ג'יימס בונד, הסוכן המיתולוגי, קם לתחייה ומעמיד בסימן שאלה את הרלוונטיות של סדרת הסרטים כולה. נגיעה אנושית בדמותו מצדיקה את סיפורו מחדש

סקייפול

במאי: סם מנדז

בריטניה 2012

 לקראת יציאתו המחודשת לשדה, לאחר היעדרות שבמהלכה נחשב כמת, על ג'יימס בונד (דניאל קרייג, הראשון משורת השחקנים שגילמו את הסוכן המפיח חיים של ממש בדמות) להצטייד מחדש בנשק ובאמצעים. מסורתית מהווה סצנת ההצטיידות, שבה פוגש בונד ב־Q, איש סוכנות הביון האחראי על נשק ואמצעים מיוחדים, הפוגה קומית שבה מוצג בפני בונד האמצעי המיוחד שנבנה במיוחד עבורו (מטרייה עם חוד מורעל, שעון המשמש אמצעי איכון, מכונית יורה ומפגיזה, וגם אמצעי שזכה לחיי נצח: תיק ג‘יימס בונד), ושיבוא לידי שימוש בדיוק ברגע הקריטי בהמשך הסרט.

בונד, באופן מסורתי, כמעט בכל אחד מ־22 הסרטים הקודמים, מתייחס בקלילות ובזלזול לאמצעי המיוחד, מפגין בו שליטה מופלאה כבר מהרגע הראשון, וכאמור: מפליא להשתמש בו בהמשך. אך לא כאן. לא הפעם. הפעם בונד לא מגיע למרתפי נשקיית ה־MI6, סוכנות הביון הבריטית, כיוון שמטה הסוכנות הותקף במתקפת טרור כוללת, שאותה על בונד להפסיק. תחת זאת יושב בונד בגלריית טייט הלונדונית ומביט ביצירה התלויה על הקיר. צעיר ממושקף, רזה, פרוע שיער, מתיישב לידו והשניים משוחחים על היצירה שבה הם מתבוננים. רגע לפני שבונד נוטש את השיחה (רגע לאחר שהצעיר שואל אותו: “ואיך גורמת לך היצירה להרגיש?“ – בונד אינו חולק רגשות עם זרים), מציג הצעיר את עצמו. הוא הוא הסוכן הנושא כעת בתואר Q. אבל, בניגוד למסורת, בונד לא זוכה לאמצעים מיוחדים כלל. Q הצעיר נותן לו אקדח ומכשיר קשר, ולמראה אכזבתו של בונד מפטיר: “למה ציפית? לעט מתפוצץ? אנחנו לא מתעסקים בדברים האלה יותר“. הזמנים השתנו, על ג‘יימס בונד להתאים את עצמו, לבחון את הנחות היסוד שלו.

הבמאי מנדז הפך את בונד לאפל, מורכב ועמוק. מתוך 'סקייפול'

שאלת הרלוונטיות

כלל זה נקוט בידך: כמעט בכל סרט שבו מוצגת יצירת אמנות קלאסית, ציור או פסל, ובוודאי כאשר הגיבורים דנים בה – זהו ארמז מפתח, כלומר נקודה המרמזת על מהותו של הסרט כולו ומעלה לדיון את הנקודה העיקרית, המפענחת את הסרט כולו. הציור בו מתבוננים בונד ו־Q הוא “ספינת הקרב טמרייר נגררת לקראת פירוקה“, של הצייר הבריטי ויליאם טרנר. בתמונה מפורסמת זו נראית ספינת קרב גדולה, ספינת מפרשים עשוית עץ, צבעה חום בהיר, שטה במורד נהר של מים חומים־כתומים כשהיא נדחפת על ידי ספינת גרר מונעת בקיטור. ספינה שחורה ומעשנת לאור שקיעה רבת משמעות מובלת לקראת פירוקה, לאחר שירות ארוך ומלא תהילה. מקובל לפרש את הציור כתיאור של רגע סיומה של הגדולה הוויקטוריאנית, שקיעתה של אימפריה. המשמעות ברורה: בונד עצמו הוא ספינת הקרב המיושנת, ויש לגרור אותו אלי פירוקו. כלומר, עליו לפרוש, על כל שיטותיו המיושנות, השוביניזם שלו, האלימות שהוא מייצר, סירובו להצטרף למהפכה העדכנית־הממוחשבת. למעשה זהו דיון במעשה אמנות בריטי מצליח אחר, רב שנים ובעל היסטוריית הישגים מפוארת: סדרת סרטי בונד עצמה.

השאלה העולה שוב ושוב בסרט, האם בונד עדיין רלוונטי, עדיין בכושר, האם לא עדיף להסתמך על שיטות וסוכנים אחרים, היא שאלה ההופכת למעשה ארס־פואטי, מעשה אמנות הדן בו עצמו. הסרט מתנדנד שוב ושוב בין הקטבים: ישן/חדש, צעיר/זקן – הערים האקזוטיות שבהן מתרחשת העלילה (שוב, באופן מסורתי הסרט הוא למעשה מרדף חובק עולם) זוכות הפעם למשמעות סמלית: איסטנבול העתיקה ומולה שנחאי העתידנית – ישן מול חדש. הדילמה הקוטבית מעלה על פני השטח סתירה פנימית שהייתה גלומה מעולם בסרט, בדמות, בספרים שעליהם היא מבוססת: בונד תמיד היה צעיר־זקן. מרדן כצעיר אך מקפיד בלבושו כזקן. בסרט 'גולדפינגר' הוא אומר שמעשה מסוים הוא אמיץ “כמו להאזין לביטלס ללא מגִני אוזניים“. הוא חבוש כובע, הוא חנוט בחליפה, אך הוא גם שרמנטי, כובש נשים ומצויד במיטב המותגים. בסרט הנוכחי נדחף בונד אל מעבר לקצה: זיפיו שיבה, קמטי צחוקו העמיקו, הוא נכשל במבחני הכשירות, כדורי אקדחו מחטיאים את מטרתם ובונד קשישא מתעייף ופורש.

באחת מסצנות השיא של הסרט, עם סיום עדותה בפני ועדה החוקרת את כישלונותיה האחרונים, מעידה מפקדתו של בונד, המכונה M (דיים ג‘ודי דנץ, כבירה ודרמטית כתמיד, שילוב של עוצמה ושבריריות, בתפקיד מורחב מהרגיל), רגע לפני שחבורת טרוריסטים בראשותו של הנבל התורן עצמו (זוכה האוסקר חוויאר בארדם, במפגן משחק מופלא) תוקפת את האולם שבו היא מעידה. M בוחרת לסיים את עדותה בציטוט משיר של טניסון, גדול משוררי התקופה הוויקטוריאנית הבריטית. היא מצטטת שורות מוכרות מאוד (טוב, מוכרות לאנגלופילים…) מתוך השיר יוליסס, שבו מסכם אודיסיאוס את חייו והרפתקאותיו, רגע לפני שתתחיל זקנתו (כאן בתרגומה של אליעזרה איג־ז‘קוב):

אף שרב נלקח, רב הנותר; 
ואף אם לא לנו עתה עוצמת־ימוֹת־עבר, 
עת ארץ ושמים הפכנו, 
הננו אשר הננו – גיבורים מזגם אחד, 
החלישום גורל וזמן, 
אך עז רצונם 
חתר, בקש, מצא, לא להיכנע.

הגיבורים, טוענת M באמצעות מילותיו של טניסון, יודעים רק להיות גיבורים. בונד לא יכול להישאר בפרישתו מרצון, כשהסתתר אי שם בתורכיה, שותה עצמו לדעת, לאחר שמת לכאורה. סדרת סרטי בונד לא יכולה לפרוש גם לאחר חמישים שנות פעילות ועשרים ושלושה סרטים (ועוד אחד שלא מן המניין) ואינספור ציטוטים ופרודיות־ “גיבורים מזגם אחד“, והם לא מסוגלים להיות שום דבר אחר.

עניין באישיות

הסרט מצטט לא רק קלאסיקות ויקטוריאניות, אלא גם יצירות עכשוויות יותר: קשה לפספס את המחווה/ציטוט ל'אפוקליפסה עכשיו' של קופולה, וישנם עוד ציטוטונים רבים ליודעי חן, מסרטים ספציפיים וממוסכמות של ז'אנרים, אך המוצר התרבותי המצוטט ביותר בסרט ואשר זוכה לדיון המעמיק ביותר הוא סדרת סרטי ג'יימס בונד עצמה. הסרט, השלישי בכיכובו של קרייג, למעשה מתחיל את הספירה מחדש: כשם שסרטי האביר האפל חזרו וסיפרו מחדש את מיתולוגיית באטמן באופן אפל יותר, עמוק יותר, פסיכולוגיסטי יותר, כך גם סרטי בונד האחרונים, ובמיוחד 'קאזינו רויאל' ו'סקייפול', מספרים מחדש את סיפורו של בונד, מעמיקים אותו, נותנים לו נפח.

כיצד התחיל בונד לשתות וודקה מרטיני מנוער אך לא מעורבב? מיהי המזכירה המיתולוגית מניפני ומה מקורות קשריה המיוחדים לבונד? מה עלה בגורלה של אותה אסטון מרטין מופלאה, כסופה, מודל 62', בעלת מכונות הירייה בפנסים, כיסא המפלט ולוחיות הזיהוי המתחלפות, שקיבל בונד בסרט הראשון בסדרה, 'ד"ר נו'? וכל אלה אינן אלה הקדמות והכנות לשאלת השאלות: מיהו בונד? מנין בא? כיצד הפך כל כך קשוח ואטום רגשית? מה מקור סירובו לקבל סמכות ומהו סוד קסמו?

אך מעבר לדיון בדמויות, במוטיבציות, במרכיבים – יש כאן דיון בסוגה עצמה, בסדרת הסרטים ובתקפותם. כשיצאה ההודעה על זהותו של במאי הסרט, האנגלי סם מנדז, הורמו לא מעט גבות. מה עניין במאי יוצא תיאטרון, שביים סרטים הדנים בחיי הפרברים האמריקניים, באפלה הנסתרת ובטירוף האלים השולט בהם ('אמריקן ביוטי', זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 99'), וכן סרטים הדנים בתולדות האלימות האמריקנית בימי מלחמות הגנגסטרים ('הדרך לפרדישן', 2002, שם פגש את קרייג שהביא אותו בתמורה לפרויקט בונד), או בימי מלחמת המפרץ ('ג'ארהד', 2005), אצל סדרת סרטי האקשן מאובנת המוסכמות? ובכן, מנדז עשה את הלא יאומן – הפך את בונד לאפל, למורכב, לעמוק.

מנדז (ועמו צוות התסריטאים ניל פרוויס, רוברט וייד וג'ון לוגאן) נטל את חומר הגלם שהיה לו, מוסכמות מיושנות של גיבור סקסיסטי, אלים, לא מורכב ולכן גם לא אמין, וניסה לספר אותו מחדש בכליו, להעניק לו נפח. ובעצם הסרט מספק מבט מחודש גם על סרטיו הקודמים של מנדז ועל ההתענגות הנסתרת שעמדה בלבם, ההנאה מהאסתטיקה של האלימות, ובעיקר עניין עמוק בטיפוס האישיותי המונע על ידי האלימות והמוביל אליה.

למעשה הסרט משדר שסצנות המרדפים, האקשן, הגאדג'טים, הנשים היפות (לא כל תפניות העלילה בסרט מנומקות או נהירות), הן כולם רק הפוגות הכרחיות בין הסצנות שבאמת מעניינות את יוצריו. אפילו הנבל, בדרך כלל דמות פלקטית ושטוחה, בעלת תוכנית שטנית שאותה הוא מפרט מסורתית באוזני בונד רגע לפני שייכשל בהריגתו באופן מפואר־אך־מסובך־מדי, זוכה כאן למורכבות מסוימת, ובודאי לגילום מופלא על ידי חאוויר בארדם (מנוסה בעמדת הנבל לאחר שגילם גם את אנטון שיגור, הפסיכופט המהפנט ב'ארץ קשוחה' של האחים כהן מ־2007, תפקיד שבזכותו זכה בפרס האוסקר). סילבה הוא נבל מנומק. בשונה מרוב הנבלים בתולדות הסדרה, שהרוע שלהם היה סתמי ושטחי, לסילבה סיבה טובה, משכנעת, לרוע שהוא מבקש להשליט.

אין תחליף לגיבורים

מהי, אם כן, התשובה? מדוע יש צורך בבונד, בגיבורים, בסרטי אקשן? איזה מקום יש למודרניזם, לפטריוטיות, לעבודת השטח, בעידן הפוסטמודרניזם והמחשבים? הסרט מספק מספר נקודות למחשבה, לא תשובה מוחצת אחת. ראשית ישנה ההמשכיות, המסורתיות: בשניות הסיום של הסרט מבליחה לרגע תמונה נגדית לתמונתו של טרנר – שורה של אוניות קרב יוצאות לים הפתוח. ההצגה חייבת להימשך, התרבות זקוקה לחזרתיות ולשינון המוסכמות. אנו חוזרים שוב ושוב לספר את אותם הסיפורים באותן התבניות כי הדמיון והחזרה משמשים רקע להבלטת השוני והאמירה הייחודית.

בנוסף, מציע הסרט כי אין תחליף לגיבורים – האפקטים הממוחשבים, הסיפורים המורכבים, צורות הסיפר המורכבות, לא עונים על צורך בסיסי כלשהו שעליו יכול לענות רק הגיבור. בלי להיכנס למלוא היקפו של הדיון בדמות הגיבור, בתפקידה ובצורך שהיא משרתת, נאמר רק שבונד הינו, ותמיד היה, נקודת קצה ומשען משמעותית בעיצוב הגבריות, ותפקיד הגבר בעידן הפוסט־מלחמתי.

נקודה אחרונה היא קבלת הטענות והשינוי הנגזר מהן: בונד בעידן מנדז־קרייג מסופר אחרת, עובד ממניעים אחרים, אפל יותר, נכשל יותר, מתלכלך ומזיע. בונד אינו פטריוט רק מכוח מחויבותו למדינה שבה נולד במקרה, אלא גם מסיבות פסיכולוגיסטיות של קורותיו האישיות. הוא אנושי יותר אך הוא גם גיבור יותר כי הוא מתגבר על חולשותיו. אנושי יותר, ועל כן הוא ראוי לסיפור מחדש של עלילותיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12