תגובות לגליון שבת הגדול II


בתגובה ל"שוברו בצידו" מאת יואב שורק

הגלות עדיין מרחפת

יואב שורק קובל על העובדה שמאורעות תקומת ישראל בדורנו אינם מהדהדים בסידור התפילה, השומר את נוסחו הגלותי כאילו לא היו דברים מעולם. אבל מאותה אבחנה נכוחה גולש הוא לכיוון מסוכן של משיחיות שבתאית.

אצל יואב שורק המשיח כבר בא והגאולה כבר כאן. הוא מזכיר את דברי הרמב"ם על שיעבוד מלכויות, אבל שוכח, או משכיח, את דבריו על הגאולה בהמשך: "… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". הווה אומר – ב"ה זכינו שתחזינה עינינו בשובנו לציון, אבל, ריבונו של עולם, כמה רחוקים אנו מ"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". שא עיניך סביב וראה. האם אכן בשעת גאולה אנחנו? המלאה הארץ חסד, משפט וצדקה כדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים'?

והרי המצב: מנכ"לית בנק מקבלת עם פרישתה עבור התחייבות להימנעות מעבודה סכום פנטסטי של מאות אלפי שקלים לחודש, הממומן עד האגורה האחרונה מכספי העמלות הנחמסות מקשי יום, הכפויים להפקיד את משכורת הרעב שלהם בבנק. טייקונים נכנסים להרפתקאות פיננסיות בעזרת הלוואות עתק שהם לוקחים מן הציבור. אם הם מצליחים – הרווח משולשל לכיסם ומלוויהם מסתפקים בפירורים. אם הכסף יורד לטמיון – מכיס ההרפתקן לא נגרעת אגורה והציבור נדרש "להסתפר". שועים ורוזנים מתנחלים

בלשכות שרים ומנהיגים רודפי בצע ושררה ועושים איתם יד אחת כדי לשדוד את פשוטי העם מחוסרי הלובי. וכאשר העם מתעורר למחאה שאין צודקת ממנה, דווקא הציבור "הגאולי" מדיר את רגליו ממנה במופגן.

והאם אכן סר מאיתנו "שיעבוד מלכויות"?

היינו קרובים לזה. הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים, שאותו מזכיר יואב, הניח לפתחנו הזדמנות היסטורית חד פעמית. אבל זו הוחמצה החמצה נפשעת. יכולנו לפנות אל יושבי הארץ באדיבות של מנצחים ולקרוא להם לשותפות בבניית ארץ שלווה ומשגשגת, על בסיס ברית בין שתי הדתות היחידות המחזיקות באמונת הייחוד ללא דופי. ארץ שתהא אבן שואבת לפזורה היהודית, הגדולה כהנה וכהנה מפזורת העם האחר, ובעזרתה היו מובטחים קיומה ואופיה של מדינת היהודים לדורות.

הייתה יכולה זאת להיות מדינה יהודית באמת, הבנויה על אדני צדק ומשפט, אהבת האדם ואהבת הגר. במקום זה הקמנו עלינו את הדחליל הדמגורפי, ומאז אנו הולכים ומתחפרים עמוק יותר ויותר בחרדה הגלותית. מדי יום אנחנו יוצרים לעצמנו דחלילים גלותיים חדשים – מהפצצה האיראנית ועד מפגין דני רוכב אופניים. ואל הפטה-מורגנה המדינית מצטרף עיוורון מוסרי. תהליך שיבת עם ישראל לאדמתו התרחק מאוד מן הנבואה "ציון במשפט תִפדה ושביה בצדקה".

הגלותיות המתגברת מתבטאת לא רק בחרדה פיזית אלא גם בחרדה רוחנית. במקום לסמוך על המטען הרוחני שאנחנו מעניקים לבנותינו, אנחנו יוצרים פאניקה מפני הגויים שיחללו את תומתן. במוסף זה התפרסמו לאחרונה כמה מאמרים שעסקו ביחסים בין המינים, ובהם שני מאמרים של הרב יעקב אריאל, נשיא "צהר" ומראשי הציבור הגאולי. שניהם גילו פראנויה מבהילה – חרדה מפני הזר ותרבותו, מפני הליברליזם והמתירנות, חרדה של בני המין האחד מבני המין השני, חרדה של האדם מעצמו.
יואב במאמרו מדבר על "פצצת הזמן" הטמונה בתוך ההלכה הגלותית, שאמורה לפרק אותה עם בוא הגאולה. יש פצצה אחרת, רלוונטית הרבה יותר, והיא הפצצה הטמונה בתוך תהליך הגאולה עצמו. הפצצה הזו מתוארת באופן חד משמעי בפסוקי התורה – "ושמרתם אתם את חוקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". הפצצה הזו, שכבר התפוצצה פעמיים, מתקתקת ומאיימת להתפוצץ שוב. המרעום שלה מגורה לא פחות מאשר בימי שני הפיצוצים הקודמים. חשכת הגלות עוד לא עזבה אותנו.

צבי ליפשיץ

————————–

בתגובה ל"אתגר חידוש ההלכה" מאת יוסי סופר

עת לעשות לה'

אילו התבקשתי לאפיין את מאמרו של הרב יוסי סופר הייתי כותבת כך: אמת, אומץ ואהבת ה'. חתירה לחידוש ההלכה שנובעת מצד אחד מאומץ לראות נכוחה את המציאות, ומצד שני מאהבת התורה ומלימודה, מוכרחה להניע את מי שרואים עצמם שליחי הציבור ומנהיגיו. זה לא עוד מאמר, זו קריאה לדגל!
היום כבר מעט מאוחר. יש לא מעטים שנשרו בדרך בגלל היעדר התהליך, ואי אפשר עוד להסתתר מאחורי גבם של גדולי ישראל האחרונים, שחלקם החלו את מלאכת החידוש אבל חיו לפני שהחל להתרחב בקצב מהיר (בעקבות מהפכת התקשורת והמידע) הפער שבין ההלכה ומנהגיה לבין תרבות החיים המערבית המודרנית. הפער בא לידי ביטוי לא רק בחיי המעשה, ודוגמאות לכך הובאו במאמר, אלא גם במתח שבין ההלכה לבין צורכי הנפש המודרנית, ואף יותר מכך הוא מתבטא בקושי למלא אחר אילוצים חברתיים-תרבותיים שהתהוו בדורות האחרונים כמוצרי לוואי הלכתיים והם בבחינת גולם הקם על יוצרו.
ישנו מרחב הלכתי שממנו אפשר לדלות את החידושים בלי לזייף ובלי לכפות על ההלכה סד שיקצץ או ידכא, חלילה, את רוחה. הפוך בה והפוך בה דכולא בה, וכתובים הדברים בפירוט במאמר. אלא שכדי לקצור ברינה צריך תחילה לזרוע בדמעה, ולכך דרושים שלושה תנאים: התנאי הראשון הוא יושר אינטלקטואלי, הווה אומר חתירה לזיהוי הסתירות ויישובן בכלים מקובלים, סתירות שחלקן מתקיימות וניזונות מהקושי להסתכל לאמת בעיניים; התנאי השני הוא אומץ לב כפשוטו לעמוד מול התקפות חסרות רסן שבוא תבואנה, מול הזעם הקדוש של מי שרואים עצמם בעלי זיכיון ומופקדים-בלעדיים על שמירת נכסי הרוח, האמונה ואורח החיים הדתי; והתנאי השלישי, אך הראשון בחשיבותו, הוא ה-DNA של החידוש הדרוש: אהבת ה', או אם תרצו –  דאגת הבנים לאביהם שבשמים.
בלבי תפילה שהמאמר יוציא מן הכוח אל הפועל את מה שוודאי מצוי בתורה, כי עת לעשות לה'.

בלהה לוי

לשבת פעם בחודש, ולהכריע

נדמה שהקריאה לחידוש פני ההלכה שעלתה במאמרו של הרב יוסי סופר מעסיקה רבים. לכל הפחות בסביבתי התחושה היא שבכל מקום עולה שאלה זו ביתר חריפות. אלא שבמקום שאמצא עוד ועוד תשובות, ככל שעובר הזמן אני מוצא יותר ויותר סימני שאלה.
רבנים רבים מסכימים שיש שאלה, שיש מה לדון ושתפיסת עולם מחודשת (ולא חדשה) נדרשת מעולם התורה. אז למה לא מתכנסים הרבנים ומתחילים לדון בעניין? מדוע רק סביב פרשיות עגומות אנו רואים את כל רבני הציונות הדתית מאוחדים סביב שולחן דיונים אחד? למה חתימה על מסמך משותף לא יכולה להיות תחת מסמך רשמי הדן בשאלות הלכתיות אקטואליות?
מחלוקות תמיד היו בין החכמים, ובכל זאת בעניינים של הלכה תמיד מצאו כיצד להכריע. אולי הדרך הנכונה היא לדון בפרטים לפני שמנסחים כלל. לכנס את גדולי הרבנים, נניח פעם בחודש, ובכל פעם לדון בנושא אחד העומד על סדר היום. לדון לכאן ולכאן ולצאת לציבור עם הכרעה. שנים עשר פסקים מהותיים בשנה. אחרי שנתיים בלבד, לכל היותר שלוש, כבר יהיה ניתן לקחת את הפסקים האלה ולנסות לנסח מתוכם כללים מקיפים יותר. לראות למפרע מה היו הצדדים המכריעים ולנסות לגבש מתוכם הצהרה מגובשת.
נדמה לי שהקושי העיקרי ליצירת סיטואציה שכזו נובע מכך שהיא טעונה אידיאולוגיות שונות וסותרות. הציבור הדתי הוא ציבור ערכי ועל כך גאוותו. אלא שכשהכול אידיאולוגי, לעולם לא נמצא את כולם חתומים על אותו מצע. מנגד, כוחן של המציאות והפרקטיקה בכך שהן מחייבות את כולם.
כאשר יתחילו אנשי הציונות הדתית לנהוג שלום זה בזה, לדבר בפתיחות ואף ולהגיע להסכמה, כבר לא יהיה צורך בתנועות 'חזרה בתשובה' למיניהן. כבר לא נצטרך לדון ב'נתק מהעם' ובאטימות מצורכי ציבור. כל זה כבר יבוא מעצמו, ופרטים קטנים יעלו לחשבון גדול. אלא שלצורך כך יש הכרח להתחיל מהפרטים הקטנים.

דוד בראון

דרשוני וחיו

שני המאמרים של שורק ושל סופר עסקו בצורך ההולך ולוחץ בחידוש ההלכה, תוך הצבעה על היבטים שונים שבהם ההלכה אינה מתאימה עוד לאורחות חיינו במאה ה-21. בשני המאמרים הובע תסכול עמוק מההכרה שהאתגר אינו ניתן לפתרון במצב הנראה לעין. הבעיות הן בעיקר מתחום הפוליטיקה במובנה הרחב: האווירה ברחוב הדתי היא שמרנית וקצרת אופק, ולכן אין בה לגיטימציה לשינויים בהלכה.

מערכה אבודה

אכן, השמרנות אינה מוכנה להקשיב לקול ההיגיון כי היא עצמה אינה מעריכה אותו יתר על המידה. לא במקרה מעדיפים במחוזותינו את ספר הפילוסופיה האנטי-פילוסופי "הכוזרי" על פני "מורה הנבוכים". רוב החברה הדתית מעדיפה להפטיר כדאשתקד, כנראה משום שהמצוקות של חוסר ההתאמה אינן מטרידות אותה באופן ממשי. הדתיות העממית היא, כנראה, בעיקר שמרנות ומסורתיות, ויסוד האמת שבה מודחק שוב ושוב.
רוב הציבור הדתי מתיחס להלכה כאל משחק – אמנם משחק רציני מאוד – שיש בו כללים דמיוניים, שלא חייב להיות קשר בינם לבין המציאות היומיומית שלפיה הוא חי. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר מכך אינו מטריד את הציבור הדתי, כיוון שחייו מתנהלים בשני מסלולים במקביל כשלכל מסלול יש מערכת חוקים והגדרות משלו, ולא קרב זה אל זה. היחס המצטייר לעולם הקודש וההלכה הוא כאל תחום המודר מחיי החולין, מקודש ומרומם, ולכן חסר כל משמעות. ניתן לומר, בפרפרזה על האִמרה התלמודית הידועה: מתוך שאין יודעים בקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך כיזבו בו. מבחינה זו ניתן לצרף לרשימה גם מאמר שלישי באותו גיליון – זה של י' לבקוביץ, המתאר מצב דומה בעולם החרדי.
המצב הזה מקשה על ה"נביאים" שבינינו, אלו שפיהם ולבם שוים, המנסים לחיות בעקשנות לפי מערכת ערכים אחידה בכל העולמות שלהם. אנשים אלו מתמודדים לעתים עם הסתירות בין העולמות הללו על ידי תיקון של אחד מהם, מחיקת חלקים מתוכו וכו'. בדרך כלל מדובר בתיקון ההלכה והתפילה, כדי להתאים אותם למערכת החיים ה"אמיתיים" – חיי החול. אנשים אלו אינם מוערכים בחברה הדתית, ומודבקים להם תווים מתווים שונים, למרות שכוונותיהם לטובה. לאחר הטראומה השבתאית אין עוד תוקף לרעיונות האנטינומיים שבהלכה, שעליהם דיבר שורק, ולאחר הטראומה הרפורמית קשה לערוך תיקונים בהלכה ולהיחשב "דתיים", אם אין מדובר בהחמרות – למרות שהם מוצדקים מכל בחינה עיונית.
בארה"ב, שם הכינוי "קונסרבטיבי" אינו כינוי גנאי, קל אולי יותר להתקדם בכיוונים אלו. בארץ, שבה נאחזים אנשי הציבור הדתי-אורתודוקסי זה בזה בלפיתת חנק, נראה שהסיכוי לכך נמוך בהרבה. כל סטייה מוצגת עדיין כבגידה בציבור הדתי כולו, והגינויים מוחלים מיד לא רק על הדרך אלא בעיקר על האדם האחראי לה. הסלחנות כלפי הסוטים מהדרך תלויה בשאלת הסיכון הציבורי של סטייה כזו: ככל שהמתיר הוא בעל משקל ציבורי גדול יותר, כך עוצמת הגינויים תגדל.

עמידה לתפילה

אתייחס רק לאחת הדוגמאות שבמאמרים, ואנסה להציע לה פתרון שאינו כרוך בשינוי ההלכה. ייתכן שניתן ליישם את ההצעה גם לדוגמאות נוספות.
במאמרו של יואב שורק מופיעה, בדרך אגב, הדוגמה של תפילת הקבע. בצדק טוען יואב שהחלת החיוב להתפלל שלוש פעמים ביום נגרמה מחורבן המקדש. הוא מזכיר במאמר זה את הצעותיו במאמרים קודמים לצמצם את החיוב הזה לתפילה אחת ביום, או להפוך את ההשתתפות בתפילות לעניין אישי וולונטרי.
מחקר בתולדות התפתחות תפילת הקבע יכול להועיל כאן. נראה שעוד לפני החורבן נעשו מאמצים על ידי חכמים רבים שהשתייכו לזרם הפרושי לבנות מודל של תפילת ציבור, בעיקר בשבתות ובחגים. תפילה כזאת דומה בקווים כלליים לתפילות שנוצרו בקהילות חדשות אחדות, מהסוג המכונה "קהילות חילוניות": התפילה מתקיימת פעם אחת ביום, בימים חגיגיים, והיא נערכת על ידי מוביל תפילה הסוחף אחריו את הקהילה כולה. ההשתתפות בתפילה היא וולונטרית, ועם זאת התפילה מקבלת דפוסים קבועים.
המגמה בכינון התפילות הציבוריות בחגים, עוד לפני החורבן, נועדה לקיים את הרעיון הפרושי המרכזי של ביזור הפולחן והקדושה והפצתם לציבור כולו, בניגוד למגמה הצדוקית של ריכוז הפולחן והקדושה בחוג מצומצם של כהנים. התפילה המתוארת כאן לא יועדה לצורכי היחיד, אלא דווקא לקהילת היהודים שמחוץ למקדש, שהודרו מעבודת האל על ידי הצדוקים.
מרגע שבטלה עבודת הקרבנות במקדש, הפך הצורך בתחליף המבטא את המחויבות של האדם לא-לוהיו מחוץ למקדש למובן יותר מבעבר. הדפוסים שפותחו במקורם עבור הקהילות הוולונטריות שימשו – בהתאמות מעטות – לתפילת החובה של היחיד.
כמעט כל החכמים הסכימו בעניין זה, למרות דבריו הנכוחים של ר' אליעזר "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים". נכון, אין תפילתנו תחנונים, אלא היא בעיקר פולחן אישי לקב"ה, וביטוי המחויבות שלנו אליו המתקיימת בעצם עמידתנו בתפילה. היסוד של הכוונה בתפילה, שפורש מאוחר יותר כחובה להבין את המילים שבה ולהתכוון להן – הפך לדרישה בלתי אפשרית לאדם ממוצע, ובכך נשאר כסמל לאבסורד המובנה בתפילה מעצם קיומה, כפנייה של אדם לא-לוהים.
במובן זה צדק ליבוביץ, כאשר תיאר את הסיבה העיקרית המניעה אנשים להתפלל "כדי לקיים מצוות תפילה". איני מסכים עמו לגבי תוכני התפילה – לתכנים אלו תפקיד חינוכי חשוב – אבל העמידה לתפילה חשובה יותר. לכן, למרות שבדרך כלל רוב המתפללים אינם מתכוונים לאף מילה ממה שממללות שפתיהם, הם עדיין "מתפללים". כלומר המודעות שלהם היא שהם מקיימים את חובתם הדתית. לכן אין מקום לדעתי לשנות את המסגרת של תפילת הקבע, שהיא אחד מעמודי התווך בזהות של הציבור ה"דתי".

דרשנות טבעית

אחר כל הדברים האלה, עדיין נשארו חלקים נכבדים מהטקסטים של התפילה המסורתית ושל טקסים כמו ברכות הנישואין, ההגדה של פסח ועוד ועוד – לא רלוונטיים. אמנם אי הרלוונטיות הזאת אינה מצדיקה את ביטול התפילה, ורבים מהמתפללים אינם מוטרדים ממנה כלל, אבל בכל זאת היא מציקה. מה עושים איתם?
למעשה מתבצעים באופן אינטואיטיבי מדרשים ופרשנויות לטקסטים הבעייתיים הללו, המאפשרים לציבור להמשיך ולדבוק בהם למרות שהפשט אינו מתאים לכך. כשם שחז"ל עצמם החזירו לתפילותיהם את הביטוי "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", כך יכולים גם אנחנו לעשות. להלן שורת דוגמאות של מדרשים כאלה. לא לכולם אני מסכים אישית, אבל מי שירצה יוכל לאחוז בהם או באחרים:
התפילה הגלותית לשיבת העם לציון עשויה להתפרש כתקווה לחזרת ציון (מדינת ישראל, או העם) בתשובה, במובנים אלו או אחרים. הבקשה לגאולת ירושלים ולבניינה מתפרשת בפועל כתפילה לבניין בית המקדש, שהרי ירושלים בנויה כפי שלא הייתה מעולם. הבקשה להחזרת המשפט לידי היהודים עשויה להתפרש שוב במובנה המקורי מישעיהו, כתקווה לביטול השחיתות בבתי המשפט – או לחלופין כבקשה להחלפת שופטי בג"ץ בשופטי בד"ץ. התחינה לשחרור ולגאולה מעול הגלות עשויה להתפרש כשאיפה להגברת כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל עד כדי חוסר תלות מוחלטת באומות העולם (והעובדה ש"אין חיה כזאת" אינה משנה דבר…). שבירת הכוס בחתונה מתפרשת בדורות האחרונים כאזכור לחורבן המקדש, למרות שלא זאת הייתה המשמעות המקורית שלה. הפרשנות הזאת מתאימה במיוחד למי שעיקר עולמו בציפייה לבניין המקדש. גם מנהגי חתונה נוספים הולכים ומתפרשים בצורות רבות ומגוונות, ואכמ"ל.
היכולת המרשימה של הטקסט המקודש לשרוד ולחדש את משמעותו, גם כשכל המצב הגיאוגרפי, הדמוגרפי והפוליטי שונה לחלוטין – מוכיחה שוב את כוחה של הפרשנות, ואת חיוניותה. הקיום של פרשנויות רבות לטקסט אחד מעביר את האחריות לכוונה – אם בכלל מתכוונים בתפילה – אל המתפלל. התפילה אינה אוצר ערכים קבוע שעלינו להתאים את עצמנו אליו, אלא היא טקסט הסובל פירושים אחדים. אנחנו נקראים להכריע ביניהם, ובלבד שנמצא אחד שעִמו אנו יכולים להזדהות.
אין ספק שגם לפרשנויות הללו יש גבולות, ובהחלט קיימים בתפילות טקסטים שקשה מאוד לחיות איתם. למזלנו מדובר בעיקר בטקסטים שניתן למחקם ולהמירם בלי שהדבר יורגש בדרך כלל, כגון בתפילת "נחם" ובתחנון של שני וחמישי. כיוון שהגאולה השלמה עדיין רחוקה מספיק מאיתנו, התפילות ממשיכות לשרוד, ומוצאות לעצמן מובנים חדשים מבין הצרכים האקטואליים שלפתחנו. למזלנו אין אנחנו – ברובנו – מתכוונים לכל מילה, בודאי לא כפשוטה, וכוחנו עמנו לפרש ולדרוש את המעט שאנחנו מתכוונים לו.
ייתכן שדרך זו של פרשנות יוצרת, המתאימה את המעשה ההלכתי למובנים חדשים, יכולה לשמש גם בהקשרים נוספים, ולעיל רמזתי על דוגמאות אחדות לכך.

רונן אחיטוב

———

בתגובה ל'קיפאון הקדוש' מאת ישראל לבקוביץ

יש ערך ללמדנות

כחוקר ספרות חז"ל, הנני מסכים עם טענתו של לבקוביץ שלפיה הרבה מן הסברות והתירוצים של גדולי הלמדנות אינם עומדים תחת הביקורת על פי הגישה ההיסטורית-דיאכרונית שרווחת כיום בעולם המערבי. אלא שתקיפתו הגורפת את עצם המוסד של הלמדנות המסורתית היא מוגזמת ומוטעית. בראש ובראשונה, יש הרבה יותר בשמים ובארץ מפוזיטיביזם היסטורי. חלילה שהפוזוטיביזם יהיה קנה המידה הבלעדי שבו אנחנו, יהודים נאמנים למסורת, נמדוד את האמת. יסודותיה של הלמדנות שלבקוביץ רואה אותם כמופרכים מאליהם – היות התורה מקשה אחת שצריך ליישב כל סתירה שבה, וההנחה שיש לכל מילה ומונח בתורה משמעות כמעט אינסופית – הם הם יסודותיה של ההרמנויטיקה היהודית המסורתית. כך קראו בעלי המדרש ההלכה והאגדה את המקרא, כך ניתחו האמוראים ועורכי התלמוד את המשנה וכך הבינו רבנו תם והרמב"ן, תלמידי תלמידיהם וממשיכי דרכם, את התלמוד.
נכון שהמסורת כללה גם קו פרשני יותר פשטני, אבל אי אפשר לדחות את דרכם של בעלי התוספות שכבשה את כל ארץ אשכנז ודרך הרמב"ן גם את ספרד. הווה אומר, ובניגוד לטענתו של לבקוביץ, הלמדנות איננה חידוש גמור של העידן המודרני, אלא היא צומחת מהמסורת המדרשית שהיא דרך המלך של הפרשנות התורנית לדורותיה. על השולל את עיקרי הנחות הלמדנות להסביר למה אינו נוטש את המסורת לחלוטין.
יתר על כן, אפילו ממבט אקדמי מערבי, ישנו ערך רב ללמדנות הקלאסית. הדיסציפלינה הנוכחית של "חקר התלמוד", עם כל הישגיה ותרומתה נשענת על ארגז כלים מאוד מצומצם שירשה ממייסדיה במאתיים השנה האחרונות. רק לאחרונה החל העיסוק המחקרי למצוא את מקומו בעולם המגוון והבין-תחומי של מדעי הרוח והחברה של ימינו, שבו יש מקום לקריאות דיאכרוניות וסינכרוניות גם יחד. אכן, ואולי כתגובה לעיסוק היתר בלמדנות הקלאסית של עולם הישיבות, חוקרי התלמוד לא מפגינים עניין רב בעולם העשיר והמורכב של ההמשגה ההלכתית (יוצא דופן חשוב לתופעה זו הוא ספרו הנפלא של פרופ' לייב מוסקוביץ Talmudic Reasoning). אך בסופו של דבר הלמדנות היא השפה המפותחת היחידה שבה יכולים אנו לדבר ולחשוב על העולם הקונספטואלי-משפטי של חז"ל והראשונים.
כפי שכתבתי לפני מספר שנים במאמר באנגלית שפורסם ב-AJS Review, לרקע למדני השפעה חיובית דווקא על מחקריהם של מספר חוקרים צעירים. חקר התוכן הקונספטואלי של התלמוד חיוני לכל מי שרוצה להבין אותו ויש הרבה ללמוד בעניין זה מגדולי הראשונים והאחרונים. חבל להמציא את הגלגל מחדש כשעומדים לרשותנו שלל תקדימים וחומרים זמינים לכל דכפין.
לסיום, לפני כעשרים שנה השתתפתי בסמינר של פרופ' יעקב זוסמן, מגדולי חוקרי התלמוד בימינו. הוא טען בפנינו שהספר "אתוון דאורייתא" של  הרב יוסף ענגיל ז"ל תרם יותר להבנתנו את התלמוד מכל המחקר האקדמי של המאה העשרים. הפרופסור מן הסתם דיבר בלשון גוזמה, אבל המודל שהוא הציג, כבוד והוקרה הדדית בין בעלי המחקר ובעלי החקירה, הוא ודאי נכון לכל מי שרוצה להבין ולהשכיל בלימוד התלמוד והתורה שבעל פה.

משה שושן
ד"ר משה שושן חוקר ספרות חז"ל ומרצה בביה"ס ע"ש רוטברג לתלמידי חו"ל ליד האוניברסיטה העברית

אנכרוניסטי ומסוכן

מוסף 'שבת הגדול' האחרון היה מלא וגדוש מאמרי עומק של כותבים שונים, שאת רובם חרז הרצון למצוא דרך חדשה ומהפכנית בקיומה של ההלכה והאמונה האורתודוקסית ובאופן לימודה. אף שאי אפשר לכרוך את המאמרים השונים בכריכה אחת, אני מבקש להתייחס בקצרה לרוח הנושבת מהם, שאני מזהה בה בעיה גדולה מאוד. אני כותב את הדברים מתוך אהבה רבה ומתוך אהדה למגמה המשתקפת מתוך המוסף: רצון ליצור התאמה בין התורה הכתובה והמסורה לבין החיים המודרניים ושיבת ציון המתחדשת.
מאמריהם של הרב יוסי סופר, יואב שורק וישראל לבקוביץ, הכתובים ומנוסחים באופן מעניין, רציני וקריא, קוראים תיגר על נקודות בסיסיות ביותר בהלכה היהודית. גישתם של כותבים אלה הִנה הרת סכנות בכל מה שקשור לשימור הקיום היהודי, ואנכרוניסטית ביחס להתפתחות ההיסטורית של התורה בימינו. ההיסטוריה היהודית רצופה ניסיונות לחדשה. הטענה כי אין רלוונטיות יותר לקיום המצוות חזרה על עצמה לא פעם ולא פעמיים במהלך חיינו הלאומיים. די אם נזכיר את ההתייוונות, הנצרות, האסלאם, הרפורמה, הבונד ולאחרונה אף החילוניות מבית מדרשם של הרצל, נורדאו, גורדון ובן גוריון. כל אחת מן התנועות הללו טענה – בדרכה שלה – טענות על הפער בין השמרנות ההלכתית ההיסטורית לבין ההתחדשות התרבותית הסביבתית.
בחלק מהטענות הללו היה היגיון רב. הבעיה בכל אלה לא הייתה רק בשאלות. הבעיה העיקרית הייתה בתשובות. אף לא אחת מן התנועות הללו (למעט אולי הנצרות) לא נתנה תשובה אמיתית שהחזיקה מעמד לאורך זמן, מלבד האורתודוקסיה היהודית. במילים אחרות, למרות שאלות קשות על דיסוננס קוגניטיבי או חוסר התאמה בין התרבות הכללית ליהדות, רק היהדות הנאמנה להלכה נשארה איתנה לאורך מאות שנים.
הכותבים השונים ב'שבת הגדול' שואלים שאלות חשובות. אולם תחושתי היא כי הם עושים זאת מתוך פסילה וביקורת של העולם ההלכתי הקלאסי, גם אם הם חשים חלק ממנו. ניסיון ליצור תורה חדשה, תוך מחיקת מאות שנים של התדיינות הלכתית וללא דיון רציני עם גדולי הדור, איננה לגיטימית בעיניי, ואיננה יכולה להיחשב דיון רציני ומעמיק מתוך עולמו של בית המדרש. אם שואלים שאלות, ואין תשובות אמיתיות, אנו עלולים למצוא את עצמנו בפני שוקת שבורה, כלומר – פריקת כל עול ושבירת מסורת על ידי רבים, במיוחד מבני התשחורת. האמנם זה מה שרצו הכותבים?
זאת ועוד, ביקורתם של הכותבים על העולם השמרני משתמשת במתודות חשיבה מודרניות-מערביות שיסודן בשלהי המאה ה-19. אך מאז עבר זמן. אל עולם החשיבה המקובל נכנסו מערכות חשיבה פוסט מודרניות ומיסטיות, ואנו עדים לתשובה המונית אל המקורות היהודיים ואל ההלכה בהיקפים שלא ידענו בעבר. האם שימוש במתודות מדעיות של סוף המאה ה-19 הוא אכן המענה הטוב ביותר למציאת הרלוונטיות של המצוות? האם אין כאן אנכרוניזם זועק לשמים?
עולם החשיבה החילוני, זה שמרד והוציא את המוני בית ישראל מתוך בית המדרש, הולך וקורס אידיאולוגית ומעשית. החינוך הציוני החילוני הולך ומאבד אחיזה בקרב הנוער, והציבור כולו מתבונן אל היהדות האמונית ומבקש תשובה למצוקותיו האידיאולוגיות. והנה קמה חבורת הכותבים, ומציגה בפני הציבור מראה האומרת: "חִזרו לאחוריכם". התשובה לשאלותיכם לא מצויה בתורה ההלכתית המסורתית, אלא דווקא במרד הקדוש שלכם. אמנם אתם קורסים, אבל אנחנו, שומרי התורה שזנחו את בית המדרש הקלאסי, חושבים שצדקתם.
האמנם זוהי התרופה שלה זקוק הדור שלנו? האמנם בעידן של התפתחות מדהימה של התלמוד והשפעתו על העולם כולו ובעידן של העמקת הלימוד ההלכתי הנפלא – יש פתאום להיזקק למונחים מחקריים כדי לקעקע את עולם הישיבות מתוך החוג האקדמי לתלמוד? ובכלל – האם שמע לבקוביץ' על המתודה הסטרוקטורליסטית השוללת את ההקשר ההיסטורי בבואה לחקור טקסטים? ויואב שורק – האם אין בכותרת למאמרו, שלפיה "חז"ל עיצבו את עולם ההלכה של 'הזמן הזה' תוך השתלת שבב-ביטול שאמור להפעיל את עצמו בשעת גאולת העם", יומרה גדולה מדי? האמנם התכוון בן זומא לבטל את כל עולם ההלכה בימות המשיח? והרב יוסי סופר – האם הוא מבין את עומק המשבר שהוא עשוי ליצור בקריאת התיגר שלו על מערכת הלכתית מסועפת הבנויה על השקיעה, הזריחה ושאר זמני היום? והרי לא רק עולם התפילה וזמניה יינזק; גם עולם ההלכה של המשפחה היהודית וטהרתה, גם השבת, ובכלל – עולמות ענקיים של זמן! ובאשר לטענותיו האחרות, האם יש לו לרב סופר, שאיננו בוטח בגדולי הדור, את הכתפיים הענקיות להחליפן?
האנכרוניזם הזועק מתוך המגמה הכללית של הכותבים איננו רק שגוי, הוא מסוכן. הוא מסוכן כלפי בני הנוער, שדומה להם כי חינוך רב שנים הנשען על דורות של לימוד תורה, ואשר הוכיח את נאמנותו לא רק ליהדות אלא גם לציונות הרבה יותר מהוגי דעות חילונים, איננו רלוונטי. נוער שנראה לו כי שאלות הלכתיות הרות גורל של יום ולילה, קודש וחול, שאלת מעמדם של גדולי תורה ושאלת כבוד תלמידי חכמים, שאלת מעמדם של התלמוד ושל השולחן ערוך – כולן עומדות לפתע על כרעי תרנגולת מתוך איזה שבב שהעמיד בן זומא או מתוך איזו טענה על פלפולו של ר' שמעון שקופ.
כמחנך וכמי ששותף לרצון להביא להתחדשות, אני קורא לכותבים השונים לבדוק היטב האם כתיבתם אכן מתאימה לדורנו, או שמא הם מתכתבים עם הוגים שעבר זמנם והתערערה דרכם.
חשוב לשאול שאלות, אולם דומני כי עדיף לעשות זאת מתוך ענווה של תלמיד, ומתוך הבנה כי לא תמיד יימצאו התשובות. לפחות לא כרגע. ואם לצטט את דברי העורך, "מסתבר שגם מהפכות עמוקות מאוד, המתרחשות במהירות, זוקקות אחריהן דורות של התייצבות ועיבוד, ומצפות למנהיגות והכרעה".
האם הכותבים רואים עצמם כשואלי שאלות, ועושים זאת במידת האחריות החינוכית המינימלית, או שמא הם מציבים עצמם כמנהיגים ומכריעים, גם אם לא הוסמכו לכך על ידי איש?

יעקב שפירא
הרב יעקב שפירא הוא ראש מוסדות 'יעוד' בירושלים ובאפרת

לא זו השאלה

הוויכוחים המתסכלים ביותר, בעיניי, הם אלו שבהם אחד הצדדים טוען "אבל לא זו השאלה!", ומבקש ללמד את בר הפלוגתא שלו מהי באמת השאלה שעליה הם דנים. מביך למצוא את עצמי באותה עמדה, אבל קשה לחזות במחפשי המטבע מתחת לפנס כאשר אתה רואה אותו מונח במקום אחר.
כותרת מוסף "שבת הגדול" האחרון הייתה "מחכים לחכמים – על אתגרי השעה והמנהיגות הנדרשת להם". רבים מכותבי המוסף רואים את אתגר השעה בהתנעה מחודשת של מנגנון הלימוד ופסיקת ההלכה, כדי שיגיב בזריזות, בחדשנות ובנועזות למציאות המשתנה. חלק מהכותבים אף מצהירים כי בניגוד לכותרת המוסף, הם אינם מחכים לחכמים אלא מחדשים בעצמם הלכות. ואני תמהה: איך לא חשו אותם כותבים שכאשר הם פוסקים לומר "נחם" בתשעה באב כדי להיות מתואמים עם המציאות, הם במו ידיהם מרחיבים (שלא במודע, כמובן) את הסדקים המאיימים על קיומנו; אותם סדקים העלולים לגרום, חס ושלום, ששוב תהא תפילת "נחם" אקטואלית בכל מובניה.
כי אתגר השעה אינו נוסח התפילה, נפח הכזית או היחס לנוצרים, במחילה מכבוד הכותבים. אתגר השעה, שעליו נקום או ניפול, חס ושלום, הוא צמיחתנו שוב לאומה אחת. האתגר הוא מציאת מכנה משותף לכל המגזרים ותתי המגזרים, העדות, הפלגים והקבוצות היושבים בארץ הזאת, ואינם מפסיקים להתקוטט ביניהם ולחטט במחלוקות שביניהם, כמו מסרבים לתת להן להגליד. כל כך גדולות הן המחלוקות, כל כך אדירים הזעם והשנאה שבעקביהן, עד שיש המקצינים והופכים למעין "שהידים" יהודים – מוסרים עצמם לנידוי המדינה בעמים ולפירוקה ממש, אפילו במחיר כריתת הענף שעליו הם, משפחתם וחבריהם יושבים.
הכול יודעים למי מכוון המשפט הקודם, אבל האמת היא שהוא אינו חל רק על שמאלנים קיצונים, או על הפלג המטורף של 'נטורי קרתא' המתחבק עם אחמדינג'אד. כל כך מחלחלת השהידיות הזאת בתוכנו, עד שקשה למצוא קבוצה אידיאולוגית שלא תגיב, כשתידחק בגבה אל הקיר, בקריאה "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו!". החילוני הדורש לגייס חרדים בכפייה, החרדי המסרב לכל פשרה, נער הגבעות שמיידה אבנים בחיילי צה"ל, איש השמאל המקדם חורבן מאחזים – כולם דורשים שהישות הקיימת כאן תתנהל אך ורק על פי ערכיהם, והם חותרים למטרה זו גם במחיר פירוק המסגרת השברירית המאחדת אותנו.
אנחנו מוקפים סכנות. מקרוב ומרחוק מבקשים חורשי רעתנו לפגוע בנו. לו יכלו היו משמידים אותנו כרגע. רק בחסדי ה' ובהשגחתו עלינו אינם מצליחים לכלותנו, אך הם אינם חדלים מניסיונות לפגוע בכלכלתנו, להכפישנו ולבזותנו באומות, ולקדם בכל דרך את שאיפתם למחוק את המדינה היהודית מהמפה. למטורפים דמינו, כאשר אל מול סכנות אלו אנחנו מתקוטטים כך בינינו, ומכלים את כוחותינו על ויכוחים המרבים ניכור ושנאה בין אחים, מפוררים ומפרקים אותנו מבפנים.
אפשר להבין כיצד הגענו למצב חולני זה. ראשית כפה עלינו הקב"ה להתקבץ מאזורים שונים ומתרבויות שונות לארץ אחת. אחר כך כפה עלינו האח הגדול הציוני-סוציאליסטי שלטון חזק ולא סובלני, מתוך רצון מודע לייצר כור היתוך שיחבר את כל הפלגים לאומה אחת. כור ההיתוך כמעט הצליח במשימתו, ולרגע הבזיקה כאן דמות אחת, והסתמנה זהות מנותקת משורשיה ומסביבתה, מנוכרת לחלום הדורות שהגשימה. המהפכה הציונית יצרה מין מודל, הישראלי החדש, שמולו הגדירו עצמם כל רסיסי העם השב לארצו. אך היצור המלאכותי והזמני הזה התפורר בחזרה לאבק, ואמו יולדתו, האליטה החילונית, נמצאת כיום בדעיכה רעיונית ודמוגרפית, מפרפרת בניסיונות אחרונים לקבע את שליטתה.
שקיעת האליטה החילונית מותירה את החברה הישראלית נטולת חזון ומסוכסכת מתמיד. כל כך עסוקים אנחנו במריבות, שאין אנו פנויים למלחמת הירושה, ואין נוטל את רסן ההנהגה. בעת הזאת אנחנו זקוקים להוגים, חכמים ומנהיגים, שיתוו לנו דרך ויציבו בפנינו חזון אמיתי, מאחד ומרומם; חזון שייתן משמעות מובנת לקיומנו כאן, שייתן מקום לכל אחד מפלגי העם לבטא את ייחודו, ולתרום לבניין האומה. אנחנו זקוקים למחנכים דגולים, שילמדו אותנו לתקשר זה עם זה ברובד אחר, פנימי ומקרב, שיעצבו איתנו זהות יהודית ארץ ישראלית.
כותבי מוסף "שבת הגדול" הם אנשים חכמים, ערכיים ואכפתיים. גם בהם גנוזים הכוחות להשתתף בבניין החזון הזה. במקום זאת, חלקם עוסק בחריצות בכינון מגזר חדש, מגזר "מחדשי ההלכה הלא רפורמיים" ייקרא לו. הם מפלפלים בפרטי ההלכות ומשוכנעים כי זהו אתגר השעה. הבית בוער, והם סוברים שהאומה העברית תחדש כנשר נעוריה אם יפסקו שכזית הוא בגודל זית רגיל. אנא מכם, רבותיי, במקום לעורר לנו מחלוקות חדשות, קחו אותנו לעומקים אחרים. השקיעו את חכמתכם ודמיונכם בפתרון האתגר האמיתי של השעה, בבניית אומה אחת, חיה ויוצרת, מן העצמות היבשות הללו. מצאו את הדרך לקבץ את כל הגוונים והפרגמנטים לגוי אחד בארץ. התחדשות התורה שאתם כה מייחלים לה תבוא אז מאליה.

נעה איתם

—————————–

בתגובה ל"דיאלוג יהודי נוצרי: חשיבה מחודשת" מאת שלמה ריסקין

להיזהר מן ההשפעה

הרב ריסקין טוען במאמרו כי ניתן לקיים דיאלוג עם אנשי דת נוצרים, וכך הוא אכן נוהג במשך שנים רבות. אך ברצוני דווקא להזהיר מפני השפעה סמויה או גלויה של הנצרות על העוסקים בדיאלוג. לפעמים העיניים מסתמאות ולא שמים לב להבדלים. משפט שמאוד צרם לי, וייתכן שהוא מעיד על קרבה כזאת שנוצרה בבלי דעת, הוא שהאסלאם "שהפך את אלוהיו לשטן מבקש להמליך שטן זה על-פני אלוהי החסד הרחמים, המוסר והשלום שלנו". מה שהפריע לי במשפט הזה הוא העובדה שהניגוד לאלוהי האסלאם הפונדמנטליסטי אינו א-לוהי ישראל, אלא דווקא האלוהים הנוצרי. הנצרות דגלה כידוע בחסד ואהבה, ואילו היהדות לא הלכה באף אחד משני הקצוות הללו. בא-לוהי ישראל יש מידת החסד ויש מידת הדין, סטרא דימינא וסטרא דשמאלא. ציור א-לוהי ישראל רק כ"אלוהי החסד והרחמים" הוא עיוות, אף שהוא נשמע פוליטיקלי-קורקט. ציור זה עלול גם להביא לידי קשיים תיאולוגיים. אל לנו לטשטש את ההבדלים בינינו לנוצרים. גם ההתנצלות והגינוי של הוותיקן את האנטישמיות במהלך הדורות דורשים עין חשדנית. שכן היום בעולם המערבי חייבים "לדבר יפה" ולהתנצל על טעויות. אך אלה רק מילים, ואין להתפעל ממילים דיפלומטיות.

יהונתן כהן

הרב היה מתנגד

דעותיו של הרב ריסקין הפרוסות במאמרו מהוות סטייה קיצונית מהקו המקובל, ולפיו עמדתו ההלכתית של הרב סולובייצ'יק פוסלת דיונים תיאולוגיים בין הדתות, דיאלוג וויכוח על ענייני אמונה פרטית, דוקטרינה ופולחן. בשנים האחרונות אף אישרה זאת מועצת הרבנים האורתודוקסים של אמריקה (RCA).
חיבורו ההלכתי של הרב סולובייצ'יק "עימות" על העימות בין הדתות הוא יצירת מופת נצחית ויש לו משמעות מיוחדת דוקא היום, כאשר העם היהודי מנסה לנווט לאורך הקו הדק של מגע עם קהילה נוצרית תומכת בישראל, מבלי ליצור קשרים תיאולוגיים העלולים למוטט את הגבולות המקובלים שבין הדתות השונות ובסופו של דבר להעמיד בסכנה את עקרונות היהדות ויסודותיה.
"עימות" נכתב במגמה לשמר את ייחודו של העם היהודי בתקופה של שינוי, הערכה מחדש והרהורי-אשמה בעולם הנוצרי. ההלכות וההנחיות כפי שקבע הרב סולובייצ'יק הִנן כה מקיפות ומרחיקות לכת עד שיש להן נגיעה עמוקה כיום, ולא חשוב אם מגמת העולם המשתנה תדיר היא פילו-שמית, אנטי-שמית או בלתי יציבה.
הרב ריסקין, תלמיד לשעבר של הרב סולובייצ'יק, בחר ללכת במסלול תיאולוגי השואף למצוא קווים משותפים, קשרים של ברית ו"שוויון דתי" עם הנוצרים האוונגליסטים. ברור מדברי הרב סולובייצ'יק אשר פורסמו בנספח ל"עימות" שהוא מתנגד לדיאלוג ולדיונים בדיוק בגלל אותם עניינים שהרב ריסקין מציג במרכז הדיאלוג התיאולוגי היהודי-נוצרי שלו.
יש לזכור שללא שום קשר לשינויים החיוביים המתרחשים בעולם הנוצרי, הנצרות האוונגליסטית נשארת מחויבת ליוזמות מיסיונריות, והיא שואפת לשחוק את המחסומים בין דתם ליהדות, כך שהתוצאה תהיה התבוללות בנוסח "אדם אחד חדש" בחסות נוצרית. סכנת השילוב הדתי הדאיגה באופן מיוחד את הרב סולובייצ'יק והיא נושא קבוע לאורך ה"עימות". לצערי, יש הוכחות מרובות שאותם נוצרים שהרב ריסקין מזכיר ומשבח במאמרו מעורבים באופן פעיל בשליחות מיסיון כזו בקרבנו. הגיע הזמן ש'מקור ראשון' יפרסם כתבה ובה פירוט של אותם נוצרים ידידים שמאחורי גבינו גם מעורבים במסיון!
אין אלא להביע צער על כך שהרב ריסקין בוחר לא רק להתעלם מציוויי הרב סולובייצ'יק, אלא גם לפרשם שלא כהלכה. הוא פרץ את הגבולות שהתווה הרב בעמל כה רב כדי להבטיח את ההמשכיות הרוחנית של היהדות, למעננו ולמען ילדינו.

שלום גולד
הרב ד"ר שלום גולד הוא המנהל התורני של JewishIsrael.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בסיון תשע"ב, 8.6.2012

About these ads

פורסם ב-8 ביוני 2012,ב-גיליון בהעלותך תשע"ב - 774, גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. לנעה איתם, אני מתקשה להבין מה רצונך. טוטליטאריות מחשבתית? שכל העם יהיו שפה אחת ודברים אחדים? הרי זה מסתיים במגדל בבל!

    ולפי איזו דעה את רוצה שיתיישרו? שלך?

    המחלוקת היא נשמת אפה של היהדות. "אלו אלו דברים א-לוהים חיים" הם הבסיס לכל יצירתיות והתפתחות רעיונית. הגיליון שאת מתגוללת עליו הוא דווקא מופת של מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים.

  2. לרב שפירא, לא הבנתי למה אתה מתגולל על הרב סופר. הוא הרי רק שאל שאלות, לא נתן תשובות, ובזה דומני שאתה תומך…

    ולגבי הכתפיים הרחבות – היכן מצינו כאלה בסביבה? ומי הוא זה שיקבע כתפיו של מי רחבות יותר?

  3. הרב יעקב שפירא כותב כמה דברים, ואולי כדאי לנסות ודון בטיעון שלו לחלקיו.

    טענה אחת היא הטענה מן הסוציולוגיה, שבעצם אומרת דבר פשוט מאד: חבר'ה, אם תתחילו לשנות הכל יתפרק בקול נפץ מחריש אזניים, לכן שבו בשקט. כפי שאמר הרב מבריסק בשעתו שהיהדות בדורנו היא בגדר של גוסס שאסור לגעת בו שמא תצא נשמתו.

    יכול בהחלט להיות שזו טענה נכונה, אבל מי שטוען אותה צריך להבין את חולשותיו: הוא צריך להודות, אם
    הוא אדם הגון, שאין לו (ולא לרבניו) מושג ירוק באשר לרצון השם בעולם, שאנחנו במצב של ארכאולוג שמחזיק כד עתיק ויקר שאין לו מושג ממה הוא עשוי ואיך לתחזק אותו, ומפחד מכל התעטשות שתביא אותו להתפורר לאבק.

    העולה מזה הוא שהדבר היחיד שיש לנו לעשות הוא לדבוק בשמרנות בכל שטות, כולל בהלכות הבנויות על טעויות פשוטות במציאות ויש רבות כאלו, שהרב סופר נגע רק בקצה קרחונן. נמשיך להניח שהיחס בין היקף המעגל לקטרו הוא אחד לשלש, שכדור הארץ שטוח ושהשמש חוזרת למקומה בלילה מהצד השני של השמים (כן כן, זו ההנחה שעומדת ביסוד שיטת ר"ת. על בסיס זה אומרים שעה"ש הוא 72 דקות לפני הנץ ומתחילים את הצומות הקטנים בו…) ותתאה גבר וטריפה אינה חיה ואדם יכול לחיות 3 ימים מתחת למים בלי לנשום וכאלו רבים. נמשיך – לא כי אנו מטומטמים לחשוב שזה נכון (חלק מגדולי התורה בבני ברק כנראה שכן, דרך אגב), אלא מפני שהמחויבות הראשונית שלנו היא לשמרנות עיוורת נקודה.

    בעצם מה שמבטיחה לנו גישה כזו היא הדרדרות מתמשכת עד שימאס לכולם להיות כסילים או עד שיבוא המשיח, מה שיקרה קודם. עדיין אני סבור שהטענה מן הסוציולוגיה היא טענה ראויה, אבל צריך להציג בהגינות גם את הצד השני.

    הדבר השני שעליו מותח הרב שפירא ביקורת הוא גישתם הא-היסטורית של הכותבים ליהדות, טענה שיש בה לדעתי מימד מסוים של אמת לפחות לגבי חלקם. עם זאת, הרב שפירא חוזר כמה פעמים על האמירה שצריך לתאם כל דבר עם "גדולי הדור" בעלי ה"כתפיים הרחבות". כבר הארכתי כאן פעם* באמירה שטענה זו, לפחות בצורות נאיביות שלה, שומטת את הקרקע מתחת לקיומו של הציבור הדתי לאומי בכלל (מתי קיבלתם רישיון לצייץ מגדולי הדור של החרדים?), אבל יש באמירה של הרב שפירא גם פן נוסף: בלי שהוא יודה בזה, הוא סוגר את אפשרות הדיון, שכן אותם "גדולי הדור", בעלי הברייטע פעלוצעס שהוא מתכוון אליהם, לא ישחיתו חמש דקות מזמנם על דיון עם אחד סופר או אחד שורק, כל שכן על כתיבת תגובה מסודרת לדבריהם, נכון? לכן התפקיד שמשחק כאן הרב שפירא למען האמת הוא זה של פקיד הבנק שיוצא ומודיע לך שלבוס אין זמן לדבר אתך.

    אין לי בעיה עם הגישה הזו מצד מאורות התורה שאינן פוסקים ממשנתם [אלא במקרי חירום אמיתיים כמו גיוס כספים לישיבה או רכישת כח פוליטי] אבל, הרב שפירא, אתה צריך להבין גם את הצד השני: אין שום הצדקה לבקש מאנשים לשתוק אם אתה לא מוכן לנהל אתם דיון רציני.

    וזה מביא אותי לנקודה האחרונה, זו שבאמת הרגיזה אותי. לא ברור לי אם הרב שפירא יודע מהו פוסט מודרניזם או שהוא מנסה לזרוק מלים מתוחכמות כדי לערבב השטן. (אדגיש כי בעיני כל התחום המכונה פוסט-מודרניזם הוא בעיקרו הבל וטמטום, וזה שאנשים נהיו מטומטמים ומהבלי הבלים אינו מצדיק להצטרף אליהם, אבל נניח לכך לרגע). בלי שום ספק, בעיני הפ"מ אין אמת, וזה עיקרו של הענין, לכן כל טענה שווה לכל טענה. יהדות = נצרות = הארי קרישנה = סיינטולוגיה = אל קעידה, נאציזם = דמוקרטיה = מלוכנות = קומוניזם [שווה לא במובן של זהות אלא במובן של שוויון ערכי].

    הרב שג"ר, כשכתב את ספרו "כלים שבורים", היה לפחות מספיק הגון להודות בזה, וכתב להדיא שמבחינתו להיות יהודי זה סתם קריזה שערכה זהה לזה שהולך בכובע עם פומפון. אבל אני בטוח שאם הרב שפירא יבוא לאותם גדולי ישראל בעלי הכתפיים הרחבות עם התיירע הזו, הם יזרקו אותו בבעיטה מכל המדרגות ויגידו שהוא אפיקורס יותר גדול מיואב שורק, יוסי סופר, מנדלסון ולייבוביץ' גם יחדיו. לכן כל מה שעושה כאן הרב שפירא הוא לזרות מלים אפנתיות, שנועדו להצדיק כל טמטום וכל רשע, במטרה להצדיק כביכול דבר שבעיניו אמור להיות שיא החכמה והצדק. אותי זה מגעיל.

    * http://musaf-shabbat.com/2012/01/05/%D7%91%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%A8%D7%A7-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%99%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A2%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%91/

    • ישראל לבקוביץ.

      נדב, כרגיל – אתה מבריק ושנון, התמוגגתי פשוט.
      ותיקון קטן: ברייטע פלייצעס (כתפים) ולא פעלוצעס (נפיחוֹת, במחילה מכבודך, או שאולי בדיעבד…).

  4. אברם העברי

    תגובתו של הרב יעקב שפירא עודדה אותי מאוד, שכן אם זו רמת הטענות, כנראה ששורק וסופר צודקים. מדובר באוסף של טענות חסרות בסיס ודמגוגיות, המערבות משאלות-לב יחד עם סילוף המציאות, ומעידות לדעתי על פחד מצמית מפני התהליך, ופחד כזה הוא אחד הסיבות שהתהליך קרוב לקרות (ע"ע ההתנגדות להשכלה).
    הנה תמצות של עיקרי דבריו כפי הבנתי, וכל אחת "שוברה בצידה" -
    א. הטענה כי אין רלוונטיות יותר לקיום המצוות חזרה על עצמה כמה פעמים, והאורתודוקסיה נשארה איתנה לאורך מאות שנים –
    אסתפק בנתון אחד: עד מחצית המאה ה-19 היה רובו המוחלט של עם ישראל "אורתודוקסי", ומחלל שבת היה בנידוי. תוך פחות ממחצית המאה, המצב התהפך לחלוטין, ושומר שבת (בפרהסיה…) נחשב הזוי.
    האורתודוקסיה במדינת ישראל מוחזקת בשיניים בכוח החוק, וממאיסה את עצמה יותר מאי-פעם, אמנם יש צמאון אדיר ליהדות, זה נכון, אבל ממש לא להלכה. על כל חוזר בתשובה יש דתל"ש – אז איפה האורתודוקסיה האיתנה?!

    ב. ניסיון ליצור תורה חדשה, תוך מחיקת מאות שנים של התדיינות הלכתית וללא דיון רציני עם גדולי הדור, איננה לגיטימית –
    כפי שכתב נדב, ברגע שתאמר לנו מיהם "גדולי הדור בעלי הכתפיים הרחבות", נבדוק אם יש בכלל עם מי לדבר. שמא תאמר הרב דב ליאור? נפנה אותך לרב אלישיב למשל שיחווה דעתו על גדולתו של הרב ליאור או כל רב ד"ל אחר… בשורה התחתונה – אין כיום שום סמכות שיכולה לטעון שהיא גדול הדור, ולכן הטיעון לא רלוונטי. ואגב, אף אחד לא מתכוון למחוק מאות שנים של התדיינות, זו סתם זריית חול בעיניים.

    ג. אם נשאל שאלות ולא ניתן תשובות, אנו עלולים לעמוד בפני פריקת עול כוללת, בייחוד של נערינו המצויינים –
    כבר שקל למטרפסיה מנדב.
    ונערינו כמובן אינם יודעים דבר, וכולם מאמינים שהמשנה-ברורה ירד עם לוחות הברית מהשמיים, ורק המאמרים במוסף שבת הם הגורמים להרס אמונתם התמימה… (טוב שיש "עולם קטן" לנטרול הנזק…)

    ד. שימוש במתודות מדעיות של סוף המאה ה-19 הוא אנכרוניסטי – אנחנו בעידן פוסט-מודרני –
    שוב נדב.
    מדהים שיהודי שמרני כר' שפירא משתמש כשנוח לו בטיעון הפוסט-מודרניסטי ולא חל ולא מרגיש שזה שומט את השטיח עם הרצפה מתחת לרגליו.

    ד. עולם החשיבה החילוני קורס, הציבור כולו מתבונן אל היהדות האמונית ומבקש תשובה למצוקותיו האידיאולוגיות, ואילו הכותבים מנסים לחזור דווקא אל המרד החילוני-ציוני –
    "הציבור כולו מתבונן אל היהדות האמונית" – נכון, ולכן בתי המדרש של הדתיים-לאומיים קורסים מעומס פונים המתחננים להצטרף לציבור הזה… ונניח לרגע שאכן כולם שבים הביתה וחובשים כיפה סרוגה על ראשם: מה אתה חושב שיקרה בדיוק בעוד 50 שנה? הלא הם יגיעו בדיוק אל אותו מקום ששורק וסופר וכולנו מתבוססים בו עכשיו! היתרון היחיד שלנו הוא ש- we have been there and done that

    ה. חשוב לשאול שאלות, אולם עדיף לעשות זאת מתוך ענווה ומתוך הבנה כי לא תמיד יימצאו התשובות. לפחות לא כרגע –
    "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". שבענו מגישה מרכזניקית זו לפיה התשובות לעולם לא יימצאו כרגע אלא אי שם בעתיד המעורפל כשיבוא המשיח ותשוב הנבואה\הסנהדרין\קסם כלשהו… אם לא נדבר על זה עכשיו, זה יגיע אלינו דרך הרפורמים, והחילונים החוזרים בתשובה לפי הבנתם ועשרות אלפי פסולי הגיור וכו' – ואז נראה את הר' שפירא מציע להמונים את השבת החיוורת שלו, לעומת השבת הישראלית החדשה והסופר-רוחנית המשלבת ניגון (ללא חשש שבות!…), שירת נשים (בשינוי!…) וכמובן תפילות הכוללות את שירי רחל ולאה גולדברג (אבוי, המרד החילוני חוזר!…)

  5. אברם העברי

    ומשהו קטן לדבריה של נועה איתם –
    טענתה בקיצור נמרץ היא כי אתגר השעה, שעליו נקום או ניפול, הוא צמיחתנו שוב לאומה אחת, ולא רלוונטיות התורה והמצוות.
    זו כמובן טענה רדיקלית, שרק מראה כמה נזק גרמה אי-הרלוונטיות של ההלכה, שהיא אפילו לא "נספרת" כששואלים מה באמת חשוב היום…( כמובן שאני אישית חושב שחלק לא קטן מהשסע נוצר דווקא בשל ההלכה (גיור, היחס למדע, כפיית רישום נישואין וכו' וכו') אבל מילא)

    לעצם הטענה – אני חושב שכדאי שהכותבת תרמוז לפחות מהי אם כן הדרך שהיא רואה לעצב "זהות יהודית ארץ ישראלית", בלי לנגוע בהלכה, ואז אפשר יהיה לדון בדבריה.
    הפחדות בסגנון של "הבית בוער, ואתם…" לא תורמות לדיון – הבית בוער כבר מימי ירמיהו לפחות, ובכל תקופה יש את הזועקים ויש את אלו שמנסים להתקדם.

  6. אברם,
    תגובתך השניה היא תורף הענין, במקום לילל על אי הרלוונטיות של ההלכה לחלקים נרחבים מחיינו, ולנסות להאבק בטחנות רוח (או ב"גדולים" ומשבקיהם ) על החלקים שכן רלוונטים , אפשר ומתבקש לנצל את החלל הריק ע"מ להנחיל בו עקרונות של תורה בהם יותר קל לעשות כך, והם נמצאים במרחב הכולל של העם, כמובן כדי להצליח בכך צריך להתמודד גם ב"קרבות" במגזרים השונים , אבל ברגע שמצמצמים את הדיון לסוג של "ראש בראש" עם מסורת הדורות של התורה , יש כאן איזושהיא החמצה של הענין העקרוני לטעמי, ובדומה למה שכתבה נועה. (בקירוב טוב, עד כדי קבוע)

  7. נדב,
    זו אמנם הערה שכבר כתבתי לך באכסניה אחרת באיזה פורום שאסור להזכיר את שמו ;-) , אך אחזור עליה גם כאן, לדעתי העמדה בכפיפה אחת טעויות מדעיות מובהקות ביחס לתנועת גרמי השמים, אל מול עקרונות הלכתיים כדוגמת "תתאה גבר" , היחס לבישול על פי כלי ראשון-שני-שלישי, בטעות יסודו.
    באשר יש לכל הפחות צד לומר (לדעתי הוא ודאי , אבל בשבילך אני מרכך את הענין) שכוונת חכמים לא היתה לקבוע קביעה מדעית, אלא להגדיר את הציור השכלי ביחס לענין מסוים, ציור לפיו נקבעת ההלכה.
    כמובן מבחינתי אפשר לפתוח לדיון תאורטי את השאלה האם זו אכן הדרך הנכונה לדון בענין המסוים הנידון, וכשיהיה בי"ד גדול במנין ובחכמה יוכל להחליט האם לשנות את הדין, אבל ברגע בו אתה קובע על אמירה הלכתית שבגלל שהיא לא עומדת בקנה אחד עם המדע היא בטילה, מבלי להבחין בשוני בגישה , דומני שאתה מחמיץ את האמירה ההלכתית מבסיסה.

  8. לקהל המגיבים החשוב.
    רעי וידידי יואב שורק, אותו אני מכבד ומעריך מאוד, הפנה אותי לפורום הנכבד הזה שאינני מכירו.
    קראתי בשים לב את התגובות של נדב ושל אברהם העברי.
    אינני מכירם אישית, אולם מצורת הכתיבה וההתבטאויות נראה לי (וייתכן שאני טועה) שהדיון האמיתי בינינו איננו באמת עניני, כי אם נוגע בטינה כזו או אחרת שיש לכותבים כלפי מרכזניקים/שמרנים/חרדלניקים וכו\'. אני מכיר היטב גישה \"חינוכית\" שכזו, נתקלתי בה לא מעט בחיי האישיים, ואינני חש צורך כרגע להתמודד עימה שוב. לטעמי כשהדיון הוא כזה, הוא מאבד מערכו האמיתי.
    יחד עם זאת, פה ושם, צצים טיעונים עניניים בדברי הכותבים, ולכן אומר כמה הערות משלי.
    א. שאלותיהם של סופר ושורק (ובמידה מסויימת של לבקוביץ) הן טובות לדעתי. הדיסוננס הקוגניטיבי בין ההלכה למודרנה, או השאלה מה צריכה להיות ההלכה בהתבוננות לשיבת על ישראל לארצו – היא שאלה משמעותית וחשובה. תשובותיהם נראות לי דחוקות ולא נכונות. וזאת מכמה סיבות:
    1. אבן יסוד בהלכה היא התורה שבעל פה, המבוססת על גדולי תורה. אפשר כמובן לבטל במחי יד מנהג מטופש זה (לדעתו של נדב), ללכת על פי גדולי החכמים, אבל אז למה לי הלכה? נלך לפרופסורים באוניברסיטה, ונשאלה את פיהם. אם מקבלים שההלכה בבסיסה היא דעת חכמים, אי אפשר לחדשה בלעדיהם.
    2. אני מכיר מקרוב, הן מתלמידיי ותלמידותיי והן ממשפחתי הקרובה את תופעת הדתלשים, אשר חשים כי התורה איננה מדברת אליהם. לדעתי, כמחנך, פתרונותיהם של שורק וסופר אינם נותנים מענה לשאלותיהם של אלה. הצעירים ברובם מחפשים משהו שאיננו דווקא אקדמי, או מסתדר עם תיאוריות פיזיקליות על גרמי שמים או עם מותו של אלוהים אליבא דניטשה. הם (לפחות בחלקם) מחפשים משהו להתחבר אליו באופן עמוק יותר. דבר זה איננו מושג באקדמיה, שכידוע איננה בדיוק בית יוצר ליראת שמים ולדבקות בה\', אלא דווקא בשירה, בריקוד, בדבקות בתפילה ועוד. ישנה הקבלת מה לדעתי בין רעיון הפוסט מודרניזם, המהווה מכה לגישה המודרניסטית ששרשיה במהפיכה הצרפתית, לבין הכמיהה לא-ל חי כפי שבאה לידי ביטוי בשאיפתם של הצעירים הללו.
    ב. הטענה כי הדת איבדה מערכה ופינתה מקומה לרציונאליות, כפי שטוען אברהם (או אברם), הייתה נכונה לשנות החמישים והששים. אז באמת האורתודוכסיה הייתה חלשה מאוד. כיום, למרות דברי הכותב, חוזר העולם כולו אל שרשיו הדתיים, ולא רק היהודיים. האיסלאם מאבד את החילוניות שלו, הנצרות מתקדמת יותר ויותר וכובשת מקומות שהיו בעבר אתיאיסטים מוחלטים (בריה\"מ?) וגם ביהדות מתרחש תהליך דומה. לדעתי רוב העם היום, בתקשורת וגם ברחוב (אולי לא כל כך במגדל השן האקדמי) מחפש רוחניות ועומק, ומואס ברציונליות היבשה המזדקרת מניתוחיו של סופר. כך, למשל, בחירתו של סופר לאמץ את גישתו של גרשם שלום לגבי זמן חיבורו של הזהר, היא אנכרוניסטית בעיני. גם אם הזהר נתחבר במאה ה-13 על ידי איזה ר\' יצחק כלשהו, אי אפשר לבטל את עוצמתו והשפעתו על הציבור במחי יד מחקר הסטורי רעוע, כשם שאי אפשר לומר שדגל ישראל הינו פיסת בד מתנפנפת ותו לא. הוא באמת פיסת בד. אז מה? הרבה מאוד אנשים חשים כלפיו תחושה של קדושה. לבטל זאת במחי יד זו בדיחה עצובה.
    אני מתנצל על כי אין זמני בידי להוסיף ולעיין בפורום הנכבד.

    • אברם העברי

      לרב שפירא הנכבד,
      כבר מהקדמת דבריך ("נראה לי שהדיון האמיתי בינינו איננו באמת ענייני, כי אם נוגע בטינה כזו או אחרת…") ניכר שלא קראת את התגובות ברצינות, וחבל.
      בוודאי שישנן גם אמוציות מאחורי התגובות, וכך דרכו של עולם, אבל כמו שאמר שופט (יהיר) אחד, מן הראוי לעסוק באנליזה של *הכתוב* ולא בפסיכואנליזה של *הכותב*.
      לדוגמה – בתגובתך הזכרת ארבע פעמים (!) את נושא האקדמיה והאוניברסיטה (תיתי ctrl+F ותחזי) – בעוד שלא נדב ולא אנכי הזכרנו ולו פעם אחת את הנושא. אין זאת אלא שאתה מגיב מהרהורי ליבך על מה שכלל לא נטען, ובפרפראזה לדבריך, ככל הנראה יש לך טינה כזו או אחרת נגד האקדמיה…
      הרושם הכללי הוא שאתה מדחיק את ההיגיון הישר ומחליף אותו ב"כמיהה לא-ל חי" (ושים לב שכתבת א-ל עם מקף…ומה לך אל מת מזה שאף את כינויו אינך מעז לכתוב!), בעוד שגם לפי הרב קוק, דורו של משיח יהיה כזה שישכיל לשלב בין החכמה לנבואה, ולא ישליך את השכל אחרי גוו.
      מעבר לכך, כמעט ולא ענית ולו על טענה אחת (!) מכל הנאמר, אלא חזרת על דבריך המנוגדים למציאות ולהיגיון – ולא אטרח לחזור ולמנות את הטענות.
      ושוב, חבל.

  9. יש פה קצת דו שיח של חרשים, ואולי זה הדבר המעניין דווקא.

    מה שברור מדבריו של הרב שפירא הוא שיש דבר אחד שמעניין אותו: העמדת ציבור של עובדי השם ברצינות שיהיה לו כח משיכה הן כלפי פנים (כלומר למנוע עזיבות) והן כלפי חוץ (כלומר למשוך חוזרים בתשובה). כל יתר השיקולים הם משניים למטרה הזו, ובכללם כל סוג של חיפוש אמת. זה לא שיש לו תשובות לשאלות – הן פשוט לא מעניינות אותו ואולי אפילו לא קיימות בעולם המושגי שלו.

    היחס שלו לאמת, אם תרצו, הוא יחס של עורך דין המגן על לקוח. אם העובדות או העדויות או התצפיות משרתות אותו – מה טוב. אם הן נגדו, הרי שצריך להתעלם מהן או לשקר או להסיח את הדעת, ובלבד שלא תיפגע המטרה הראשית. זאת מתוך הנחה שמה שחשוב הוא להפעיל אנשים בצורה מסוימת, ושמה שמניע את האנשים אינו החלק הרציונלי שבאישיות אלא דוקא חלקים רגשיים, אולי אפילו תת מודעים, ולכן הם הכתובת להסברה ולפעולה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 468 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: