הסופר יליד גליציה יוזף רות, הנשכח שלא בצדק, שירטט דיוקן מופת של החברה האירופית ויהודיה בשקיעתם, במסות שהן תיעוד היסטורי ופיסת ספרות מודרנית במיטבה

יהודים נודדים

יוזף רות

מגרמנית: יונתן ניראד

סמטאות, 2011, 182 עמ'

        ב-30 בינואר 1933, כאשר נכנע נשיא רפובליקת ויימאר הינדנבורג ליועציו ומינה את היטלר לקנצלר גרמניה, המעיטו רבים בחשיבות מצע המפלגה הנאצית. על אף שכבר אז נטועים היו בו ללא הפרד כל העיקרים שהובילו לפורענויות הבלהה העתידיות, לא היה נראה כמעט לאיש כי אידיאולוגיה זו היא בת מימוש. במה שנראה כצעד מוזר, ואולי אפילו קצת שיגעוני, סטר באותה שנה עצמה הסופר והעיתונאי יוזף רות (Joseph Roth) על פניו של בנקאי יהודי-גרמני שחיווה את דעתו כי במקרה הגרוע ביותר הנאציונל-סוציאליסטים יפליאו מכות בכמה יהודים מזרח-אירופים, "אך לנו שום דבר לא יכול לקרות".

בפברואר של אותה שנה אף הזהיר רות במכתב חריף את רעו הקרוב, הסופר היהודי-אוסטרי סטפן צווייג, כי "הכל מוביל למלחמה. לא אתערב אפילו בפּני אחד על חיינו. הם הצליחו להקים שלטון של ברבריות. אל תשלה את עצמך. הגיהינום שולט". אם דברים אלו נדמים לא פחות מנבואה של ממש, הרי שאוסף מסותיו "יהודים נודדים" (Juden auf Wanderschaft – 'היהודים בנדודיהם') משנת 1927, ששבו וראו אור עשר שנים מאוחר יותר גם בגלות, אינם אלא חזון אחרית הימים של יהדות אירופה בפרט ושל התרבות האירופית בכלל.

על אף כל זאת, ומסיבה שאינה נודעת בבירור, רות, מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במאה העשרים, נידון לשכחה. ספרי המופת שכתב, כדוגמת "איוב" (שעליו אמר תומאס מאן: "אי אפשר לעשות צדק עם הדקות הפיוטית בספר זה, אך סומך אני את שתי ידיי על מעלותיו הספרותיות הנפלאות") ו"מארש ראדצקי" (שאותו הכליל מרסל רייך-רניצקי ברשימת עשרים הרומנים החשובים ביותר בשפה הגרמנית בכל הזמנים), כמעט אינם מוכּרים במחוזותינו, על אף סגולותיהם הייחודיות העצומות. והדבר תמוה פי כמה וכמה כאשר מדובר במשה יוסף רוֹת, יליד בְּרוֹדִי שבגליציה, אשר חשף באופן יוצא דופן את התמוטטות החברה האירופית בקו התפר שבין סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים בעוצמה ספרותית שאינה פחותה בכוחה ובאמתותה הפנימית מכתביהם של קפקא, בְּרוך, מוסיל, דבלין ועוד טובים אחרים.

המאורעות המעצבים של חייו, בדומה לאלו של 'שותפיו למקצוע', היו מלחמת העולם הראשונה וקריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית שלאחריה. רות נאלץ לקטוע את לימודיו בווינה ולחזות בהתמוטטות המדינה שבה ראה את מולדתו, ואשר בצבאה שירת בנאמנות. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, גלה מתחומי הרייך לפריס, כשתפס כי שנה זו אינה ההתחלה של הסוף כי אם הסוף עצמו ממש. כפועל יוצא מסיפור חייו תיאר רות בכתביו את גורלם של אנשים חסרי מולדת, תועים ונודדים, ובעיקר יהודים שגורל עמם כפה עליהם חיים בגולה ואוסטרים שאינם מוצאים את מקומם במדינה הרב-לאומית של האימפריה האוסטרו-הונגרית – המדינה היחידה שאפשרה, לדעת רות, "להיות פטריוט ואזרח העולם הגדול" בו בזמן. בעוד שבתחילת דרכו כתב רות עלונים קומוניסטיים תחת הכינוי "יוזף האדום", הרי שביצירתו המאוחרת נטה למלוכנות וביקש להשיב לקיסרות את זוהרה שאבד, יחד עם הערכים שליוו את אירופה משך מאות בשנים, ושבעשור האחרון לחייו, עד מותו ב-1939, הוכחדו בשיטתיות.

      אם "מארש ראדצקי" (1932) היה למגנום אופוס של רות בז'אנר הרומן, הרי שבראייה רטרוספקטיבית "יהודים נודדים" יכול בהחלט להיחשב כיצירתו המסאית המשמעותית ביותר. המסות, שנועדו בראש ובראשונה לקורא האירופי בשעתו, הינן בו בזמן דוקומנט היסטורי יחיד במינו ופיסת ספרות מודרנית במיטבה. היצירה מורכבת מתיעודים קצרים, הדומים לתמונות סטילס, של קהילות יהודיות במזרח אירופה ובמערבה בשיא פריחתן, שנים בודדות לפני היעלמותן במלחמת העולם השנייה, כאשר רקע התקופה הולך ומאיים על קיומן הרוחני.

רות נכנס אל תוך הקהילות הללו כעיתונאי, כמי שבא לתת תיאור עובדתי מחד גיסא וניתוח מעמיק מאידך גיסא, החושף את הבעיות הפנימיות בין היהודים לבין עצמם, ובינם לבין החברה הסובבת אותם. במהדורה הראשונה שיצאה, כאמור, ב-1927, סקר רות בתחילה את השטעטל כנקודת המוצא של היהודי באירופה; לאחר מכן תיאר את מצבם של יהודי מזרח-אירופה הגולים במערב, על הגטאות היהודיים בווינה, בברלין ובפריס; ולבסוף ניסה לרדת לשורש מצב היהודים בריכוזיהם המרכזיים מחוץ לתחומי היבשת, באמריקה וברוסיה הסובייטית. עשר שנים מאוחר יותר, בגלותו העלובה בצרפת, שב וראה הספר אור, אך עתה היה זה באמסטרדם. בלוויית הקדמה ארוכה ומצמררת על יהדות גרמניה הכלואה בשביה נפתח הספר 'החדש'.

      באופן מובן מאליו הפן העובדתי-אינפורמטיבי לא רק שאינו רלוונטי יותר אלא אף מוכר וידוע לרוב. אך אם נדמה כי תכונה זו מהווה מגרעת – נהפוך הוא. דווקא על רקע התקופה ותיאורו השטחי של רות את מציאוּת העוּבדות דאז, ניתן לאתר בנקל את כוונתו המקורית של הסופר, כמו שויף כבר גביש הפחמן הדחוס והפך ליהלום נוצץ ומדויק.

רות למעשה ממשיך, כדרכם של הסופרים ה'קיפודיים' (על פי ישעיה ברלין) – הנוברים שוב ושוב באותו הפצע על מנת להעלות ממנו באופן פרדוקסלי ארוכה – במסורת כתביו האפיים אשר פרסו בראייה פסיכולוגית וחברתית דקה דיוקן-מופת של החברה האירופית בשקיעתה, על יהודיה, באופן אינטגרלי. בין השיטין – שכעת היא דרך המלך – מצטייר לבסוף רקוויאם לא רק לחלום אירופה המאוחדת אלא גם לחלום איחודם של היהודים בתחומי היבשת הזקנה בפרט, ואף מחוצה לה (כולל הרעיון הציוני בדבר ארץ-ישראל).

רות, שהיה יהודי חילוני-מערבי לכל הדעות, מעלה על נס לא רק את ערכי הריאקציה האירופית, אלא אף ממזגם בהתרפקות על הערכים היהודיים השורשיים (כפי שעשה ב-1930 בסיפור ניסיונותיו הקשים של מנדל זינגר ב"איוב"), וכפועל יוצא מכך פוסל מכול וכול כל ניסיון היטמעות בין הגויים שכבר איבדו את דרך אבותיהם. כפל פניו של החלום – על הפן היהודי שלו כפן האירופי שלו – מתנפץ בהדהוד כפול בעוצמתו באשכבה שעורך רות לשניהם בכתב האישום שלו, כְּאָב שקובר בעת ובעונה אחת את הוריו על ילדיו, ובאותו קבר ממש. לא פלא הוא, אם כך, כי רות איבד את חייו לבסוף לא מידי הכיבוש הנאצי בצרפת ב-1940 אלא בידיו שלו ממש, בהתמכרות לטיפה המרה.

      "היהודי המזרח-אירופי היושב במולדתו אינו יודע דבר וחצי דבר על אי-הצדק החברתי השורר במערב", מסכם רות את כל אשר רצה לומר ב-1927 בפתיחת מסתו "יהודי מזרח-אירופה במערב":

הוא אינו יודע דבר על הדעות הקדומות השולטות בדרכיו, במעשיו, במנהגיו ובתפישת עולמו של המערב-אירופי הממוצע; … אין הוא יודע דבר וחצי דבר על השנאה… היהודי המזרח-אירופי מביט בכמיהה אל המערב, כמיהה שהמערב כלל וכלל אינו ראוי לה. בעיני יהודי מזרח-אירופה המערב מסמל חופש, צדק, אוטונומיה של הרוח, ואפשרות לעבוד ולתת ביטוי איש-איש לכישרונותיו. מערב-אירופה משגרת למזרח מהנדסים, כלי רכב, ספרים ושירה. היא מייצאת היגיינה וסבונים כמוצר תעמולתי, מייצאת דברים שימושיים ודברים מרוממים שאינם אלא קריצת עין פתיינית ושקרית.

עשר שנים מאוחר יותר, כשיבוא רות להוסיף את הקדמתו האחרונה לספר, המתארת את מצבם העדכני של יהודי גרמניה, יכריז כי על אף איבתו הישנה לאותם יהודים גרמנים, שנתפסו בעיניו כמי שנתנו לנגע לפשות בכל חדרי הבית עד שהתמוטט על יושביו, "עכשיו סבורני שהגיע הזמן להגן על יהודי גרמניה" –

כשכתבתי לפני שנים רבות את הספר הזה… עדיין לא הייתה קיימת הבעיה החמורה הנוגעת ליהודים במערב-אירופה… אנטישמיות רדומה הייתה כמובן בגרמניה תמיד (כמו בכל מקום). רוב היהודים, מתוך שאיפה מובנת להתעלם מן האנטישמיות הזו או לא להבחין בה, ומתוך אותו סנוור טראגי, שאצל רבים מיהודי מערב-אירופה נראה כתחליף לאמונתם הדתית האבודה או נטולת התוכן של אבותיהם – מתוך אותו סנוור טראגי שאני קורא לו האמונה הטפלה של הקִדמה, הרגישו רוב היהודים, למרות אי אלו סימנים אנטישמיים מאיימים, שהם שווי מעמד לאזרחים הגרמנים מבטן ומלידה… היהודי הגרמני נעשה יהיר ומתנשא. הוא איבד את אלוהי אבותיו ועבר למחנהו של אליל, הרי הוא הפטריוטיזם האזרחי. אבל אלוהי אבותיו לא שכח אותו, את היהודי הגרמני. והוא שלח אותו לנדודים: סבל שהוא לפי יכולתם של היהודים, וגם לפי יכולתם של כל האחרים. לבל ישכחו יהודי גרמניה שדבר בעולם אינו בר-קיימא, גם לא המולדת.

אך אם עשר שנים מוקדם יותר עוד נראה אופק זעיר של אפשרות לשוב לעולם העבר, כעת נואש רות מהכול, ונימת דבריו מכריזה באופן חד משמעי על הסוף הנורא בשלושה סעיפים – המקבילים לשלוש אלות הגורל – שנדמה כי תוקפם לא פג, ושגם היום ניתן להיווכח באמתותם הקשה והכואבת, ההופכת את "יהודים נודדים" לספר כה קאנוני על אף ובגלל עמידתו המובהקת בשולי החשיבה בזמנו:

הלוואי שהייתי מתברך בתבונה ובחסד הדרושים כדי להציע מוצא מקשיי המצב הנוכחי. הכּנות, אחת המוזות הצנועות של הסופר, שפעמים רבות אין שמים לב אליה, מאלצת אותי לסיים את ההקדמה הזו, השנייה לספר זה [המופיעה כאחרית דבר במהדורה העברית. ג"א], בנימה פסימית:

1. הציונות היא רק פתרון חלקי של שאלת היהודים.
2. לשוויון זכויות מוחלט, ולמעמד של כבוד שמתוך חירות חיצונית, יוכלו היהודים להגיע רק כאשר 'העמים המארחים' שלהם ישיגו חירות בתוכם פנימה ויגיעו לאותו מעמד של כבוד המאפשר אהדה לסבלו של הזולת.
3. בלא נס אלוהי, כמעט אי אפשר להניח ש'העמים המארחים' יגיעו לדרגה כזו של חירות פנימית וכבוד.

היהודים הדתיים יכולים להתנחם באמונתם בחסדי שמים. אשר לאחרים, לא נותר להם אלא הפתגם הלטיני – "vae victis", "אבוי למנוצחים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב, 18.5.2012