ג'יליאן קלארק

לצלצל הביתה

הִיא נִשְׁמַעַת קְטַנָּה וְשַׁבְרִירִית כָּל־כָּךְ עַד שֶׁקָּשֶׁה לִי לְהַאֲמִין.
בִּזְמַן אֱמֶת הָיָה שְׂעָרָהּ אַדְמוֹנִי
וַאֲנִי הָיִיתִי קְטַנָּה וְהִיא לִמְּדָה אוֹתִי כָּל מַה שֶּׁיָּדַעְתִּי.
אֲנַחְנוּ נִפְרָדוֹת לְשָׁלוֹם. אֲצַלְצֵל שׁוּב. בְּקָרוֹב.
תִּשְׁמְרִי עַל עַצְמֵךְ. אַל תִּפְּלִי. שְׁבִי עַל הַמִּרְפֶּסֶת בַּשֶּׁמֶשׁ.
צְאִי לְטַיֵּל בַּדֶּשֶׁא. תִּזְכְּרִי לֶאֱכֹל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.
וּבַדֹּאַר הַתַּצְלוּם הַהוּא שֶׁלָּהּ
שֶׁהֻשְׁאַל לְחֶבְרַת הַטֶּלֶוִיזְיָה.
הַזְּמַן – לִפְנֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה, הָעוֹנָה – קָצִיר.
בַּאֲרִיג מוּסְלִין שְׁעוּנָה עַל אֲלֻמּוֹת שְׂעוֹרָה,
שָׁרָה עִם גַּרְגִּירִים בְּשֵׁלִים וַאֲנִי טֶרֶם נוֹלַדְתִּי,
וְהוּא, לִפְנֵי זְמַן רַב, הַצַּלָּם הַנִּלְהָב.
לָמָּה הִיא מִתְרַחֶשֶׁת לְבַסּוֹף, הַזִּקְנָה,
בָּאָה לִגְזֹל הַכֹּל,
מַתְרָה שֶׁיֵּשׁ מַה לְּהַפְסִיד,
וּמַתִּירָה לְהִתְעַנֵּג עַל רֶגַע שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ
שֶׁל צַעַר בַּדֹּאַר,
צַעַר בַּטֶּלֶפוֹן?

[מאנגלית: רפי וייכרט]

 את שיריה הנהדרים של ג'יליאן קלארק זכיתי להכיר באחת מנסיעותיי ללונדון, אי־שם בשלהי שנות ה־80 או ה־90 של המאה שעברה. דומני שרכשתי אז בחנות הספרים החד־פעמית (נוחה עדן) "קומפנדיום" מבחר אדמדם כריכה משיריה בהוצאת "קארקאנט" המעולה ומיד נכבשתי לכמה מהטקסטים ותרגמתי אותם לעצמי. מאוחר יותר הם ראו אור באחת מחוברות כתב־העת "עכשיו".

גי‘ליאן קלארק נולדה בשנת 1937 בקארדיף. הוריה היו ממוצא וולשי אולם היא התחנכה על ברכי השפה האנגלית ולמדה וולשית רק בבגרותה. את חוק לימודי הספרות האנגלית השלימה באוניברסיטת קארדיף. עבדה בבי־בי־סי ואחר־כך לימדה אנגלית במספר מכללות. למשוררת נולדו בת ושני בנים.

באמצע שנות השמונים עברה להתגורר עם בעלה השני במערב ויילס ולימדה כתיבה יצירתית באוניברסיטת קלאמורגן. קלארק פרסמה ספרי שירה רבים למבוגרים ולילדים. שיריה נלמדים ברחבי בריטניה ויצירתה תורגמה לעשר שפות. במשך השנים ערכה מסעות קריאה והרצאות באירופה ובאמריקה. במשך קרוב לעשר שנים ערכה את כתב־העת האנגלו־וולשי. בשנת 2008 הייתה למשוררת הלאומית השלישית של ויילס. בשנת 2010 קיבלה על שירתה את מדליית הזהב המלכותית ובשנת 2012 זכתה בפרס ע“ש וילפרד אואן.

ר"ו

————

הילה מלמד

לא רק להחיות את המתים

לֹא רַק לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים
גַּם לְהַכְנִיס אוֹתָם הַבַּיְתָה
לְחַמֵּם לָהֶם אֶת קְצוֹת
הַחִבּוּק שֶׁיַּפְשִׁיר
גַּם לְהַרְתִּיחַ בֹּץ שָׁחֹר סָמִיךְ
כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַמֵּתִים
וְאוֹתָנוּ
וּלְנַעֵר חוֹלוֹת שְׁחֹרִים מֵהַשֵּׂעָר
לָתֵת לָהֶם בְּגָדִים יָפִים
וּלְחַבֵּר אֶת הַקְּרָעִים בְּשֶׁלָּנוּ
גַּם מוּזִיקָה נַתִּיר לָהֶם
קוּרֵי שֵׁנָה נַתִּיר וַחֲלוֹמוֹת
מָרִים
וְגַם אוֹתָנוּ

וְאַחַר כָּךְ נְפַזֵּר אִתָּם תַּחֲנוּנִים
כְּזֵרְעוֹנִים שְׁקֵטִים
הֵן אַדְמָתֵנוּ שׁוּב נוֹחָה לִשְׁתֹּל
תְּפִלָּה עַל הָרוּחוֹת
וְעַל הַטַּל וְהַמָּטָר

הֵן אַדְמָתֵנוּ שׁוּב תְּחוּחָה כָּל כָּךְ
וַהֲפוּכָה
וְהַשָּׁנִים זְקוּפוֹת בֵּינֵינוּ
וְיָפוֹת
כְּנִצָּנִים בָּאֲגַרְטָל
דובדבן

כָּל לַיְלָה אֲנִי מַצִּיתָה בְּךָ מֵחָדָשׁ אֶת חַיֶּיךָ
יֶלֶד, כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ מְיַלֶּדֶת
אֶת תְּנוּעַת הַחִכּוּךְ הַקָּשָׁה
הַמַּרְחִיקָה אֶת גּוּפְךָ הַגַּפְרוּרִי מִגּוּפִי
וּמַצִּיתָה מֵחָדָשׁ אֶת חַיֶּיךָ
כָּל לַיְלָה
רוֹשֶׁפֶת אֶת רוּחַ אַפֶּיךָ וְרוֹחֶקֶת
זְהִירָה מֵהָרֹאשׁ
מֵהָאָדֹם הֶעָגֹל
יוֹדַעַת
כַּמָּה קֹר
שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה
חוֹבֵק הַדֻּבְדְּבָן כְּדֵי לְהַבְשִׁיל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013