תנועת המזרחי בפולין התמודדה עם סוגיית הצניעות ומעמד הנשים, היחס לארץ ישראל ומקומם של רבנים בפוליטיקה. מחקר היסטורי מתעד את התנועה בתקופה הנדונה ומבקר את חולשותיה

יומרה ומעש – המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם

אסף קניאל

אוניברסיטת בר-אילן, תשע"א, 371 עמ'

מקובל לחשוב שאנו צופים קדימה, אל העתיד. כך שורר דידי מנוסי לקבוצת גבע: "העבר מאחוריה היא צופה אל הבאות". לא כך חֹווה יהודי דובר עברית: "לפניו לא היה … ואחריו לא יהיה" (שמות, י יד). העבר לפנינו, העתיד מאחור: "אחרית כבראשית". העבר היה והותיר רישום, ניתן לראותו. העתיד עלום וחתום, לא נראה אותו עד שנחווה אותו. הזיכרון הוא מרכיב יסודי בזהותנו היהודית, אף על פי כן, הציבור הדתי ממעט לעסוק בהיסטוריה ואינו מייחס לה חשיבות.

ביקורת חריפה

באחרונה זיכה אותנו ד"ר אסף קניאל בספר היסטורי חשוב ומעניין, העוסק בתנועת "המזרחי" בפולין, בין מלחמות העולם. הקורא למד כי הפולמוסים הסוערים המשסעים אותנו כיום, שורשיהם נעוצים בקרקע צמיחתה של הציונות הדתית. חשיבותו וערכו של המחקר נובעים לא רק מהתיעוד ההיסטורי, שכמוהו טרם נעשה, אלא גם ובעיקר מהאתגר שהוא מעמיד בפנינו לבחינת דרכנו בהווה ובעתיד.

המחבר מציג תמונה חיה של התנועה ומצביע על חולשותיה וכישלונותיה: "תנאי הפתיחה המבטיחים והיומרות מרחיקות הלכת… לא תורגמו בדרך כלל להצלחות משמעותיות… התנהלות מרושלת, בעיות בתפקוד ההנהגה, אי הסדר… העימותים הפנימיים… לכל אלה הייתה תרומה נכבדה לכישלונות התנועה" (עמ' 26-25). "המזרחי" ניסה לקיים בסיס תמיכה רחב ולענות על צרכים וציפיות רבים וסותרים, והדבר הביא לטשטוש מסריו הרעיוניים ולהדגשת מסרים כלליים.

ביקורת חריפה זו מחייבת סיוג כפול. קניאל התמקד במרכיבים ארגוניים וחברתיים. עם זאת, הוא ציין את הדרך המורכבת שחידשה "המזרחי" – שילוב השקפת עולם ואורח חיים דתי-מסורתי עם השקפת עולם ציונית, שממנה נגזר אורח חיים מודרני-מתחדש. התנועה נדרשה להתמודדות קשה בשלוש חזיתות בו זמנית: מול העולם החרדי, מול התנועה הציונית ומול חבריה ורבניה. זאת בתוך מאבק הישרדות ותהליכי שינוי ותמורה אדירים. כמו כן, לעולם יהיה פער בין החוקר והמבקר לבין המבצע, הנושא באחריות. ניהול ארגון גדול ומורכב מציב קשיים ומגבלות שאינם חשופים תמיד לעיני החוקר. גם ביקורת חריפה מבפנים, בעת התרחשות הדברים, לוקה לעתים בהטיה, ואין בה לשקף מציאות שלמה.

מסורת ומרידה

קניאל מצייר פרופיל סוציו-אקונומי מגוון של חברי "המזרחי"; הנהגה בורגנית – רבנים וסוחרים אמידים, וחברים בעלי תודעה עממית. בהם מדקדקים במצוות ובחומרות, דתיים משכילים ונאורים, למדנים, פרופסורים, רופאים ועוד (עמ' 41). אגודות "המזרחי" התמקדו בתעמולה לעלייה, בעידוד תרומות לקרנות הלאומיות, בחינוך ובתרבות: שיעורי יהדות, פילוסופיה ותנ"ך, עברית ופולנית; בתי מדרש, בתי כנסת, ספריות, נשפים, תיאטרון ועוד.

ראשי "המזרחי" ייחסו חשיבות רבה לחינוך ושאפו להרמוניה בין לימודי הקודש והחול, כדי ליצור יהודי שלם. תוכנית הלימודים כללה גם חינוך גופני מתוך חתירה ל"יהודי יפה תואר, גאה, חזק ולוחם" (עמ' 67-65). רשת בתי הספר "יבנה" קמה כיוזמה מלמטה. "המזרחי" לא יסד בתי ספר לבנות, וקמו כמה בתי-ספר-ערב משותפים לבנים ובנות. מעט בנות למדו ב"חדר" משותף עם בנים, ובנות למדו גם בבתי  ספר כלליים. הרב זלוטניק תמך בהפניית בנות לבתי ספר עממיים ציוניים כלליים. בוורשה קמה ישיבה תיכונית "תחכמוני". קניאל סבור שכישלון 'יבנה' נעוץ גם בהסתייגות הורים מתוכנית הלימודים ומהאידיאולוגיה שלה (עמ' 73).

מ"המזרחי" צמחו תנועות בת. "צעירי המזרחי" – קניאל מציין קווי דמיון עם התנועה הבוגרת, בהם טשטוש רעיוני וכישלון ארגוני (עמ' 90). "החלוץ המזרחי" עסק בהכשרות לעלייה ובאשרות עלייה (סרטיפיקטים). גם פעילות "החלוץ המזרחי" מתוארת כרשלנית. "ברוריה" – תנועת נשים ונערות; תנועות הנוער – "השומר הדתי" שפעלה בכל רחבי פולין, ו"בני עקיבא" שפעלה בגליציה המזרחית, בלודז' וסביבה – זוכות להערכה חיובית: "הן היו גורם דינמי והצליחו במידה לא מבוטלת… לדבוק בעולם הערכים הישן ולהפגין כבוד להורים ולמורים, אך הטיפו למהפכנות ומרד בחיים הגלותיים והבורגניים" (עמ' 107). תנועות-הבת התארגנו במסגרת תנועת "תורה ועבודה". הצעירים נטו לסוציאליזם ולעצמאות מתנועת-האם, דבר שגרר ביקורת והסתייגות.

בין חרדים לציונים

"המזרחי" התייצב על קו תפר ונאלץ להתמודד תדיר עם ביקורת דו-צדדית שהביאה לתחושת נחיתות מול שני גורמים חזקים – האורתודוקסיה והציונות. מערכת היחסים בין "אגודת ישראל" ל"מזרחי" הידרדרה לא פעם לחרמות, השמצות ואלימות. חסידי גור היו עוינים במיוחד ביחס לחברי "המזרחי" עד סילוקם מ'שטיבלך' חסידיים. עוינות זו ננקטה גם בישיבות ליטאיות, שאותן הגדיר הרב ניסנבוים: "קִני משטמה ושנאה אל המזרחי" (עמ' 236). קניאל סבור כי דווקא הקִרבה ביניהן הביאה לחידוד השוני ולהעצמת העימות.

על רקע "הברית ההיסטורית" בין המפד"ל למפא"י-"העבודה", מעניין ש"המזרחי" בפולין הסתייג מתנועות סוציאליסטיות ורבים מחבריו הזדהו עם התנועה הרוויזיוניסטית. ביקורת הוטחה ברוויזיוניסטים שלא הקימו יישובים בארץ. המוטיבים הצבאיים, הדגשת הכוח הפיזי, הסמלים והחיצוניות שאפיינו אותם – דחו חלק מחברי "המזרחי" (עמ' 257-256). עם פרישת הרוויזיוניסטים מהתנועה הציונית ב-1935 הודחו משורות "המזרחי" חברים שהצטרפו לפורשים.

"המזרחי" נותרה נאמנה לתנועה הציונית, אף כי נשמעו הסתייגויות מדרכו של פרבשטיין, נשיא המזרחי בפולין, שגרם לתנועה להיות סרח עודף לתנועה הציונית (עמ' 201). נראה כי 25 שנות עבודה משותפת לא הצליחו להשפיע על הציונים ועל בניין הארץ מרוח התורה, ובמקום להיות משפיעים היו אנשי "המזרחי" בגדר מושפעים (עמ' 246).

פולמוס מעמד הנשים

מקומן של הנשים משקף התמודדות בין שמרנות לחידוש. בשנים הראשונות של "המזרחי" בפולין גברו הקולות שקראו להפריד בין נשים לגברים. היו חברים שהקפידו ללכת בראש מורכן כדי לא להיכשל בראיית נשים (עמ' 41). "ברוריה" קמה על רקע התנגדות צעירים מבתים חסידיים לשילוב צעירות בפעילות, וכן נשמעו קולות פמיניסטיים שתבעו היענות לצורכי הנשים ושילוב שלהן בפעילות ובהגשמת חזון התנועה בארץ.

שיתוף הנשים בבחירות לשלטון העצמי בארץ עורר פולמוס סוער. בניגוד לעמדת הראי"ה קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, שקבע איסור מוחלט על שילוב נשים בבחירות, תמכו רוב אנשי "המזרחי" ורבניה בפולין בשיתוף הנשים. הרב זלוטניק קבע: "מי שאינו רוצה לשבת במחיצת נשים, יוותר על קבלת משרה במוסדות" (עמ' 47). אסתר, אשת הרב יצחק רובינשטיין, איש "המזרחי", רב העיר ווילנה, טענה: "ממש אי אפשר כי האישה העברייה תסתפק עתה רק בהכנת 'צרכי שבת' ולשמם תעבוד כל השבוע… ואחר כך תמחה בסינורה את זיעת אפיה, תנגב את ידיה המלוכלכות בפיח הכיריים ותמתין לבעלה שישוב מבית המדרש וישיר לה 'אשת חיל'" (עמ' 47).

הגדיל לעשות הרב ניסנבוים, בנאום בוועידת "המזרחי", שבו תמך בהתלהבות בשילוב נשים בבחירות וקבע כי מצד ההלכה אין כל מעצור לתת לאישה עברייה זכות לבחור ולהיבחר. הדבר לא יפגום בצניעות. ההחלטה הועברה לוועדת רבנים. הרב קובלסקי טען כי "המזרחי" דחה את הנשים משורותיו במו ידיו (עמ' 49).

"השומר הדתי" ו"בני עקיבא" דחו תביעות להפרדה בין המינים והחליטו לשריין מקום לחברות במוסדות התנועה. חברות שותפו בלימודי קודש, ובמחנות הקיץ נדרשו הבנות להתפלל בציבור עם הבנים. היחסים שבינו לבינה הועלו לדיון על ידי הנהגות תנועות הנוער, שראו לצורך להתייחס גם להיבט זה.

בקיבוצי ההכשרה נשאו החברות בעיקר בעול ניהול משק הבית והחצר. הן חתרו להוכיח כי אינן נופלות מהחברים, חלקן השתלבו בלימודי קודש, חברות העבירו שיעורים תורניים. החבר רחמילביץ קרא: "עד מתי תהיה שאלת הבחורה ועמדתה בתנועה פרשה סתומה וחתומה שאין מקדישין לה אפילו דיבור" (עמ' 163).

לדעת קניאל, חניכי תנועות הנוער נהגו בחופשיות יחסית ביחסים בין המינים וב"מחויבות רופפת למסורת ולהלכה" (עמ' 104). גם בעניין זה החמיר קניאל בביקורת. מאיר אורליאן (אור, חבר קיבוץ טירת צבי), שליח "הפועל המזרחי" לפולין, כתב ביומנו ביום 9.6.1936: "הנוער היהודי הדתי מחפש לו צורות חדשות להרגשות הדתיות שלו. אינו יכול למצוא עניין בסגנון המקובל, אבל במקום לתקנו ולשפרו הוא יוצר לו צורה חדשה עד שהיא לגמרי דוחקת את הצורה הקודמת… קשה להגיד שהצורה החדשה היא יותר גרועה מהצורה הקודמת… ההעברה מבית חסידי לקיבוץ השאירה בלב החבר הרגשות שונות שמרחיקות אותו ממקורו". אין כאן הצדקת תופעות אלו, אלא ניסיון להתמודד איתן ולהבינן על רקע הזמן.

נגד 'דעת תורה'

"המזרחי" גילה רגישות לעמדה הפוליטית של רבני פולין ואדמו"ריה, אף שרובם המכריע תמכו ב"אגודת ישראל" והסתייגו מהתנועה הציונית. ש"ב פלדמן טען כי ארץ ישראל חשובה וקדושה ביותר ובעניין זה: "הרבו לחטוא בשישים שנה האחרונות כמעט כל רבנינו, גדולינו ואדמו"רינו, עד שמוכרחים אנו לכבוש פנינו בעפר מפני הבושה" (עמ' 206). שלום טרללר (קרניאל), מראשי "השומר הדתי", זעק: "אנו משמיעים את קול הצער הרב ואת מחאתנו נגד גדולי הדור… הרבנים האלה ייתבעו פעם לדין קשה לפני כיסא הכבוד וההיסתוריה היהודית" (עמ' 207).

העולם הרבני היה רווי עימותים חריפים, ורבנים תומכי "המזרחי", הותקפו, בוזו והושפלו, לעתים אף הוכו. בחירות רבני ערים לוו במאבקים בין "אגודת ישראל" ל"מזרחי", שהגיעו לאלימות פיזית. פעמים שאינטרסים אישיים צרים גברו.

רוב מנהיגי "המזרחי" הסתייגו עקרונית ממתן תוקף הלכתי להכרעות פוליטיות (עמ' 216). התנועה הציעה מודל מורכב הרואה באידיאולוגיה הדתית מקור השראה, וברבנים מורי דרך רוחניים, אך מותיר את ההכרעות בידי גופים דמוקרטיים (עמ' 239-238). נדחו הצעות לייסד גוף רבני שיורה בסוגיות שנויות במחלוקת (עמ' 217).

"המזרחי" דחה את שיטת "אגודת ישראל" שיצרה מושג פוליטי, "דעת תורה", והעניקה סמכות-על לרבנים בהכרעות ציבור ופוליטיקה. הרב זלוטניק סבר כי בנושאים פוליטיים אין לשאול את הרבנים, ואין לחשוש מלנקוט עמדות מנוגדות לדעת גדולי התורה (עמ' 222-221). הרב איסר יהודה אונטרמן, לימים הרב הראשי לארץ ישראל, עיצב בליטא בשנות ה-20 מודל דמוקרטי שלפיו חלק מסמכויות הרבנים הועברו למוסדות מפלגתיים (עמ' 223).

מחדל ההתיישבות

"המזרחי" לא אימץ את עקרון "שלילת הגולה" ונאבק למען מעמד היהודים בפולין. בצד עלייה ובניין הארץ ראה מקום לקהילה יהודית בגולה (עמ' 192). הנהגת התנועה פנתה ל"בעלי הבתים" לעלות לארץ ולחזק את ההתיישבות העירונית, שהייתה עדיפה בעיניה על חלוצים צעירים שיבנו התיישבות כפרית. קניאל מצא כי "המזרחי" לא גילה עניין רב בפעילות החלוצים והפועלים (עמ' 57). קוצר ידיה ומחדליה של הנהגת "המזרחי", חוסר העניין של הציבור הדתי בעלייה והעדפה שנתנה ההנהגה הציונית לחוגים חסידיים, כל אלה גרמו למיעוט העולים והמתיישבים בארץ מקרב חברי "המזרחי".

בשנות ה-30 תמכה התנועה במדיניות ה"הבלגה" וגינתה פגיעה בערבים חפים מפשע. בסוגיית גבולות הארץ דגל "המזרחי" בעמדה מקסימליסטית. רוב ראשי "המזרחי" התנגדו ל"תוכנית החלוקה" ב-1937. בין מנהיגיה היו מי שנקטו עמדה מתונה. הרב ניסנבוים, נשיא "המזרחי" בפולין, טען כי אין מניעה דתית או ציונית להסכים ל"תוכנית החלוקה", אם זו הייתה מביאה ישועה לעם ישראל.

ד"ר אסף קניאל הניח לפנינו מחקר רב ערך, כתוב בלשון רהוטה ומוגש כהלכה, כיד הטובה של ההוצאה לאור של אוניברסיטת בר-אילן. המחקר מזמן פתח לדיונים בסוגיות רבות וחשובות שעומדות על סדר יומנו, מתוך עיון בדרכם של ראשוני הציונות-הדתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' בתמוז תשע"ב, 29.6.12