הרב אברהם ברנדוויין היה ממשיך דרכו של הרב אשלג בפיתוח החברתיות הקבלית. על האדמו"ר הירושלמי הצנוע ששירת 
בצבא והעניק השראה להקמת הקיבוצים העירוניים

לפני כחודש הלך לעולמו הרב אברהם ברנדוויין, שכונה גם האדמו"ר מסטרטין – אחד מממשיכי דרכו ומנחילי מורשתו של המקובל הרב יהודה לייב אשלג, מחבר פירוש 'הסולם' על ספר הזוהר. למעלה מארבעים שנה התרגלו תושבי הרובע היהודי בירושלים לראות אותו הולך ברחובות: יהודי צנוע, גרום ונמוך קומה ששמעו יצא למעטים, אך מאור פניו והחסד שהרעיף על סובביו נודעו בסמטאות העתיקות. המסע בעקבות הרב אברהם ברנדוויין חושף, מאוחר מדי, דמות ייחודית ויוצאת דופן, דמותו של אדם שאלמוניותו עומדת ביחס הפוך למקוריותו ולחדשנות תורתו.

הרב אברהם ברנדוויין היה בנו של הרב יהודה צבי ברנדוויין, האדמו"ר מסטרטין. הרב יהודה צבי היה נשוי ללאה, אחות אשתו של הרב יהודה לייב אשלג, ועד מהרה היה לאחד מתלמידיו הקרובים והנאמנים של בעל 'הסולם'. במשך שנים שימש הרב יהודה צבי רבה של ההסתדרות הציונית. דמותו – אדמו"ר חסידי ומקובל המספק את צורכי הדת של העולים החדשים – הייתה חריגה בעולם החרדי שממנו בא, וגם בעולם הציוני־דתי לא ידעו איך 'לאכול' את ברנדוויין האב.

אברהם נולד ב־1945 בתל אביב, בן זקונים לאחר שש בנות. הרב אשלג הקשיש הגיע מירושלים לשמש סנדק בברית המילה. הילד אברהם למד בתלמודי תורה בתל אביב ובבני ברק, ולאחר מכן בישיבת פוניבז' היוקרתית. בהמשך עבר לירושלים ללמוד בישיבת אמשינוב. ב־1966 נישא לציפורה לבית זלצר, והמשיך, יחד עם אביו, באחזקת בית הכנסת הקטן של סטרטין. לאחר מלחמת ששת הימים ביקש הרב יהודה צבי לחזור אל העיר העתיקה ולעסוק שם בתורה. הוא התיישב בבית ברחוב חב"ד, אך זמן קצר לאחר מכן נפטר כתוצאה מהתקף לב פתאומי.

בראשית שנות השבעים ביקש הרב אברהם ברנדוויין שלא להתפרנס מלימוד התורה אלא לצאת לעבוד, והחל לשמש רב במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. במסגרת עבודתו בסוכנות אף התגייס לצבא ושירת במלחמת יום הכיפורים. ב־1979 עבר לירושלים עם משפחתו, ובעקבות הפצרותיה של אשתו ציפורה החליט לפנות את כל זמנו ללימוד תורה ולעיסוק במשנתו של הרב אשלג. עד מהרה התקבצה סביבו חבורה מצומצמת של תלמידים, ויחד איתם עסק בלימוד קבלה בחצר בית הכנסת החורבה, שם הקים את ישיבת 'קול יהודה' על שם אביו. בשיעוריו המצומצמים, שהיו ידועים רק למביני דבר, השתתפו חסידים ומתנגדים, ציונים דתיים ואנשים מן הציבור החילוני. אצל הרב ברנדוויין, אומרים תלמידיו, ההבחנות הללו לא היו רלוונטיות.

דמויות חריגות בעולם החרדי. הרב מרדכי שיינברגר וגיסו הרב אברהם ברנדוויין

אלטרואיזם מוחלט

תורתו של הרב ברנדוויין מהווה המשך ישיר לתורת הקבלה מבית מדרשו של הרב אשלג, המדגישה את האלטרואיזם המוחלט ואת הקדימות של המצוות שבין אדם לחברו על פני אלו שבין אדם למקום.

"זו גישה מהפכנית", אומר רוני מן, תלמידו הקרוב של הרב ברנדוויין בשלושים השנים האחרונות. "הרב ברנדוויין, בהמשך לרב אשלג, סבר שהמצוות החברתיות מכשירות את האדם לקיום המצוות שבין אדם למקום. כשאדם מתפלל במשך חצי שעה, אין לו שום דרך להעריך את המצווה שלו, אין לו קריטריון לעמוד על האיכות שלה. במצוות שבין אדם לחברו, לעומת זאת, יש קריטריון כזה, אפשר להעריך. המטרה היא דבקות בקב"ה, והדבקות הזו היא דבקות במידותיו – רחום וחנון. אי אפשר להיות רחום וחנון כלפי השמים, אפשר להתנהג כך רק עם בני אדם. אם אתה רחום וחנון כלפי בני אדם, אתה יודע שאתה פועל בצורה נכונה, וכך אתה גם מוכשר להידבק בקב"ה, משום שהתרגלת לשבור את האגו ולקיים מצוות בצורה נכונה".

עקרון הנתינה, שהיה כה דומיננטי במשנתו של הרב ברנדוויין, היה עבורו לא רק סיסמה אלא דרך חיים. "הכול סובב סביב העניין של הנתינה", אומר מן. "המטרה היא להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. וכך הוא נהג. אם למישהו מתלמידיו היה חסר כסף, הוא מיד היה מוציא מכיסו ונותן לו. הוא היה צינור ממש. כשהיה רואה פנים חדשות ברובע היהודי, הוא מיד היה מתעניין מי האדם וכיצד אפשר לעזור לו. הוא תמיד הסתכל על הפנימיות, ולעולם לא על החיצוניות. הוא התייחס לכל אדם בהתאם לפעולותיו, בהתאם לעדינותו. הוא ממש חי את זה".

פרופ' רון מרגולין, חוקר קבלה וחסידות מאוניברסיטת תל אביב, עמד בקשר עם הרב ברנדוויין בשנותיו האחרונות. האחרון פנה אל מרגולין בבקשה להוציא מהדורה מדעית של כתביו של הרב אשלג, מתוך הכרה בכך שמקורות תורתו נסמכים גם על כתבי הפילוסופיה הכללית. "הרב אברהם ברנדווין היה הממשיך המובהק של הלמדנות האשלגיאנית", אומר מרגולין.

 "כל עולמו היה קבלת אשלג, אבל המיוחד ברב ברנדוויין – כהמשך של אביו, הרב יהודה צבי – היה העמדה המעשית של שניהם. הרב יהודה צבי קיבל על עצמו להיות רב ההסתדרות בשנות החמישים, משום שבכך ראה מימוש דרכו של הרב אשלג בעיצוב חברה צודקת ושוויונית. המושג 'כלל ישראל' עבור הרב ברנדוויין לא היה מופשט; אהבת הזולת והאחר הייתה עקרון העל שלהם, ובזאת הם היו שונים מתלמידים אחרים של הרב אשלג שנטו להסתגר בעולם החרדי. אצל הרב ברנדוויין, אף שהתהלך בלבוש חרדי וזו הייתה האוריינטציה שלו, לא הייתה הסתגרות. הוא נפתח לכלל ישראל".

דיאלוג עם כולם

הרב ברנדוויין היה מעורה בנעשה במדינת ישראל ובמאורעות האקטואליים. ב־1994, באופן יוצא דופן, החליט לפנות במכתב לראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין. "אני פונה אל כבודו אחרי שיקולים רבים ועיון בכובד ראש", כותב הרב ברנדוויין לרבין, "אני מכבד את מהלכיו שבינתיים כל המתנגדים להם לא הציעו כל הצעה אחרת. אך צריך לתת את הדעת גם על המצב הפנימי של עם ישראל. בלי ייחוד פנימי, חבל יהיה על ההשקעה בחוץ. אשמח אם כבודו יקדיש מזמנו היקר לסוגיה זו (…) אפשר לשפר הרבה את ייחוד העם ומצבו הרוחני ולהגדיל את האמון בראש הממשלה". הרב ברנדוויין ביקש להפנות את תשומת לבו של ראש הממשלה לאיחוי הקרעים בעם כפתרון מקדים למשא ומתן עם הפלשתינים. רבין השיב לרב ברנדוויין במכתב, והשניים אף סיכמו להיפגש, אולם את המכתב האחרון קיבל הרב ברנדוויין כמה ימים אחרי רצח רבין מראש לשכתו, איתן הבר. זו הייתה תחילתה וסופה של מעורבותו הציבורית.

שמו של הרב ברנדווין היה ידוע רק למעורים בחוג הפנימי של לימודי הקבלה; הוא לא היה דמות כריזמטית. פרופ' מרגולין תולה זאת באישיותו. "הוא סלד באופן עמוק מגינוני שררה וממשחקי כבוד. הוא היה מודע היטב להיותו בן של אדמו"רים וגם כיהן במסורת המשפחתית, אך לא חיפש את האדמו"רות. הוא היה מסור ללימוד תורת הרב אשלג, וזה היה מאמץ מאוד גדול. מהבחינה הזו הוא אמנם היה פתוח לכל אדם, אך הלימוד היה אליטיסטי. הוא העדיף שלושה־ארבעה תלמידים שילמדו בצמוד אליו מאשר להיות רב של המונים. הוא לא היה בנוי לזה. הוא היה מורה, הוא חיפש תלמידים שילכו איתו, לא להנהיג ציבור שלם. הוא ראה את עצמו כשומר גחלת אשלג".

"הוא היה מקובל על כל המחנות", אומר רוני מן, "באו ללמוד אצלו מנטורי קרתא ועד אנשים עם כיפה סרוגה, ותקופה מסוימת הוא אף לימד בישיבת ההסדר במעלות. הוא מאוד תמך בציונות ואף שירת בצבא והשתתף במלחמת יום כיפור, ומצד שני היה מאוד מוערך בציבור החרדי, שהכיר את גאונותו ואת הידע הרב שלו בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. הוא ידע לדבר עם אנשים בכל השפות, לרדת לרמת השומע – בין אם היה זה אדם שאין לו כל רקע בלימוד ובין אם היה זה תלמיד חכם בעל ידע. הייתה לו יכולת ייחודית לקחת את תורת הקבלה בכל רמה ולהפוך אותה לדרך פעילות, המתבטאת בעבודת ה' בפשטות".

"הוא חי בשלום עם כל העולמות", מוסיף מרגולין. "כשהוא נתן דרשה ביידיש היה ברור שהוא מבפנים, וכשהוא דיבר עם ציבור דתי לאומי הוא ידע כיצד להיות חלק מן העולם הזה. למרות שהוא היה מקובל וספון בישיבתו, הוא ידע בדיוק מה קורה סביבו והייתה לו דעה עצמאית ולא טיפוסית על כל דבר. ומעל לכול, היה הצד האנושי. הוא לא חשב שכיוון שהוא תלמיד חכם העניינים היומיומיים אינם חשובים לו. הוא דאג לחיים האישיים של אנשים ללא לאות. הייתה לו אישיות יוצאת דופן בעולם התורני. זה היה מדהים לראות למדן כזה גדול שיודע לשמור על עצמו מיהירות ומגאווה. אם הייתה לו ביקורת, היא הייתה אמיתית ולא באה ממקום של אגו. הוא היה נקי מאגו, הוא לא הבין מה זו גאווה ומהם אינטרסים, וזה לא בא מתמימות ומטיפשות, זו הייתה עבודה רוחנית".

בן לרב ההסתדרות אשר סרב להתפרנס מלימוד תורה. צעדת אחד במאי, ירושלים, תש"ע
צילום: מרים צחי

התעלם מברג

יחד עם זאת, הרב ברנדוויין כאב את השימוש שעשו תלמידים אחרים של אביו בשמו ובתורת אשלג – ובעיקר מכוונים הדברים לרב שרגא ברג, תלמידו של הרב יהודה צבי שהקים את 'המרכז לקבלה', ולרב מיכאל לייטמן, שעומד בראש 'קבלה לעם'. הביקורת נוגעת לתהליכי פופולריזציה של קבלת אשלג שבולטים בפועלם של השניים ושל תלמידיהם, וכן לחוסר הבנה בתורת הקבלה ולסטייה מאורח החיים ההלכתי. "הייתה לו ביקורת על דברים שהוא חשב שהם בעייתיים", אומר מרגולין, "הוא נזהר לא לפסול לשם פסילה, אבל הרבה דברים שם לא נראו לו. בעיניו, ברג ולייטמן פתחו את הדברים לפופולריזציה. הם הפכו את זה למשהו מאוד המוני ושטחי, והוא לא אהב את זה. לדעתו זו הייתה סטייה מדרכו המקורית של אשלג. ברור שגם ברג וגם לייטמן מכירים בכך שהוא הבקיא הגדול ביותר בשיטה הזו, והם מצידם התייחסו אליו כך".

"הנושא הזה מאוד כאב לו", אומר הבן, משה ברנדוויין, "הוא כאב את העובדה שאנשים באו והפכו את התורה הייחודית הזו למשהו שטחי, שלא על פי דרך התורה. בשלב מסוים פנו אל אבא שיוציא כרוז שמחרים אותם, והוא אמר שעדיף להתעלם מלהוציא כרוז. ההתעלמות מחרימה יותר מאשר ההתייחסות. הכרוז רק יגרום לסקרנות סביבם, והוא לא רצה בזה. הוא לא הכיר בהם, והמשיך בדרכו".

באופן עקיף, מתברר שפועלו של הרב ברנדוויין השפיע על הקמת כמה מן הקיבוצים העירוניים הראשונים בארץ, כפי שמלמד הסיפור הבא. בשנות השבעים כינס הרב ברנדוויין הצעיר כמה ממאמריו של הרב אשלג לספר בשם 'מתן תורה'. באותם ימים קבלת אשלג הייתה כאבן שאין לה הופכין – בעולם התורה מיעטו להתייחס אליה, ובעולם האקדמי, שבו שלטה האסכולה של גרשם שלום, זלזלו בתורתו של בעל הסולם והסתייגו משימוש בפרשנותו לזוהר. החוברת הצנומה 'מתן תורה' התגלגלה לידיו של הרב ישראל פרידמן בן־שלום, נצר לרבי ישראל מרוז'ין וכיום ראש ישיבת ההסדר בנתיבות וחבר הקיבוץ העירוני בית ישראל. הרב בן־שלום נהג ללמוד מאמרים תורניים עם ילדיו בשעות סעודה שלישית, ויום אחד הוא החליט ללמוד איתם את מאמרי החוברת. הגישה החברתית והסוציאלית של הרב אשלג הותירה רושם עז על הרב וילדיו, והם החליטו שכך הם צריכים לחיות את חייהם. לימים, בהשראת החוברת של הרב אשלג, הקים הבן ירמיהו בן שלום את הקיבוץ העירוני 'ראשית', והבן האחר, הושע, הקים את קיבוץ 'בית ישראל'.

שפה משותפת

לפני עשור, בי"א באדר, לקה הרב ברנדוויין בהתקף לב. במאמצי הרופאים הוא הבריא, והרגיש, כך אומר בנו, שחייו ניתנו לו במתנה. הוא החליט להקדיש את שארית חייו למען הכלל, חיבר את הפירוש על מאמרו של הרב אשלג והחל להעביר שיעורים בקיבוץ 'בית ישראל'. לפני כשלוש שנים וחצי נפטרה רעייתו, וחצי שנה לאחר מכן נתגלה גידול סרטני בקיבתו. בחצי השנה האחרונה הוא נחלש ונחלש, ובימים האחרונים לחייו כבר לא יכול היה לאכול. לפני כחודש, בי"א באדר, עשר שנים בדיוק לאחר אותו התקף לב, הלך הרב ברנדוויין לעולמו. קהל המלווים אותו בדרכו האחרונה היה רב־גוני. "על האדם לצאת מהאגואיזם שלו ולעבור לאלטרואיזם", הדהדו המילים – שאמר הרב ברנדוויין באחד משיעוריו, חודשים ספורים לפני מותו – בלבותיהם של המלווים, "כדי שיהיה קשר בין הבורא לנברא, צריך הנברא לזכך את האגו שבו ולהתחיל לתרגל על עצמו תכונות של השפעה. כך תהיה שפה משותפת בין האדם לבין הבורא. כך מטרת הבריאה תוכל לצאת לפועל".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013