שלושה כתבי עת שנסגרו לאחרונה, 'צהר' הרבני, 'מטעם' הספרותי־רדיקלי ו'תכלת' ההגותי־לאומי, ייצגו מרחבים אינטלקטואליים ותרבותיים ההולכים ונעלמים מן המרחב הישראלי. ראיון מכאיב עם 
שלושת העורכים

כתב עת, מעצם טבעו, יוצר סביבו תכונה. יש משהו במדיום הזה, בשילוב שבין ספר בעל חיי מדף ארוכים לבין עיתון שחולף ואיננו, שהופך את כתב העת לאירוע. גיליון חדש שמתפרסם מלווה תמיד בסקרנות: במה הוא עוסק; אילו מאמרים פורסמו בו; האם מופיעות בו תגובות למאמר המרגיז מן הגיליון הקודם; מה טיבה של המסה הספרותית החדשה, ששמעה כבר הודלף ליודעי דבר; אילו נושאים הועלו על סדר היום, אילו עניינים נדונו.

בעידן שבו יותר ויותר חומרים עוברים לרשת האינטרנט, לבלוגים, לרשתות חברתיות ולפורטלים צעקניים, שאלת הישרדותם ואורך חייהם של כתבי העת – מפעל שכל העוסקים בו מסכימים כי הוא אינו כלכלי בעליל – שבה וממשיכה להטריד. בעשור האחרון נסגרו במדינת ישראל לא מעט כתבי עת – חלקם צצו כפטריות אחר הגשם וכך גם קמלו; חלקם הטביעו חותם בתרבות הישראלית וחסרונם הותיר חלל.

שלושה כתבי עת שנסגרו לאחרונה –"תכלת" למחשבה ישראלית, "מטעם" לספרות ולמחשבה רדיקלית ו"צהר" של ארגון הרבנים הציוני־דתי, כתבי עת מסוגים שונים, ממגזרים שונים ומקצוות שונים של המפה – עומדים במרכזו של הסיפור הזה: סיפור על מרחבים אינטלקטואליים ותרבותיים שנעלמו, גוועו, השתתקו בקול ענות חלושה.

בעידן בו יותר ויותר חומרים עוברים לרשת האינטרנט, שאלת השרדותם של כתבי העת ממשיכה להטריד
צילום: קייט לויט, Thinkstock

ששת הימים כמזימה

הימים ימי רצח רבין. השיח הציבורי שלפני הרצח עסק בהסכמי אוסלו ובתהליך השלום, בהתנחלויות ובטרור. באליטה האקדמית, לעומת זאת, רווחו מגמות פוסט־ציוניות, ובקרב חוגים אינטלקטואליים לאומיים יותר הורגש צורך במשהו אחר. ב־1996 ייסדו ארבעת חברי 'מרכז שלם' – יורם חזוני, דוד חזוני, אופיר העברי ודניאל פוליסר – את כתב העת 'תכלת', שמתחילה היה כתב־עת דו־לשוני, ויצא לאור גם באנגלית תחת השם "Azure“, במטרה ליצור שיח בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות.

הרעיון, אומר דוד חזוני, שערך את ‘תכלת‘ בין השנים 2004־2007, היה לייצר במה אינטלקטואלית שמקדמת רעיונות הקשורים ליהדות וציונות באור חיובי יותר ממה שהיה מקובל באותם ימים באקדמיה. “לא היה בנמצא כתב עת שדן – מזווית ציונית – ברעיונות הגדולים שמניעים את החיים הציבוריים“, אומר חזוני. “היו אז בעיקר כתבי עת ששירתו מגמות שמנסות להתנער מהנרטיב הציוני. מדובר על אמצע שנות התשעים, הזמן של חגיגת הפוסט־ציונות, ולא היה מענה מאלו שהאמינו שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ויש לה זכות קיום, שלמסורת היהודית יש רעיונות שיכולים לתרום לחיים במדינה מודרנית. ‘תכלת‘ ביקש להעניק מקום של כבוד לציונות בדיון האינטלקטואלי. הציונות נתפסה כלגיטימית, כעומדת על עמודים איתנים מבחינה רעיונית, מה שלא היה לפני כן.

"צריך להלחם בקולות הרדיקליים". דוד חזוני
צילום: רועי אברהם

“באותן שנים, בכל חוג בהיסטוריה ציונית אפשר היה לשמוע שמלחמת ששת הימים הייתה מזימה של הדרג המדיני כדי לכבוש שטחים, ושהרעיון של מדינה יהודית הוא רעיון שאבד עליו הכלח. ‘תכלת‘ קם ואמר: יש דיון אינטלקטואלי ציוני מובהק. זה באמת היה משהו אחר לחלוטין, הרעיון שיש שיח מעמיק סביב הנושאים הללו שלא בא מהשמאל הרדיקלי, שלא ניסה להכניס רעיונות פוסט־מודרניים ופוסט־ציונים לתוך הדיון, ונתן מענה מתקן ובסיס תיאורטי לאנשים שהאמינו ברעיון של מדינה יהודית“.

‘תכלת‘, שאפיין את עצמו כ“במה לחשיבה מקורית בעניינים הנוגעים לעם היהודי ולמדינת ישראל“, אירח את מיטב הכותבים מימין ומשמאל, ופרסם גם תרגומי מאמרים קלאסיים בהגות ובפילוסופיה פוליטית (אלה כונסו לאחרונה בספר ‘חקירות ודרישות‘, הוצאת ‘דביר‘). עם השנים, בעיקר בשל הרמה הגבוהה של המאמרים, המסות הפילוסופיות המתורגמות והכותבים המכובדים שנטלו בו חלק, הלך כתב העת וביסס את מעמדו, עד שגם מתנגדיו לא יכלו להתעלם ממנו.

“הרגשנו שרוצים לשמוע מה יש לנו להגיד ומחכים לגיליון הבא“, אומר חזוני. “בכל המחנות כיבדו אותנו וחשבו שאנחנו מרימים תרומה מאוד חשובה לדיון הציבורי. התברר לנו שגם בשמאל היו רבים שהרגישו שיש בעיה בחדגוניות של הדיון. קיבלנו לא מעט מחמאות מאנשי שמאל שלא הסכימו עם התכנים אך שמחו על הדיון ועל הגיוון בשיח“.

מה היו הגבולות שלכם כעורכים? היו מאמרים שלא הסכמתם לפרסם?

"מעולם לא סירבנו לפרסם מאמר בגלל זהות הכותב. לגבי התוכן, המטרה שלנו הייתה לתת במה לרעיונות שמסבירים באופן חדש את הצורך במדינה יהודית וביהדות. מי שהמטרה שלו הייתה להסביר למה לא צריך יהדות ולמה לא צריך מדינה יהודית – נשאר בחוץ. זה היה הקו שלנו, והוא קו רחב מאוד. אנחנו מצידנו רצינו לקבל מאמרים מכל המרחב הציוני. המאמרים היחידים שדחינו היו כאלה שלא קיבלו את ההנחה הזו ויצאו נגדה".

שינינו את הדיון

במבט לאחור, חזוני סבור ששש־עשרה שנותיו של כתב העת הטביעו את חותמן בשיח הציבורי. "שינינו את פני הדיון", הוא אומר, "גם במעגלים האינטלקטואליים, גם בדיון הכלכלי והחברתי, גם בדיון על הציונות, גם בשיח סביב הוגי דעות מערביים שתורגמו אצלנו ואחר כך שמענו ציטוטים שלהם בכלי התקשורת. כשכתב העת התחיל לצאת, ההגדרה של ימין ושמאל הייתה סביב הסכמי אוסלו ותהליך השלום. אנחנו רצינו לשים סוגריים סביב הדיון הזה.

"הרגשנו שיש חשיבות מאוד גדולה באיחוד המחנה הציוני סביב השאלות של מהי ציונות ומהי מדינה יהודית, וזה הרבה יותר חשוב מאשר 'שטחים תמורת שלום'. קיבלנו החלטה לא להיכנס לדיון הפוליטי הזה, ועמדנו בה. הצלחנו לחזק את הבסיס האינטלקטואלי לדעות שמעניקות תוקף חיובי לרעיונות של מדינה, לאום ומסורת יהודית. כשהקול הרדיקלי עולה וממומן היטב על ידי גורמים ברחבי העולם, הכול במטרה לתקוף את תשתית הקיום שלנו כאן, הנטייה הטבעית היא להיגרר לשאננות. אנשים אומרים: 'גם ככה מדובר באינטלקטואלים, הם לא משפיעים לטווח רחוק'. זו מחשבה מתעתעת. צריך להילחם בקולות הרדיקליים הללו בכלים שלהם. לא, יותר מזה:  צריך להילחם נגדם בכלים טובים יותר".

בינואר השנה יצא גיליון 46 של 'תכלת', שהיה גם האחרון. העורך, אסף שגיב, כתב לקוראים:  "צירוף מצער של נסיבות אינו מאפשר לנו להמשיך להפיק את המוצר האיכותי שהתרגלתם לקבל. מאחר שלא היה בדעתנו להנמיך ולו במעט את הרף הגבוה שהצבנו לעצמנו, העדפנו להפסיק את הוצאתו לאור של כתב העת. ההחלטה לא הייתה קלה; היא התקבלה בלב כבד, אך גם בתחושת גאווה".

גם חזוני שותף לגאווה הזו, אף שהוא אינו מסתיר את דאגתו מהיעדר במה אינטלקטואלית לליבון סוגיות הקשורות למדינת ישראל ולציונות מתוך ראייה חיובית. "'תכלת' השאיר חלל גדול", אומר חזוני, "הקול הזה חסר מאוד. גם אם נעשתה כברת דרך בכל מה שקשור לדומיננטיות של הקול הפוסט־ציוני בשיח הציבורי, יש תחום שבו קיומו של 'תכלת' הוא קריטי: הפילוג בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, שהולך ומחמיר. מלכתחילה יצרנו כתב־עת דו לשוני כדי ליצור במה נוספת לשיח בין ישראל לבין התפוצות. רבים מבני הדור הנוכחי בחוץ לארץ לא זוכרים תקופה של איומים גדולים ומיידיים על הקיום של העם היהודי, והרעיון של מדינה יהודית נראה להם מיותר. החשיבות של כתב עת באנגלית שמאפשר ליהודים בתפוצות להבין את המצע התיאורטי והעיוני של הציונות היא קריטית. זה צורך שחייבים למלא".

בעלי טעם משלנו

שלהי 2004. הסופר והמשורר יצחק לאור, איש מערכת עיתון 'הארץ', הולך ומרגיש כי השמאל הישראלי, שבמשך שנים רבות נמנה לאור על אנשי הרוח הבולטים בו, סובל מ"ואקום אינטלקטואלי", כלשונו. מוקף סטודנטים נמרצים, החל לאור להוציא את "מטעם – כתב עת לספרות ולמחשבה רדיקלית". הגיליון הראשון יצא בינואר 2005. כתבו בו, בין היתר, יעל נאמן, מאיה קופרמן, אילן פפה ולאור עצמו. 'מטעם', ששמו הוענק לו על ידי אשתו של לאור, היה רבעון: 150 עמודים פעם בשלושה חודשים, מדויק כמו שעון.

השמאל לא מוכן לשלם על תרבות. יצחק לאור

"אין מאמר מערכת באף גיליון", אומר לאור כשאני שואל אותו מה הייתה הבשורה של 'מטעם', "ברור היה לי שלא רציתי בשום אופן מסות פוסטמודרניות, המקבילה החילונית ל'דברי תורה', מעין התענגות על הוכחת אמיתותם של ציטוטים שלא מוליכים לשום מקום, זולת לתענוג הציטוט, ואולי חמור מזה – מוליכים את התודעה הקוראת אל מחוץ לעולם הזה, מחוץ לעמק הבכא שבו מתמודדת הלשון עם העולם, עם הקיום. אבל יותר מזה: מכיוון שחשבתי ועודני חושב שחלק גדול מהספרות העברית, ובעיקר שירה, זקוק לבית בררני, קפדני, מבדיל בין טוב לרע, בין גבוה לנמוך – חשבתי שיש מה לעשות".

בתחילת הדרך התכוון לאור להקים כתב עת שולי, אך עם הזמן, כך התברר לו, הפך להיות מרכז. "מרכז לא יכול להרשות לעצמו את החירות המתפנקת לפסול את מה שמרכזי, להיות אדיש לעניינים שבמרכז", אומר לאור, "משוררת אחת שלחה לי כתב יד של ספר השירים שלה כדי שאבחר שירים ל'מטעם'. בחרתי שניים וחצי, והיא מאוד נפגעה. היא כתבה לי: 'את מציעה לעולם את הכול, והעולם לוקח אצבע'. כתבתי לה בחזרה: 'אנחנו לא העולם, אנחנו רק בעלי טעם משלנו'. על אף שענינו לכולם, ועמדנו בדרך כלל בהבטחות, המוני משוררים נפגעו. אני אישית מאוד נכוויתי מהצביאה על הדלתות שלנו".

בלי טקסטים ימניים

מראשית דרכו ולאורך כל שנותיו הסתמך כתב העת על טעמו האישי של לאור. "עבודת העריכה נעשתה על ידי צוות קטן ומצומצם, שבו התפקיד שלי היה מרכזי, ריכוזי וכמעט בלעדי", הוא אומר. "זה לא טוב, אבל זה מתבקש כשעוסקים בענייני טעם. לא הייתה בי שום נכונות להתפשר על טקסטים רעים; בוודאי זה קשור באופי הלא־נוח שלי, בתשוקה ה'ליטאית' שלי. מלבד עריכה לשונית וברירה ראשונית של השירים, הכול היה על הגב שלי, כולל עבודה עם כותבי מסות, עריכה משותפת ולא תמיד מתגמלת.

"מישהי שלחה לי מסה על משוררת מסוימת, שעבדתי עליה, מולה, עד הגרסה הרביעית. מילת תודה על העיבוד? לא. בכלל, למדתי משהו מעניין: התשוקה להיות הריבון על כתיבתך מכריחה אותך לבגוד במי שעזר לך להוליד את הדברים. משורר, בעיקר משורר חילוני, מאמין שהכול נהיה בדברו. הוא מוכרח להכחיש את חלקו של העורך". טקסטים ימניים, אומר לאור, לא הגיעו למערכת כלל, ואם היו מגיעים, היו מוצאים את דרכם החוצה.

את ההישגים של כתב העת מונה לאור בכניסתם לזירה של משוררים חדשים, דוגמת סיגל בן יאיר, הילה להב, ליאורה בינג־היידקר, דוד לוין ואחרים, וכן הסופרת יעל נאמן ("היינו העתיד"). הישג חשוב אחר של 'מטעם', מציין לאור, היה היציאה הסדורה, הרציפה, של כתב העת, "היכולת של משוררים לדעת שפרסום שירה אינו חסד של העורך, פעם בשנה או בשנתיים וזהו. להיפך: כתוב הרבה, ונפרסם הרבה".

לאור מציין בסיפוק גם את פרסומם של תרגומי שירה, מסות ופרוזה עדכנית שנכתבו בערבית. "אני גאה מאוד בתרגומים מהערבית", הוא אומר. "בניגוד לדעה הקדומה של רוב הישראלים, לערבים יש אוצר ספרותי גדול. אין אתר אינטרנט בעולם הערבי שאינו מקדם את הספרות והשירה ונותן לו מקום מרכזי מאוד. ככלל, מההיכרות שלי עם אינטלקטואלים ערבים, למדתי לקנא בדבר אחד שאין לרובנו: היכולת לעמוד עם רגל אחת במסורת העתיקה שלך, ובשנייה לעמוד בתוך תרבות המערב. את זה איבדנו, לפחות החילונים".

זוחלים נחשים ארסיים

בנובמבר 2011, אחרי 28 חוברות, אפסו כוחותיו של המשורר בן ה־64. "בלילות", הוא מספר, "כשהייתי שומע את אשתי מכינה בחדר העבודה שלה מעטפות למשלוח חוברות למנויים, החלטתי שאני לא יכול לסבול את זה יותר. אילו היו לנו הרבה יותר מנויים, פי ארבעה נניח, יכולנו להחזיק מנגנון בשכר. בספטמבר 2004, כשהתכנסנו בפעם הראשונה לישיבת מערכת, אמרתי לחברים: 'שלא יהיו לכם ציפיות גדולות מדי ממה שקרוי שמאל. הם לא מוכנים לשלם בעד תרבות'. לא טעיתי. ואף על פי כן, היו לנו מאות מנויים נאמנים מאוד. הם היו השמחה האמיתית שלי. בכלל, התענוג הגדול ביותר שלי בעבודה הזאת היה בשני מומנטים: האחד – לעבוד על מסות בדיאלוג עם כותביהן; והשני – לקבל הביתה מהדפוס את מטען החוברות החדשות, ולדמות לעצמי את האושר והגאווה של המשוררים הצעירים שפרסמו בפעם הראשונה".

כמעט שנה חלפה מאז סגירת 'מטעם'. לאור התפנה לכתיבה אישית – במארס השנה יצא ספרו האחרון, "ספר העדר" – אך הוא מודע היטב לחלל התרבותי שנוצר בעקבות מותו של כתב העת. "את אשר יגורתי בא לי", הוא אומר, "אני לא מרגיש שבמקום התרבות של השמאל הציוני הצליחה לצמוח תרבות פוסט־ציונית שמצליחה לשלב פוליטיקה, הגות וספרות. בין ההריסות והחרולים זוחלים נחשים ארסיים, כושר אינטלקטואלי מדהים המוקדש לאירוניות ולהכשות, לא ליצירה ולכתיבה עברית".

חיבור הקצוות הרבניים

במשך תשע שנים היה כתב העת 'צהר' אורח קבוע בבתיהם של רבני קהילות ור"מים בישיבות הסדר ועל מדפי בתי מדרשות. כתב העת של ארגון הרבנים יצא לאור במשך תשע שנים, שבמהלכן הציף והעלה סוגיות רבות הקשורות למרחב הציוני־דתי, ולתמורות הרבות שפקדו אותו – תמורות שלכתב העת חלק חשוב בהן.

בתחילת שנות האלפיים הרגישו בארגון כי הכנסים השנתיים, שבהם התאספו רבני צהר להעלאת סוגיות ולהחלפת דעות, לא ממצים את פוטנציאל הדיון והשיח של רבני הציונות הדתית. "אנחנו חיים בתקופה מאוד דינמית", אומר הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת ומי שערך את כתב העת 'צהר' כמעט מאז ראשיתו, "הרגשנו שמשנת הציונות הדתית דורשת דיון מחודש, והדבר המתאים ביותר לכך הוא כתב עת. מלכתחילה היו לנו שלוש מטרות: עדכון משנת הציונות הדתית, גם בתחומים ההלכתיים וגם בתחומים ההשקפתיים; חיבור כל הקצוות של רבני הציונות הדתית – מדובר בתקופה שאחרי הפילוג בישיבת 'מרכז הרב'; ועידוד כותבים צעירים מקרב הישיבות".

הרצון לשמור על כתב עת מיינסטרימי, ויחד עם זאת לעודד מחשבה מקורית ומחוץ לקופסה, הציב את הרב אריאל בפני דילמות עריכה לא פשוטות. כך, למשל, מאמרים שהביעו עמדות הלכתיות חריגות, כמו גם מאמרים שדרכו על הגבול שבין ציונות דתית־אורתודוקסיה מודרנית לבין קונסרבטיביות, לא פורסמו. הרב אריאל מציין שבתחילת הדרך התלבטה מערכת כתב העת האם לקבל מאמרים של נשים, דבר שהתאפשר בהמשך.

"כתב העת לא הביא להכרעה ספציפית". הרב עזריאל אריאל

אתה סבור שכתב העת הותיר את חותמו על הציבור הציוני־דתי?

"קשה מאוד לדעת. גם אם נושא מסוים נדון ב'צהר' בצורה מאוד רצינית, קשה לדעת מה מזה הופנם בשטח. קח לדוגמה את הנושא של הסכמי קדם נישואין, שנטחן בכתב העת עד דק. לא הייתה הצעה משמעותית סביב הנושא הזה שלא הועלתה; על הכול דנו והתווכחו. אני, כקורא, יכול לעבור על כל המאמרים ולגבש מתוכם את עמדתי האישית, וכך אני עושה כשאני יושב ומדריך זוגות; אך האם כתוצאה מכל המאמרים הללו התגבשה נורמה רווחת בציונות הדתית? מסופקני. כתב העת נותן כלים לקבלת הכרעה, אך הוא לא מסייע בהכרעה עצמה. כך גם בנושא כמו היחס להומוסקסואלים, שגם הוא נידון מעל דפי 'צהר'. ברור שהצלחנו ליצור מודעות לנושא ולהציף חלק מן הדילמות; כל רב שקורא את מכלול המאמרים מקבל תמונה שלא הייתה לו לפני כן, אך כתב העת לא הביא להכרעה ספציפית. הוא פרס אופציות".

מיצהר ועד הגוש

ב־2009 נסגר כתב העת כתוצאה מקשיים כלכליים. בחודשים הראשונים לאחר מכן עוד קיבל הרב אריאל הצעות שונות לחדש את פעילותו, אך כולן נפלו מסיבות כלכליות. אך אם נדמה היה שהשיח הרבני הפורה שהתפתח מעל דפי 'צהר' גווע, עם הזמן התברר שהוא ממשיך להתקיים, גם אם בדרך אחרת. "בערך בתקופה שבה 'צהר' נסגר התחלתי לקיים דיון אינטרנטי במיילים על נושא מסוים. שלחתי אותו לכמה מאות אנשים בציונות הדתית ובמשך שנתיים התפתח דיון מאוד פורה. בעקבות הדיון הזה בא בן דודי, הרב עזריה אריאל, והחליט ליצור קבוצת דיון של רבנים ב'גוגל גרופ'.

הקבוצה הזו פועלת כבר כמעט שנתיים. נידונים שם מאות נושאים, וחברים בה מאות רבנים מכל קצות הקשת של הציונות הדתית – מיצהר ועד 'הר עציון'. רב שולח שאלה לקבוצה, נושא בהלכה או בהשקפה, ותוך כמה שעות הוא מלקט את התשובות. יש בזה מין חזרה לחוויית בית המדרש של התנאים והאמוראים. זה בהחלט ממלא חלק מהחלל. אמנם יש הבדל מאוד גדול בין מאמר שאדם כותב במשך תקופה ארוכה, והוא עובר ליטוש ועריכה וביקורת, לבין מכתב במייל, אך הבמה המשותפת והמחברת בין כל הרבנים קיימת".

האם יש עתיד לכתבי העת? האם שקיעתן הסימולטנית של שלוש הבמות הללו מלמדת משהו על גורלו של המדיום הזה? האם דינם של כתבי העת לעבור מן העולם, לפנות את מקומם לבלוגים, לכתבי עת מקוונים ולאתרים אישיים? "אין תחליף לכבוד שיש לאות המודפסת", אומר הרב אריאל, "במיוחד כאשר לא מדובר בעיתון שמחר עוטפים בו דגים. מדרך הטבע, בעתיד יהיו פחות כתבי עת. מאידך, אלה שיתקיימו בכל זאת יהיו איכותיים מאוד, באופן שיצדיק את ההחזקה שלהם, הן על ידי הקוראים והן על ידי המממנים. ייתכן גם שחלק מכתבי העת יבחרו לשנות את אופיים – מרבעון לשנתון, מחוברת בכריכה רכה לספר בכריכה מהודרת ־ כך שייווצר משהו אחר, אולי גם איכותי יותר. יהיה לזה מחיר באובדן האקטואליות, אבל זו דרכו של עולם – להשתנות, להתפתח, ובסופו של דבר גם ליצור משהו טוב יותר".

רווח? לא. אהבה

גם דוד חזוני לא מודאג מהיעלמותם של כתבי העת המודפסים. "יש להבחין בין כתיבה רצינית ועמוקה, מאמרים ומסות של 15־20 עמודים, ובין כתבי העת שמדפיסים אותם", הוא אומר. "אני מאמין שהמאמרים הארוכים והרציניים ימשיכו להיכתב, כשם שאנשים ימשיכו לכתוב ולקרוא ספרי עיון, אך אני סבור שהפורמט ישתנה. בארצות הברית אנשים כבר מתחילים לקנות כתבי עת אלקטרוניים בשלושה דולרים, וכך הם קוראים מאמרים אונליין. זה העתיד של כתבי העת, והוא הרבה יותר הגיוני מבחינה כלכלית. בישראל זה ייקח קצת יותר זמן, אבל זה יקרה. אנשים רוצים לקרוא דברים רציניים, לא רק בלוגים, והם מוכנים לשלם על זה".

יצחק לאור סבור שמלכתחילה אין לצפות שהוצאת כתב עת תהפוך לעסק כלכלי. "משוגע מי שחושב להרוויח מספרים", הוא אומר, "אבל מי רצה להרוויח? הרי עשיתי את זה רק מתוך אמונה לוהטת, ורק מתוך אמונה כזאת אפשר להרים פרויקטים כמו כתב עת. אין סיכוי שכתב עת יניב רווחים. אני מאמין שבעתיד ימשיכו להיות כתבי עת שישנוררו כסף, ויהיו כתבי עת שיקומו וייפלו אחרי כמה גיליונות. רווח? לא. אהבה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד חשוון תשע"ג, 9.11.12