מה נשתנה בתפיסת הביטחון של ישראל ובצה"ל החדש? לא הרבה. הם עדיין נשענים על קיר הברזל ועל היתרון האנושי, בצבא שעודנו גורם מחנך ומלכד. 'הארץ' – לא מה שחשבתם

תפיסת הביטחון של ישראל

יצחק בן ישראל

אוניברסיטה משודרת, מודן ומשרד הביטחון, תשע"ג 2013, 156 עמ'

 ____

תדע כל אם עבריה

קווים לדמותו של צה"ל החדש

עמוס הראל

כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2013, 384 עמ'

_____

בראיון לחג הפסח (ידיעות אחרונות, 29.3.2013) סיפר דן מרידור, עם סיום כהונתו כסגן ראש הממשלה והשר לענייני מודיעין, כי "שש שנים עברו מאז שסיימתי לכתוב את תפיסת הביטחון של ישראל. אני חושב שהגיע הזמן לכתוב אותה מחדש". השר לשעבר התכוון לאתגרים ולאיומים החדשים המציפים כיום את המזרח התיכון ובו משטרים המצויים בשלבים שונים של סיאוב, תיעוב או אי-יציבות. ה"אביב הערבי" התפרץ ללבה רותחת של מחאות ומהומות אלימות כשמעט המתונים הולכים ונמוגים תחת החרב המתנופפת של האסלאם הקיצוני. אין בנמצא חזון מציאותי שיספק מענה לסכנות שמציבים לישראל ארגוני הטרור, מצבורי טילים המכסים את כל העורף הישראלי, לוחמת הסייבר הערבית ומעל לכל מרחפת עננת הפטרייה הגרעינית.

אז מי אם כן יכתוב מחדש את תפיסת הביטחון הישראלית? גם אם זו תיכתב הרי שרק מתי מעט יקראו אותה וידונו בה. ממשלות ישראל מעולם לא אישרו מסמך של ביטחון לאומי בתהליך של דיון מסודר של זרועות הביטחון והשלטון. היה זה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, אשר יצא לחופשה פתאומית של שלושה חודשים בקיץ 1953 על מנת לסייר בזרועות הצבא ולהתייעץ עם מומחים כדי לגבש את תפיסת הביטחון של ישראל. את התוצר הגיש לממשלה במסמך תחת הכותרת 'צבא ומדינה', ואף שהדברים לא עברו כל תהליך של אישור הרי שרישומם נותר עד היום.

המדינה היחידה בעולם בה קיימת חובת גיוס לנשים. טקס יום השואה, יד ושם. צילום: מרים צחי

בן גוריון לומד מז'בוטינסקי

בהעדר תורה כתובה משמש לנו ספרו של פרופ' יצחק בן ישראל, 'תפיסת הביטחון של ישראל', מבוא ראוי לדיון. בן ישראל, אלוף (מיל') וראש המִנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון, הוא פרופסור באוניברסיטת תל-אביב וגם יושב ראש סוכנות החלל הישראלית. עם רקע אקדמי וביטחוני מרשים, וכמי שקיבל פעמיים את פרס ביטחון ישראל ועומד בראש צוות המומחים של ראש הממשלה בנימין נתניהו להגנה מפני התקפות סייבר על רשתות המחשבים בישראל, בן ישראל מייצג את השילוב האולטימטיבי כמעט לחשיבה אסטרטגית בת זמננו.

מאלף לכן ללמוד אצל פרופ' בן ישראל עד כמה יציבים וכמעט קשיחים עקרונות היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית, אשר למרבית הפלא מעוגנים בתשתית רעיונית שהניח דווקא זאב ז'בוטינסקי, יריבו בנפש של בן גוריון ואויבה "המסומן" של כל תנועת העבודה, במאמרו המפורסם 'קיר הברזל'  מ-1923. ז'בוטינסקי הציב את החזון ובן גוריון הפנים את המסרים ונתן להם את הביטוי המעשי.

בן גוריון אימץ את התפיסה כי "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחלום". דווקא אלה שהוזים כך, אמר ז'בוטינסקי, מפגינים זלזול בשאיפות הערביות ולכן יש לחתור לאותו קיר ברזל שיביא אותם, בלית ברירה, להכרה שאין ביכולתם להשמיד בכוח הזרוע את היישוב היהודי בארץ ישראל. לצד תפיסת קיר הברזל והחתירה ליצירת רוב יהודי הדגיש ז'בוטינסקי את משנתו הליברלית נגד גירוש ערבים ובעד שוויון זכויות לכול.

בן גוריון גם שאב ממנו את המודעות לא-סימטריה הכמותית של היהודים מול הערבים (אף שז'בוטינסקי התמקד רק בערביי ארץ ישראל) ואת הצורך בקיומה של מעצמה בת ברית שתתמוך ביהודים. באופן מעשי, הוסיף בן גוריון את מרכיבי "כוח המחץ"- סך כל המרכיבים הצבאיים שיתרמו להכרעה, יחד עם "כוח העמידה"- כלל המשאבים העומדים לרשות המדינה במערכה, והבהיר, כמו בדיוני הקיצוץ בתקציב היום, כי "הצבא כידוע אינו ארגון לוחמים בלבד, אלא מפעל משקי עצום ומסועף".

מכיוון שאין באפשרותה של ישראל להתמודד עם שכניה הערבים במישור הכמותי הדגיש בן גוריון כבר ב-1948 כי כושר עמידתה של ישראל מותנה "אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי". בסקירתו מ-1953, המופיעה במלואה כנספח בספרו של בן ישראל, הטיל בן גוריון על הצבא משימות של חינוך וקיבוץ גלויות יחד עם חיזוק השורשים היהודיים. אז וגם היום, מסכם בן ישראל, "הגורם האנושי צף אפוא ועולה שוב ושוב כמשאב העיקרי שבו יש לישראל יתרון יחסי ומוחלט על פני אויביה".

הדימוי מרתיע

ספרו של יצחק בן ישראל מבוסס על סדרת הרצאותיו באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, ולכן הוא נושא אופי של שיחות המתאימות למאזיני הרדיו ובכך יתרונו – בהעברת מושגים ובעיות מורכבות בשפה שווה לכל נפש. הקורא המשכיל המעוניין בדיון מעמיק יותר ייאלץ לחפש עוד מקורות להשלמת התמונה. מדובר בספרון בן כמאה עמודים (בניכוי הנספח של סקירת בן גוריון) אשר בהחלט מהווה מעט המחזיק את המרובה.

ההרצאות מעדכנות את תפיסת הביטחון מול השינויים בהגדרות האיומים וממחישות את המעבר מהיערכות לפלישה של צבאות ממדינות שכנות להתמודדות עם ארגוני טרור, לכאורה בלתי מדינתיים, מדרום ומצפון, ועם מחסור באמצעי הגנה בפני טילים. כך, מסביר בן ישראל, התאימה את עצמה תפיסת הביטחון לעידן של לוחמה א-סימטרית או ניהול קרב במה שמכונה "סכסוכים בעלי עצימות נמוכה", שקשה להגיע בהם להכרעה. בעזרת יתרונה האיכותי, פיתחה ישראל טכנולוגיות חדשות שהפכו למקור של חיקוי ולימוד בזירות דומות של לוחמה בטרור.

נראה כי היה מקום להוסיף בספר גם התייחסות מעמיקה יותר לעיוותים שמחוללת המהפכה המשפטית-פוליטית בתחום ההומניטרי ובתחום דיני הלחימה, המקבלת גיבוי במוסדות האו"ם. תפיסת הביטחון הישראלית נאלצת להתמודד עם התקפות פרועות של דה-לגיטימציה (ארגוני זכויות אדם, דו"ח גולדסטון וכדומה) השוללות מישראל את הזכות להגנה עצמית וחושפות את חייליה ואזרחיה לסיכונים הרי אסון.

תפיסת קיר הברזל המודרנית כוללת גם את ההרתעה הגרעינית בצורתה העמומה. עדיין מהדהדים דבריו של בן גוריון מ-1963: "אינני מכיר אף אומה אחת בעולם ששכניה מכריזים שהם רוצים להכחיד אותה, ולא רק מכריזים – אלא מתכוננים לזאת בכל האמצעים שבידיהם". ההרתעה של הפרויקט בדימונה, מסביר בן ישראל, "פועלת לא על יסוד הדברים שיש או אין בדימונה, אלא על הדימוי והדרך שבה נתפס פרויקט זה בעיני הערבים". לכך הוא מוסיף את "דוקטרינת בגין" (שהורה להשמיד את הכור העיראקי ב-1981), אשר אינה מוכנה לסבול מצב שבו אחת מאויבות ישראל המושבעות תהפוך למדינה גרעינית.

בלי קבילות ובלי כרמלה

גם עמוס הראל, סופרו הצבאי של הארץ, קיבל את השראתו מדברי בן גוריון שהסביר מדוע על מפקדי צה"ל לעודד אמון, אהבה ודבקות אצל חייליהם כדי "שתדע כל אם עברייה שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך". הספר מהווה מסמך מרתק של צופה-משתתף, המבקר בפלוגת נובמבר 2011 של גדוד 931 בחטיבת הנח"ל מהטירונות דרך שלב האימון המתקדם ועד לתעסוקה המבצעית בחברון.

למרות קביעתו בפתח הספר כי "צבא העם מודל 2013 הוא צבא שונה. כבר לא אותו צה"ל. לא לגמרי בטוח אם בדיוק אותו העם", הרי בסיכום טוען הראל כי נותרה בעינה אותה מחויבות לאם העברייה. הוא אפילו מצא בצה"ל את הסממנים של ארץ ישראל הישנה והטובה ואת המחויבות ל"ערכים מיושנים-משהו כמו ערבות הדדית, לכידות, יושר ואמינות, נכונות להקרבה בשביל משהו גדול ממך". הראל, שזכה לפריבילגיה של "נגישות מוחלטת" אל החיילים והמפקדים ביחידות השדה הקרביות, נוקט כאן סגנון שונה בתכלית מכמה מעמיתיו לעיתון, הזוכים גם לגיבוי במאמרי מערכת, ונוהגים להשתלח בצבא ולערער על רמתו המוסרית.

ספרו של הראל מתחבר היטב למסתו של בן ישראל, כי הוא עוסק באותו גורם אנושי הדרוש ליתרונו האיכותי של צה"ל, על קציניו וחייליו, כסיסמת החטיבה: "הנח"ל, היתרון האנושי". אני מעיד על עצמי, כמי ששלושה מבניו עברו את המסלול הקרבי בנח"ל, שיש  אישור מלא לתוספת העממית שמצטט הראל: "היתרון האנושי, החיסרון הלוגיסטי". כך נותנים חיילי הנח"ל, חטיבה קרבית לכל דבר ללא זיקה כמעט לתנועות הנוער כפי שהייתה פעם, ביטוי למוניטין הגרוע שיש לחיל בתנאי התשתית המרופטים בבסיסים, מרחק גדול מהתנאים בבסיסי הטירונים המקבילים של חטיבת הצנחנים וגולני.

אך הליקויים הלוגיסטיים מקבלים איזון ביחס חם, ואפילו "טירונות מחבקת", ולא לחינם מהווה הנח"ל אבן שואבת לחיילים בודדים ועולים חדשים המחפשים גם את ביתם בצבא. כדי להתחסן, כמקובל בהווי הצה"לי, דרוש קורטוב של הומור וציניות, כפי שנרשם בכתובת על עמדת התצפית שליד הש"ג בבסיס: "בשמירה, אפילו האורות של ערד נראים כמו לאס וגאס".

צה"ל של המאה ה-21 משקף באופן טבעי את השינויים העוברים על החברה הישראלית ומפקדיו קשובים לביקורת הציבורית, לאווירת הנהנתנות בחוץ ולחשיפה מתמדת בתקשורת לתנאי החיילים באימונים, לבעיות משמעת וטרטורים. הראל מדגים זאת  בסיפורי חיילים ומפקדים, כמו גם במפגשי ההורים עם סגל הפיקוד, המזכירים לעתים אספות הורים בתיכון או בבית הספר היסודי. לצד הטונים הצורמים מצד כמה הורים, ולעתים גם הביקורת האידיאולוגית, יש בהחלט ביטויים של הוקרה והערכה הדדית.

המח"ט, אלוף משנה אמיר אבולעפיה, יחד עם סגל הפיקוד שלו, פותח את סגור לבו ומסביר למחבר כי שוגה מפקד הפלוגה שיגיד להורה: "הבן שלך סמרטוט. אני אחנך אותו". לדעת אבולעפיה, על המפקדים למצוא את האיזון בין הכשרת הטירונים למעמד של חיילים קשוחים לבין תלונות אפשריות של ההורים על חריגות בתהליך. לדבריו, שמונים אחוזים מפניות ההורים הן מוצדקות ומתקבלות בברכה. וכדבריו, "זה נותן לי הזדמנות לטפל בזה בעצמי בבית, בלי קבילות ובלי כרמלה" (הכוונה לכרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, שהקבילות דרכה מעל גלי האתר הפכו כבר למושג בצבא).

 השמאל נרדם בשמירה

לא נפקד בספר גם דיון מעודכן ודי מאוזן בסוגיה המוכרת של העלייה הדרמטית של לוחמים וקצינים דתיים בצה"ל, הגם שבמטכ"ל נמנעים מהפצת נתונים רשמיים בנושא. הראל מבטא את דאגתם של קברניטי הביטחון מבעיות של ציות ומשמעת מול אוכלוסייה בעלת מחויבות אידיאולוגית שונה, אך גם לא חוסך ביקורת מהלכי הרוח המאפיינים את מה שמכונה לעתים "מדינת תל-אביב": "תיאורו [של צה"ל] בידי רבים בשמאל כצבא של קלגסי כיבוש הוא מטופש וחוטא לאמת. בזמן שהשמאל החילוני נרדם בשמירה ושקע בחלומות פז על שלום לדורות, התמלאו השורות הריקות שהותיר אחריו ביחידות הקרביות בידי אחרים".

לצד המונולוגים הרבים שאוסף הראל בקרב חיילי החטיבה ומפקדיה, הוא גם שוזר דיונים רבים – המעוגנים גם במחקרים אקדמיים – במאפיינים החדשים של המתגייסים לצה"ל. כך על "מפגעי" עידן התקשורת הסלולרית והטלפונים החכמים שבידי החיילים ביחידות השדה או דיון ארוך ומעניין בשאלת השתלבותן של נשים במערך הלוחם. הראל מזכיר לקוראיו כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה קיימת בחוק חובת גיוס לצבא לנשים, והיא ממשיכה להוביל, לאחר התערבויות בג"ץ, תהליך מואץ עוד יותר לשילוב נשים בתפקידי לחימה ותומכי לחימה.

לא בכל מקום נוצר ביקוש של ממש מצד חיילות ומסתבר כי האשמת הרבנים והחיילים של הציונות הדתית בהכשלת שירות קרבי לבנות היא בלתי מבוססת. נותרה עדיין השאלה, כדברי הראל, האם המאמץ הרב שמשקיע צה"ל בעשור האחרון בניסיון להגדיל את מספר הלוחמות מצדיק את עצמו. מסתבר כי גם בסוגיה זו אין חדש ובן גוריון הקדיש ב-1953 דברים לחזון חשיבות שירותן של נשים בצבא. ספק רב אם מצדדי המאבק הפמיניסטי בימינו יחתמו על כל ניסוחיו: "אין לי כל ספק בדבר שבדרך כלל האישה בצבא… מתעלה מבחינה אנושית ויהודית גם יחד… הבחורה העולה, שבאה לארץ בלי חינוך, ערכה האנושי והיהודי עולה בצבא".

למרות הציניות והתפיסות השנויות במחלוקת על מעורבות צה"ל כמכשיר חברתי וחינוכי, מסתבר כי הצבא נותר "כור היתוך" במונחים דומים למה שהגה בן גוריון. צה"ל, כמתואר בהרחבה בספר, מספק נקודות מפגש למגזרים שלמים ולבודדים בחברה הישראלית שספק אם היו מתוודעים איש לרעהו. במיוחד מעניק הצבא תחנת מעבר חשובה, יחידה במינה, ואפילו מקפצה, לקידום ולהשתלבות חברתית לשכבות מצוקה, לעולים חדשים ולאחרים. מהיכרות קרובה מבפנים ומתוך שכנוע פנימי חולק עמוס הראל על דעות עמיתיו בעיתונות ואפילו על עורך 'הארץ', הטוענים כי רעיון צבא העם הפך להיות פיקציה. הרעיון להקמת צבא מקצועי ללא שירות חובה מתוך מחשבה ש"השוק יעשה את שלו" נתפס בעיני הראל כרעיון מוטעה ואפילו מסוכן. 0

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013