עם חזרתיות שלפעמים אנחנו מודעים לה ולפעמים לא, שלפעמים באה ומנהלת אותנו ופעמים לא. תוך כדי דיבור אני מבין כמה התהליכים קרובים ומקבילים – אם החיים הם שיר, אז הטיפול הוא להתבונן ולשורר – לשורר את היצירה הפנימית באוזני עצמנו או באוזני המטפל או המטפלת, ולהסתכל על החיים שלנו בעיניים של משורר".

פרל מזכיר שההשקה בין התחומים לא נגמרת בקווי הדמיון בין הפעולות, אלא גם בכך שמטפלים רבים שולחים ידם בכתיבה. "'המטפל הפצוע' הוא מושג שתבע יונג. המון אנשי טיפול באים מפצע, והפצע הזה גורם להם בין השאר להקשיב לעצמם, ללכת לטיפול ולטפל באחרים. כנראה שחלקנו גם יוצרים מהמקום הזה. מדובר ביכולת עשייה שיונקת משורש משותף".

לאורך הספר ניתן להבחין בקווים הדקים המתוחים לאורכו ומסמנים את התהליכים הנפשיים האישיים שעבר פרל. ההבנה הפסיכולוגית העמוקה של נפש האדם ניכרת בספר, אך עם כל הכבוד למודעות העצמית הגבוהה פרל מבקש להדגיש שלפעמים ההשקה בין שני העולמות שבקרבו יכולה לפגוע באיכות השירים. "מודעות יתר עלולה להוביל לפסיכולוגיזציה של השירים", הוא אומר, "היא פוגעת באותנטיות. כתיבה מתוך מודעות יתר לתהליך הפסיכולוגי שעברתי באופן אישי ושבמקרים מסוימים אני יכול גם לתאר אותו תיאורטית או מושגית הורסת את היצירה. היו שירים שזה קרה לי בהם והשתדלתי לעצור. איפה שלא עצרתי, העורכת שלי, לאה שניר היקרה והאהובה, אמרה לי – 'גיא, שומעים פה את יונג חזק מדי', או 'גיא – זה שיר חכם מדי, שיר מודע מדי לעצמו, לך תכתוב במקום זה מאמר'".

ושוב, במחול שבין המשורר למטפל, אני לא יכולה שלא להיזכר בהנחיה של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, שאמר שמטפל צריך להגיע לכל מפגש טיפולי "ללא זיכרון וללא תשוקה", וכיוון לכך שמטפל "יודע" מסכן את המפגש הטיפולי. "ברגע שמטפל בעל ראייה מושגית מדי מרגיש שמה שהתרחש כרגע בחדר בדיוק מתלבש לו על התיאוריות שהוא מכיר, אין שיח טיפולי ואין מגע", מסביר פרל. "צריך נורא להיזהר מזה. מסוכן לאנוס את החכמה התיאורטית שלנו על החוויה. החוויה הטיפולית צריכה להיות עירומה, כמו הכתיבה".

הסכנה בכתיבה עירומה היא, כמובן, שבאמת "יִראו לך" – את החיים, את ההיסטוריה המשפחתית, את הנשמה. המתח בין המשאלה לחשוף לרצון לשמור ולהגן על הפְּנים מלווה כותבים רבים, אך כשהמטופלים שלך עשויים לקרוא את השירים ולהבין דבר מה או שניים על יחסיך עם בן הזוג או בת הזוג, על הקשר שלך עם ילדיך והוריך ובעיקר על כאבך, חרדותיך ושדיך, העניין הופך להיות מאתגר קצת יותר. אני שואלת את פרל אם במהלך הכתיבה והקנוניזציה של הספר הוא היה עסוק באפשרות שהמטופלים שלו ייחשפו לעולמו הפנימי דרך השירים. תשובתו המהירה מעידה שהקדיש לכך לא מעט מחשבה. “בטח. אני לגמרי לוקח את זה בחשבון. הרי הסיפור עם מטופלים שיקראו את השירים התחיל הרבה לפני הספר, משום שכמו כל משורר הרבה שירים שלי חשופים ברשת. מטופלים עושים עלינו גוגל. אנשים שהם בין הגילאים 20 ל־30 כמעט לא עושים שום דבר היום בלי לגגל; מללכת לטיפול דרך לבדוק על המטפל וגם לצאת לדייט או לקנות אופניים“, הוא אומר בחיוך.

“חשבתי על זה הרבה ויש לי כמה תובנות. אולי נתחיל מזה שהציפייה שהמטפל יהיה ‘לוח חלק‘ ואובייקט שההשלכה עליו או ההעברה אליו תהיה נקייה לחלוטין היא מעט מיושנת. אני מבין את החשיבות של התפיסה הזו, אבל גם בוחן איך זה משתלב עם הרצון שלי להיות אדם יוצר וכותב. יש לי כמה כללים – קודם כול, אני לא יוזם שום חשיפה. אני לא יושב בחדר הטיפול ואומר למטופלת שלי – ‘תשמעי, אני חייב שתקראי משהו‘. אני לא מפציץ את המטופלים שלי בעולם הפנימי שלי. היוזמה באה מהם. מי שעושה גוגל וחותר לשם וזה נגע בו, זו התנועה הנפשית שלו. אני לא מגרה אותם לזה. יש לי מטופלים שלא יודעים שאני כותב והם גם לא ישמעו על זה ממני. אבל יש מטופלים, בעיקר צעירים, שמכירים וקוראים את הטקסטים. במקרים כאלה אני מקפיד שההתייחסות המשותפת שלנו לשיר תישאר צמודה לחוויה של המטופל כקורא, איפה זה נגע בו, איך זה רלוונטי לחייו, למה הוא הביא את השיר לטיפול וכו‘.

“היכולת לעשות זאת נשענת על החשיבה האינטרסובייקטיבית. היום יודעים שיש ערך לנוכחות של המטפל גם כסובייקט ולא רק כאובייקט. למיטב ידיעתי יונג היה אחד מהראשונים שדיבר בשפה אינטרסובייקטיבית ועסק בעולם הפנימי המשתנה והנוכח של האנליטיקאי. 'המטפל הפצוע' לא צריך לשבת עם הפצע שלו בקליניקה ולהגיד למטופל – בוא תסתכל, אבל הפצע של המטפל קיים במרחב כאיכות בלתי מודעת שפועלת בחדר. מי שדרך השירים שלי יגלה את האפשרות שיש לי פצע, ושיש עוד מאחורי הפרסונה שלי שהיא יחסית שמורה – את רואה, אני הולך עם כפתורים – אז בעיניי זה תורם לקרבה ביני לבינו. זה אפילו מאפשר לו מגע יותר רך ויותר נעים עם הסיפור שלו. ובלבד שנחתור כמה שיותר מהר לסיפור שלו, והסיפור שלי, שמרומז בשיר, יישאר שם כשביל".

לתהום ובחזרה

הפצע האישי שעליו מדבר פרל שזור לאורך הספר באופן מתעתע משהו. אולי קצת כמו הפרסונה שהזכיר קודם לכן, בקריאה ראשונה גם לספר עצמו יש פרסונה מוחזקת שכזו. הכאב אמנם לא מוסתר וכתוב שחור על גבי לבן, מונח וממתין לקורא שיבוא וייגע, אך כמו נבלע בצבעים החיים של היופי, האהבה וגם ההשלמה והקבלה המהדהדות לאורך הספר. בקריאה שנייה אני מרגישה שהפרסונה של הספר נסדקת קמעא. השירים הם אותם שירים, אך פתאום אני חשה שלנגד עיניי נחשפות ביתר שאת הצלקות המונחות בתשתיתם של החיים. רוחות וריחות של חשש מתחילים לנשב ולפזר מעט את המתיקות שמילאה את ריאותיי בקריאה הראשונה. פשרו הביוגרפי של הכאב אינו נהיר דיו, ולמעשה אינו רלוונטי. מספיקה תחושת הסכנה הקיומית המרחפת ומבוטאת באופן מצמית ויפה כל כך בשיר כמו "המלווה". בעוד אשתו מודדת שלל בגדים צבעוניים יושב פרל בצד וממתין. כשהיא פונה אל "המלווה" ושואלת אותו "יפה?", הוא עונה בבהלה – "יפה מאוד, צבעוני, מתאים, את נהדרת, קחי את זה, הזדרזי… קרבה בשחור מערבולת".

אחד משיאי הפירוק והכאב בספר מתרכז בשיר קטן ומוצק שפותח חטיבה של שירי חלומות. בשיר שזכה לשם "אנליזה" והוקדש לאנליטיקאית שעל ספתה שוכב פרל בעצמו, מתואר סיוט: "באחד הלילות שוב חלמתי/ על תאונה. מצבו של אחד הפצועים בי/ היה כה קשה, עד כי לא היה עוד טעם/ להגיש לו עזרה. ארבעה גברים בי/ ישבו סביבו במעגל/ וקוננו וקוננו וקוננו וקוננו".

"זה אחד החלומות הראשונים שהבאתי לטיפול לפני 7־6 שנים. חלום איום, שבו אדם מתרסק לגזרים בתאונת דרכים", משתף פרל. "החלום סיפר על ההתפרקות הנפשית שלי בתחילת התהליך האנליטי. בחלום מצב הפצוע כל כך קשה, שלא נותר אלא לקונן. זו הירידה לשאול, זה להיות מרוסק לגמרי. אפרופו פרסונה, בתקופה הזו, מי ידע… המשכתי לעבוד ולימדתי וטיפלתי, המשכתי ללכת עם אותן חולצות מכופתרות. אבל בתהליך האנליטי זה המקום שהייתי בו – ארבעה גברים שישבו סביב החלק שייצג אותי באותו רגע קוננו וקוננו וקוננו וקוננו".

דווקא פציעה פיזית שעבר פרל לפני כשנתיים הותירה מרחב לתחושות אחרות. "אם אני כל הזמן מחפש את הפירוק בחיי ובשירה, הפציעה הזו הייתה חתיכת פירוק. סבלתי מפריצת דיסק מאוד קשה בצוואר שאיתה אני מתמודד עד היום. חוויתי חוסר אונים טוטלי, ובתוך חוסר האונים הזה מצאתי המון מרחב של חסד, של תובנה, של חופש. קרה לי משהו נורא חזק. כתבתי בעקבות התחושות האלה את השיר 'נחשף השלד של המשורר', המשורר שהיה קבור שם כל השנים".

התנועה הזו – מן הפירוק אל הבנייה, מן המוות אל הלידה מחדש – מאפיינת את ספר השירים כולו. מבעד לשירים עולה תחושה של בשלות המאפשרת לחיות לצד הצלקות ולא להתמסר רק לייסורים, אלא גם ליפי החיים. ליהנות מהטבע, מהמשפחה, מהעבודה, מעצמך. לשמוח שמחה כנה. "מישהי כתבה לי בתגובה לספר 'לקחת אותי לתהום, אבל עלית איתי חזרה'. תראי, אני לא רוצה לקשור לעצמי כתרים, אבל אני לא בן 20, ועשיתי דרך", הוא אומר בחיוך ומיד מתקן, "בעצם לא עשיתי, אני ע־ו־ש־ה דרך. ובדרך יש ירידות נורא קשות, מי שקורא את הספר רואה אותן, אבל אני חוקר גם את הדרך חזרה. משורר של הדרך חזרה".

בהמשך דבריו מספר פרל שבתיאוריה היונגיאנית קיימת התייחסות רבה לארכיטיפ הירידה לשאול. "במיתולוגיה המון גיבורים ירדו לשאול ורובם גם חזרו. הירידה לשאול תחתיות, לפירוק, לשחור, לאפל, נתפסת כחלק מתהליך רחב יותר של התפתחות. התפיסה היא שבמקום הזה אנחנו עוברים 'אינקובציה', מקבלים את האפשרות לחקור משהו ולחזור אחר־כך מורכבים מחדש. לא צריך מיתולוגיה יוונית, זה קיים גם במיתולוגיה היהודית – כל העניין של יציאת מצרים – לצאת ממצב מסוים, להתרסק במדבר במשך 40 שנה, לסבול ממכות קושי ומוות בלי לראות את האור. אפשר לנסות לחשוב על יציאת מצרים כאנלוגיה לדיכאון שבסופו קיימת האפשרות לבנות את הדבר החדש. ביהדות לא קוראים לזה שאול, אבל המוטיב הזה קיים".

פרל, שגם רץ מרתון בזמנו הפנוי, יודע לספר על חווית הירידה לתהום והחזרה כפי שהיא מתבטאת בעולם הריצה, ואפילו הקדיש לכך מאמר שהתפרסם בכתב העת הפסיכואנליטי "מארג". "במאמר ההוא התייחסתי לריצת מרתון כניסיון סימבולי פיזיולוגי לא מודע של הרצים לרדת לאיזה שאול, לאיזו חווית סף מוות, בשביל לחזור אחרים", מספר פרל. "במאמר אני עוסק בתיאורי ריצה של הארוקי מורקמי, דויד גרוסמן ואחרים שכתבו על ריצה. בעוד שרוב הרצים יגידו שהם נהנים ממתיחת גבולות הגוף, יש משהו במוטיבציה הלא מודעת לרדת אל נקודת הפירוק, שנקראת במרתון 'הקיר' – תחושה שאני הולך למות. זו מילה בעגה המרתוניסטית שנועדה לסמן את הרגע שבו אתה עומד מול קיר ולא יכול להזיז את הרגל. יש לכך הסברים פיזיולוגיים, אבל טענתי היא שאם אתה מצליח להמשיך לרוץ ולצאת מזה – יש לחוויה הזו איכות ארכיטיפית. אני חושב שאם מי שקורא אותי ירגיש שאפשר לרדת ולרדת, אבל גם לעלות – אז יש לי מגע איתו. הוא קרא אותי ומבחינתי קרא את הספר, נוצרה בינינו זיקה. כי אפשר לעלות. ממש ככה. אני מחובר גם לעליה".

חלק לא מבוטל מקסמו של הספר טמון גם בתנועה החופשית שבין עיסוק כבד ראש ומעמיק במטרה לפצח איזה סוד הוויה לבין הידיעה שלפעמים האמת היחידה טמונה דווקא ב"הוויות העולם הזה" – ברגליים הרצות, בנשימות המהירות והשטוחות, בלב הפועם, בגשם היורד, בטעמו של האוכל וביכולת שלא לקחת את עצמך ברצינות יתרה מדי.

במחזור שירי הריצה הקצרצרים כותב פרל: "בנקודת ביטול הכאב עצרה השירה ואמרה מתנשפת: מכאן תמשיך בלעדיי". "בשיא הכאב אי אפשר לרוץ יותר, אני עוצר. ואז מה? לעצור כאן? להמשיך הלאה? מה יקרה? זו עוד פעם נקודת הפייסטוס כזו", מהרהר פרל ומשתהה רגע. "השיר הזה מתאר את המשאלה שלי לרוץ או לחיות בלי לחשוב; בלי לשורר, בלי להיות מסוגל לדבר על זה, בלי להבין את זה, בלי להוציא מזה שיר. זהו זה. עירום. בלי פרסונה של מטפל ובלי פרסונה של משורר. בלי כלום. לומר לעצמי 'די, אל תכתוב על זה אפילו, אל תדע איפה אתה'. זו המשאלה של המשורר להיות לא מסוגל לכתוב. או של המטופל והמטפל להיפגש כבני אדם. לחיות. כן, בזה עוסק השיר הזה. 'תמשיך בלעדיי, עזוב, כתבת כבר, רוץ רוץ!'".

לא להיות חי

מעל לראש של גיא פרל יש נקודה. רק מי שיהיה מסוגל להבחין בה ידע שהאוהב, המטפל והחומל, הוא גם זה שלפעמים מברך על המרחק. זה ששואל, כמו הפייסטוס, גם כשהכול נראה מתקתק ותקין, האם להמשיך.

אחד השירים היפים ביותר בספר הביכורים הבשל הזה הוא "ברכת החזרה". מעין ברכה־תפילה מוזרה, הודיה על כל מה שנהוג לבכות – על המרחק, העזובה והשכחה; אפילו על המוות שתמיד מגיע בסוף:

ברוך אתה בורא המרחק, אלוהי המתרחקים למרחקים, בורא הגעגוע. ברוכה העזיבה. ברוך משיב פניו ריקם, ברוך מסב את פניי. ברוכה העזובה. ברוך הנעזב. ברוך המשכיח מלב. ברוך השוכח. ברוכה השוכחת. ברוכים הנשכחים ההולכים וזוכרים. ברוך בורא ספינות מתרחקות ונטרפות בים. ברוך אלוהי המצולות ובורא עולמות הדממה. ברוך המוציא ילד מן הארץ, ברוך המחזיר.

"יש בי מרחק", אומר פרל בשקט. "מכל מיני סיבות גם התרחקתי – מהעולם, ממגע, מעצמי. המרווח ההפייסטוסי הזה שדיברתי עליו נגמר לפעמים בהחלטה להתנתק, לא להיות – לא להיות במגע, לא להיות חי, לא להיות בקשר. איפה שיש החלטה לחזור ולגעת וליצור ו'להיות עם', בהכרח יש גם האופציה לעזוב.

"ברוך אלוהי המרחק, כי אם לא היה נברא המרחק ואם לא הייתי נוגע בו ועובר מה שעברתי, אז לא הייתי יכול גם לתאר יפה את ההתחברות ואת החזרה. נגעתי במרחק, ובגלל זה יש לי גם את האפשרות להיות. תמיד יש מרחקים. יש בי חלק שבכלל לא פה. אני מכיר את החלק הזה. השירה היא אחת הדרכים שלי להתייחס אליו, לא להיכנע לו", פרל שותק רגע, מביט בספר האפור המונח על השולחן ומחייך חיוך קטן.

 "אחד הדברים המדהימים שקרו לי מאז שהוצאתי את הספר הוא שעם חלק מהאנשים שהגיבו לו אני מרגיש שנוצר לי קשר שלא היה לי אף פעם. אני לא מתבלבל, זו לא חברות, זו לא אהבה, זה לא קשר טיפולי, אבל זה סוג קשר של אנשים שיכולים לחזור אליי ולהגיד – קראתי עליך, וכשאני אומר עליך אני מתכוון אותך. לא הבנתי איזה סוג של מגע עם העולם ועם זרים גמורים ספר יכול לייצר. לא הבנתי את ההיקף של זה ואת העוצמה של זה. רק בשביל זה הכול היה שווה".