סרט חדש מנסה לפענח את סודה של המשוררת יונה וולך

נדמה שכמעט אין דמות שאותה ניסו לפענח כדמותה של המשוררת יונה וולך. הביוגרפיה הרחבה של יגאל סרנה המתחקה אחר חייה בשילוב של פרוזה ותיעוד, הראיונות הרבים, דמותה במיתוס של משוררי שנות השבעים בתל אביב: יאיר הורוביץ, מאיר ויזלטיר והיא, וכעת הסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך" מאת הבמאי יאיר קדר. אך עדיין נותרה וולך דמות מסתורית, בלתי מובנת, כמעט מיתית, כזו המזמינה חקירות נוספות.

נדמה כי תשובה מסוימת לחידת וולך מצויה בניגודים שבה, ביכולת שלה להכיל תנועות כל כך שונות ומנוגדות בו זמנית: פרועה וחקרנית, שוברת מוסכמות ועם זאת פגיעה ומבולבלת, זקוקה לחום ולאישור מן הסביבה, כזו הכותבת את הנפש המסוכסכת והפגיעה, החשה זרות ופגיעות בין הבריות כמו בשירה "יונתן": "אני רץ על הגשר/ והילדים אחריי/ יונתן/ יונתן הם קוראים/ רק קצת דם לקינוח הדבש/ אני מסכים לחור של נעץ/ אבל הילדים רוצים/ והם ילדים/ ואני יונתן", ומאידך – ההימלטות אל היופי והפליאה האוחזת בנפש מול צבעי העולם ותכונות המסתורין וההוד שבו, דוגמת השיר "זה היופי": " זה היופי/ יכולתי להחזיק אותו ביד/ לקרוא לו בשם/ למשש אותו/ להבין/ זה היופי / הולך בשדות לחפש עצה/ זה היופי הולך וחוזר/ ולא בא/ זה היופי".

כך נארגו בעולמה של וולך יחד הפלאי והמתי, אווירת החלום והכמיהה עם היום יומי והגופני, לעתים הפרובוקטיבי. התנועה התמידית בין הקטבים, חוסר היכולת למסגר אותה בתוך תנועה נפשית אחת, מייצרת סקרנות וגירוי אמנותי מול דמותה.

מסתורית, כמעט מיתית. יונה וולך צילום: יח"צ

עלבונות ובקשת תמיכה

הסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך" בנוי על הראיון האחרון שנתנה וולך בחייה, בשנת 1984, להילית ישורון, עורכת כתב העת המנוח “חדרים“. הראיון מלווה את הסרט לכל אורכו, כך שתשובותיה של וולך הופכות לקריינות המגדירה את קצב הסרט. קולה של וולך מסגיר את העובדה כי הראיון נערך על מיטת חולייה, אך עוצמת הנוכחות שלה מופגנת באופן עז. נדמה שניתן לתאר את דמותה של וולך המוצגת בסרט באמצעות הניגוד הזה – נוכחות חזקה מאוד, על גבול האלימה, כפי שגם מתארת הילית ישורון בסרט כאשר היא מספרת על העלבונות שוולך הטיחה בה, ובו זמנית כזו הזקוקה לתמיכה, המצויה בעבורה בעיקר באוזן הקשבת הן של הקורא והן של הסביבה הקרובה.

הסרט עשוי באופן מעורר התפעלות. העיצוב של הסרט שנעשה על ידי ירון שין (ג‘ובוי) הנו מבריק וחדשני, ותחלופת הדימויים הוויזואליים בסרט מדגימה את הקדחתנות המילולית שאוחזת לעתים בכתיבתה של וולך – “ במפתח שוודי לוטה מסתרקת/ ושערותיה קפיצים/לוקחת כדורים נגד הרגשות/ שונות של מסתורין/ לובשת שמלת קורים/ ויוצאת לה“. הפסקול הנפלא שהלחין אורי כנרות, איש להקת בום פם, מעביר את המתח והטוטליות שבדמותה של וולך, את הרעש התמידי שבו התנהלה ושממנו ביקשה להימלט ואת האווירה הטעונה והדרמטית שהקפידה לייצר סביבה, גם דרך צלילה לחוויות קיצוניות באופן פזיז ובלתי מבוקר דוגמת הטיפול ב־LSD שעברה בבית חולים פסיכיאטרי או הזינוק מחוויה מינית לחוויה מינית. אלמנטים אלו, המופיעים בסרט, מעוררים חוסר נוחות מסוים מול התעלמות הסביבה הקרובה לוולך מפעולות אלו שאי אפשר לכנותן אחרת מקריאות לעזרה.

וולך שכתבה “שלח לי שקט טוב מוגן/ שלח לי שקט מענן /שלח לי שקט ממוכן/ שלח לי שקט לא מכאן/ שלח לי שקט בקופסה/ מארץ רחוקה“ הייתה, כפי שמעביר הסרט דרך הקצב והעריכה שלו, דמות חסרת מנוחה, תזזיתית, ובעיקר – ניסיונית ומלאת תשוקה.

שומעת מגיל קטן

נדמה שאותה נפש ניסיונית היא התכונה המרשימה ביותר בוולך. היא משוחחת עם ישורון על נושאים כגון א־לוהים, מיניות, מוות ושיגעון באופן כה כן, ישיר וחסר התחכמות עד שנראה שוולך התנהלה כמעט ללא חומר בידוד בינה לבין העולם.

על א־לוהים אומרת וולך בסרט: "אני הייתי שומעת אותו מגיל מאוד קטן… ונורא הייתי אוהבת אותו, הייתי ממש מאוהבת בו, זה היה אהבת חיי, שהייתי קטנה הוא קורא לי … פעם אחת בגינה זה היה, כשהייתי קטנה". צורת ההתייחסות לעולם שמגולמת במשפטים הללו; העובדה שבמובן מסוים המופשט הופך לדבר אישי מאוד, אינטימי, קרוב שלא נותר בריחוקו – מגלמת את תנועת העומק הבסיסית של וולך. נדמה כי היא חשה שדבר אינו "גדול" מכדי לטפל בו באופן יצירתי.

בצד אחד של חוויה כזו מצוי כוח רב, אומץ ופתיחות המאפשרים חיים מלאי חקירה והתנסות, אולם מן הצד האחר נדמה שיש בכך גם מקום בעייתי. התפיסה המופשטת מאפשרת מנוחה מהדיאלוג הקרוב עם העולם – מערכות יחסים, תהליכים חברתיים והיסטוריים – ואם הופך הכול לשיחה כל כך קרובה ופתוחה נדמה שרגעי ההפוגה הולכים ונעלמים.

אולם הסרט, בסופו של דבר, אינו מצליח לתת הסבר ומענה לחידה של וולך. הסיפור שהסרט מציג מוכר. אין ספק כי הוא מדגיש – כמו כל העיסוק הרב בדמותה של וולך – את העובדה כי היא עברה את המרחק ממשוררת לגיבורת תרבות וכי צורת ההתנהלות שלה בישראל השמרנית של הימים ההם מעמידה אותה כמבשרת של מה שהיום נדמה כמובן מאליו – הטשטוש המגדרי, היחס למיניות כהכרזה על חופש, ואולי יותר מכול ניסיון מסוים להתעלם מהמרחב הפוליטי והאידיאולוגי הישראלי ולהעמיד במקומו את האני ועולמו הפנימי.

 הישגו הגדול של הסרט הנו העובדה שהוא מבצע עליית מדרגה משמעותית בקשר בין קולנוע ושירה. העיצוב והאסתטיקה המתקדמים אוחזים בצופה לאורך הסרט כולו. העובדה שהשפה עומדת במרכז ומתוך השפה יוצא הסרט למערכת שלמה של הדהודים ויזואליים ומוזיקליים, תוך רצון לתת לאלמנטים אלו להדהד את הכתוב ולא להפך, הופכת את הסרט לבשורה של ממש ביחס לשירה. יאיר קדר, במאי הסרט שביים גם את הסרט "לאה גולדברג בחמישה בתים" ומתכנן סרטים נוספים בעקבות משוררים, הופך לאחד השגרירים החשובים והמרתקים של עולם השירה, כזה היכול לקחת את ידה של השירה ולהעביר אותה את אותו כביש סואן שהיא מתקשה מאוד לחצות – התפתחות המדיה וקצב הקליטה השונה לגמרי של שנות האלפיים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' כסלו תשע"ג, 16.11.12