ספר קהלת מציג עולם פסימי ופוסט־מודרניסטי. קריאה מדודה באחריתו חושפת עולם שאינו נטול אפשרות לאמת אלא ספוג בה בכולו. חינוך לקראת העידן הבתר־פוסט־מודרני

לסיומו של ספר קהלת יש טעם של החמצה:

סוף דבר, הכל נשמע

את הא־לוהים ירא ואת מצוותיו שמור

כי זה כל האדם.

כי את כל מעשה הא־לוהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע.

הפרויקט הטוטאלי של ספר קהלת והיומרה של הספר המופלא הזה לגלות את סוד החיים מסתיימים במוסר של הר"מ העייף מכיתה ט': קצת יראת שמים, תקיים מצוות, תהיה יהודי נחמד, לא יותר. האם לשם כך יצא קהלת להרפתקה האינטלקטואלית שלו?

החברה הדתית טרם הספיקה להתאושש מההלם של השיח הפוסט־מודרני וכבר מדברים על התקופה הבתר־פוסט־מודרנית. אף אחד עדיין לא יודע מה יהיה לאחר התקופה הפוסט־מודרנית, אולי משום שבאמת מאוד קשה לתאר מה יהיה לאחר העולם שבו הכול נכון ולא נכון בעת ובעונה אחת ובאותה מידה. הקרנבליות הפוסט מודרנית מאפשרת הכול, אפילו את הרגרסיה מהכול. מה עוד אפשר לומר לאחר מכן.

אנו מעניקים לילדנו חינוך אידיאולוגי חד, הדברים ברורים בו עד תום, אמירותיו נחרצות, ואם צריך לחדד אז מחדדים עוד ועוד. פלגים ופלגי פלגים עולים ופורחים עד אין קץ וכל אחד מהם לוהט מאמת ברורה – ואינני מוציא עצמי מכלל זה. השיח התרבותי שהפך להיות רב־תרבותי לא רק מאיים על החברה הדתית אלא בעיקר מבקש לשים אותה ללעג. לעתים, רבנים רושפי להבה וחמורי סבר מגחיכים את עצמם בדבריהם והפאתוס של האידיאולוגיות הטוטאליות הופך לטרחנות.

מה יהיה החידוש שיבוא לאחר החגיגה הפוסט מודרנית? הקהילה הדתית מצפה שתחזור האמת האחת הטובה והישנה. אבל מחשבה ילדותית זו יכולה לקנות מקום אצל מי שלא יצא מעולם ממקומו.

קהלת מזהה את החלוף שבקיום. 'גשם, קיטור ומהירות: מסילת הרכבת המערבית הגדולה', ויליאם טרנר, 1844

עבה וקודר

אכן, ספר קהלת הוא ספר קצת פוסט־מודרני. העיקרון החוזר בו, שאפשר לומר דבר והיפוכו, לסתור את עצמך בלי להניד עפעף ולאפשר לגישות סותרות מעמד שווה, הביא את חז"ל למחשבה שכדאי לגנוז את ספר קהלת משום שדבריו סותרין זה את זה (בבלי, שבת ל, ב) ואולי משום שדבריו מביאים למינות (פסיקתא דרב כהנא פ"ח ועוד). ואמנם, קהלת סותר את עצמו ביחס למרבית הנושאים הנידונים בו: היחס לשמחה ולאבל, לכעס, לנשים, לעדיפות החיים על המוות ועוד ועוד.

אחד הצירים המרכזיים בשיח הפוסט־מודרני הוא קבלת הסתירה והכרה בשלמות ההפכים. הדבר איננו המאפיין הפוסט מודרני היחיד של קהלת. פרק ג' המפורסם פותח במילים "לכל עת", ולאחר מכן מובאת רשימה מגוונת של דברים והיפוכם כשהנחת היסוד היא שיש מקום לדבר וגם להיפוכו, השאלה היא רק מה היא הסיטואציה הסובייקטיבית שבה האדם נדרש לפעול. הנה עוד מושג שמפחיד מאוד קהל רבנים ומחנכים: "רלטיביזם". לכל דבר יש מקום, תלוי בזמן, בנסיבות. רעיון חינוכי זה, שמכיל קסם רב, נתפס כאיום על המסגרת הממשמעת.

ויותר מכול, קהלת מאופיין בהד ההבל החוזר ומכה בטקסט במין בס עבה וקודר. קהלת מזהה את החולף שבקיום ומלווה אותו בקריאה האפלה שהכול הבל. האם אין זה בדיוק הייאוש הפוסט מודרני, שבו תכלית הכול היא עזיבת כל ניסיון לומר דבר מבואר? ואולי החולף הזה מסמן את דירת העראי, את מצבו הקיומי הרעוע של האדם? קריאת קהלת בזמן ובמקום של דירת העראי מתאימה לרוח החולף, להבל.

קהלת מציע גם פתרון. אולי פתרון זה הוא המלצה לתקופה הבתר פוסט מודרנית. אין־סוף האפשרויות מצביע על הרעיון שאמנם קיים אין־סוף וזה כשלעצמו כבר נשמע מאוד משמח ואפילו קצת דתי. אבל קהלת דואג גם להגיש לנו תקציר חד: סוף דבר, הכול נשמע. מעבר לשאלה מי כתב את הפסוקים האחרונים בקהלת (הרשב"ם, למשל, טען שעורכי הספר הוסיפו אותם, ונימוקו: המעבר לגוף שלישי; והיו גם שראו בפסוקים אלו ניסיון להכשיר את הספר) ומעבר לשאלת הפרשנות לביטוי "הכל נשמע", נראה שפירוש הביטוי הוא כפי שהוא על פי פשוטם של דברים: באמת אפשר לשמוע את הכול, רק שאז תצטרך לומר שיש א־לוהים לפחות במובן זה שיש "הכל" ושלעולם לא אצליח להבין אותו באמת.

בעוד הפוסט מודרניזם הישן טען שאין אמת, התקופה החדשה תטען שיש אמת והאמת הזו כבר לא מצומצמת, היא אמת של "הכל נשמע". זהו שינוי משמעותי ביותר בהבנת הקיום האנושי, זו הבנה שביסודה ההנחה שבכל זאת יש דבר מה מעל הקרנבל.

זהו קיום דתי מסוג גבוה מאוד שיש לו השלכות חינוכיות קונקרטיות. הראשונה שבהן היא ש"את הא־לוהים ירא". העובדה שהכול יכול להיות והכול אמת מעוררת תחושה של יראה, של הבנה שבאמת יש שלמות בהפכים ושאת כל זה האדם לעולם לא ישיג. תודעה זו עצמה היא כבר יראת שמים מאוד רצינית.

ההשלכה השנייה היא: "ואת מצוותיו שמור". אם אתה לא מקור הסמכות ואם אין שום מקור סמכות, אז רק מה שמחוץ למערכי השיח האנושיים יכול להיות בעל סמכות (כמובן, לכל אדם תהיה סמכות משלו לבחור במקור הסמכות, אולם לעולם סמכות זו תתבקש להיות טרנסצנדנטלית ולא אימננטית). ההשלכה החינוכית השלישית היא הקשה מכולם: "כי את כל מעשה הא־לוהים יביא במשפט". אחרי שפרשתי את שלל האמירות שלי, מי שיכול לשפוט, אומר קהלת, הוא רק הא־לוהים ולא האדם. התקופה הבתר פוסט מודרנית תדרוש מהאדם להפסיק לשפוט. מי שיקבע אם הזולת הוא טוב, דתי, צדיק וכיוצא באלו הוא ריבונו של עולם, שאותו לא נדע לעולם. וזה האתגר החינוכי הקשה ביותר לקהילה הדתית ולא רק היהודית.

ביטול השיפוט

במרחב אינסופי בטל הטעם בשיפוט. האמירות היחידות שניתן לומר אותן הן אמירות על עצמך, על תחום הפרט שלך. ייתור השיפוט יאפשר קיום דתי גבוה וטהור יותר, אותנטי יותר, אבל הוא גם יאפשר קיום אנושי נטול קונפליקט. קיום המצוות יהיה אינטימי, נוגע ומשוחרר מהצורך להנחיל אותו בדוכני הרחוב כדי לזכות בהכרה עצמית. אם רק על עצמי לספר ידעתי ורק את עצמי אוכל לשפוט, אין לי טעם לעמת את הזולת עם עצמי ואין לי גם טעם להתעמת עִמו.

"סוף דבר, הכל נשמע". הסוף הוא שהכול ניתן להישמע והעובדה היחידה היא שיש אין־סוף לשמיעות אלו, ואז יצהיר קהלת: "הא־לוהים יביא במשפט". רק הא־לוהים הבלתי מושג הוא השופט. והנה דווקא במקום הראשון בתנ"ך שבו מוזכרת שפיטה יש ביקורת על אופן השיפוט הא־לוהי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". גם על השופט הטוטאלי, זה ששופט את כל הארץ, יש שאלה ועצם קיומה מערער את הנחת היסוד שיש אדם שיכול לשפוט.

העולם של האדם המאמין מעולם לא היה קל. השחרור מהשיפוט, מהאשליה שאני הוא זה שיכול לומר דבר מה על העולם הזה, הוא שחרור קשה, כואב, שחרור שמוחץ את האגו בדרך לקיום אנושי גבוה יותר.

חינוך לשחרור מעין זה קורא לכנות גבוהה, יושר קיצוני ואהבה רבה לקיים ולמקיים על אינסוף גווניו והופעותיו.

הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בתל־אביב וחבר הוועד המנהל של האגודה לזכויות האזרח בישראל

פורסם במוסף  'שבת', 'מקור ראשון', יב' תשרי תשע"ג, 28.09.12