שומרי הלכה מצויים בדיסוננס קוגנטיבי מתמיד בין ההלכה למציאות. מבעד לזעקות הדחייה הקבועות – 'רפורמה', 'מדרון חלקלק' – יש להתמודד בכנות עם מורכבות האתגר האמיתי הניצב בפנינו

בספרה "תריס" כתבה אמילי עמרוסי על "מבט מבחוץ" של שמאלן-הומו-תל-אביבי ושל מעצבת-פלשתינית-גרושה, המסתכלים על התנחלות צעירה. תקלה מקרית בכביש המוליך אל היישוב מביאה את השמאלני לדמיין כיצד תיראה גופתו בתצלום בעיתון, בעוד שאר נוסעי המכונית מקבלים זאת כדבר שבשגרה. "מוזיקה מזרחית", המתנגנת ברכבה של המתנחלת, רחוקה מלהיות מזרחית באוזניה של הפלשתינית, והחומוס התעשייתי הוא מאכל בלתי מוכר לה.

מבט מבחוץ הוא אתגר עצום לכל קהילה או קבוצת התייחסות. במבט מבחוץ על עצמנו, לא פעם סיסמאות נשמעות נבובות, טענות אינן מובנות, הנחות יסוד נתפסות מופרכות. מסתבר שחלק גדול ממה שאנחנו עושים מקבל את משמעותו רק בתוך הקשר מסוים. על כן "מבט מבחוץ" הוא אתגר קשה, שלא רבים עומדים בו. אבל יש בו גם יתרונות רבים. החשיפה לעיניים חיצוניות יכולה לרענן את השיח, לשאת אותו אל מחוזות חדשים. לא פעם התקדמות משמעותית של מערכת מתרחשת דווקא כאשר מתקיים מבט מבחוץ.

 הלכתי בביתך

ההלכה היהודית שבויה בתוך שיח פנימי, שרק בוֹרוּת מגִנה עליה. מה שאנחנו אומרים לעצמנו כשאנחנו לומדים הלכה או מקיימים אותה, לא היינו מעִזים לומר בהקשרים אחרים. בתוך בית הכנסת יישמע לנו סביר שכלי נירוסטה בולעים מן המאכל שמתבשל בהם, אבל במעבדה לפיזיקה נתייחס לכך בביטול; בבוקר ניטול ידיים שלוש פעמים כדי להעביר את הרוח הרעה, אבל בערב ננוד ברחמים לגיבור הסרט המאמין ברוחות רעות; באוניברסיטה נאזין ברוב קשב לפרופסורית המכובדת ולהרצאתה המעניינת, ואילו בבית הכנסת שלנו אין זה "כבוד הציבור" שהיא תעלה לתורה, ואפילו לא שהיא תגיד דבר תורה בפני הקהל; נתפלל לחיזוקה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, אבל נמליץ לתלמידים שלא להצטרף למשטרה משום שהם עלולים להידרש לחלל שבת כדי לתפוס גנבים, וזה לא פיקוח נפש כידוע. הֱיה הלכתי בביתך ואדם בצאתך.

אינני טוען שיש בזה צביעות. צביעות צריכה מודעות, זדון ורווח מצופה כדי להתקיים. זהו דיסוננס קוגנטיבי, ששומר ההלכה נדחף אליו משום שהוא קרוע בין המציאות של המאה ה-21 לבין ההלכה שנמצאת היכן שהוא במאה ה-18. מחד גיסא הוא אוהב את ההלכה, ומבקש שתהיה מדריכה של חייו, ומאידך גיסא הוא בן בית בעולם אחר.

כמו בכל מקרה שבו מוצגת בפנינו תביעה קשה, אנחנו נוטים לברוח אל המגננות המוכרות, לחסות בצל ההווה, אף שאנו יודעים שאיננו מושלם. מיד יעלו הביטויים "רפורמה", "מדרון חלקלק" ו"מי בעל הסמכות לחדש את ההלכה" ויסגרו את הדיון. ומן הצד השני תישמע האמירה "היכן האומץ של פוסקי ההלכה היום?". כאילו הכול הוא עניין של אומץ, כאילו בשעה של דיונים בין כמה רבנים גדולים ייכתב "שולחן ערוך" דגם התשע"ב.

שני הצדדים לא מאפשרים דיון אמיתי, מעמיק ויסודי, רגיש וזהיר ועם זאת נחוש ומלא ביטחון, כפי שדיון כזה צריך להתרחש. הוא זקוק לזמן להתבשל, הוא זקוק למרחב מוגן כדי להתקיים, הוא זקוק לביטחון כדי להתנסח.

במאמר זה אני רוצה להציג מעט מחשבות ראשוניות על התאמת ההלכה למציאות זמננו, ועל המורכבות שעמה תהליך כזה צריך להתמודד.

לא לבלבל עם עובדות

בחודש אדר השנה פורסם שהתובע הכללי של ברוקלין פתח בחקירה בעקבות מותו של תינוק יהודי בספטמבר 2011. התינוק עבר ברית מילה, והמוהל מצץ את הדם באמצעות קשית, כמנהג. נגיף הרפס הוא שהרג את התינוק, ויש חשד שהנגיף חדר לגופו של התינוק מן המוהל, בזמן המציצה. בדיווח נחשף שאין זה המקרה הראשון שבו התביעה האמריקנית חושדת שקיים קשר ישיר בין המציצה לבין מותם של תינוקות נימולים, ובמקרים קודמים אכן נמצא כך.

המציצה במילה, במקורה, נועדה להגן על התינוק, וערכה שווה לחיטוי ולחבישת פצע המילה. היא מופיעה יחד עם "נותנים עליה אספלנית" (משנה, שבת י"ט ב'). כך היא הוסברה בתלמוד הבבלי "מדקא מחללי עליה שבתא – סכנה היא" (בבלי, שבת קל"ג ע"ב), וכך כותב הרמב"ם: "מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה" (הלכות מילה, ב' ב'). במבט של המאה ה-21 יש דרכים מקובלות ומוכחות למניעת זיהומים. מציצת האיבר הנימול לא רק שאינה אחת מהן, אלא שכאמור היא יכולה להעביר זיהומים מן הנימול למוהל ולהיפך. אם כן, מתבקשת ההחלטה לבטל את המציצה במילה ולהחליפה בחיטוי יסודי ובשמירה על סטריליות עד כמה שניתן.

לפני שנחליט על כך, בואו נקשיב לקולות המתנגדים לשינוי. היו מי שרצו לתלות במציצה טעמים נסתרים, שלא נודעו:

גם אשר רצו לשנות ממצות התורה, ח"ו לא נאבה ולא נשמע להם אפילו בדבר קטן ופרט אחד מפרטי המצות, ואפילו במנהג ממנהגי ישראל הקדושים כאשר כתבנו, כאשר רצו לעקור המציצה… ואם אמור יאמרו כי דבר זה אמרו על פי דרכי הרפואה ועכשיו נשתנו הטבעים ואין בזה משום רפואה, לא נשמע להם, כי מי יודע עוד כמה טעמים אשר כיונו בזה, ולמשכילים בחכמה נודעים טעמים גדולים ונוראים על זה, וכך היה דרכם של חכמים שלא גלו הטעמים הכמוסים עמהם בכל דבר אשר תקנו… (הרב יצחק אייזיק טיקטין מברסלאו).[1]

זה נשמע כמו התחמקות. אם יש טעמים נוספים – יתכבדו הרבנים ויציגו אותם בתוך הדיון כדי שנוכל להתייחס אליהם. השערה בדבר טעמים נסתרים אינה מאפשרת שום משא ומתן, ואינה תורמת להעמקת ההבנה בנושא המציצה ובכלל.

אחד מגדולי ישראל טען שייתכן שמציצה במילה היא הלכה למשה מסיני:

אבל דברי חכמינו ז"ל מיוסדים הרבה מהם על הלכה למשה מסיני איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום אשר כל דברי אלקינו יקום לעולם, ואיך נבטל דברי אלקים חיים ואפשר שהוא הלכה למשה מסיני, מפני אומדנא וסברת הרופאים על פי החיפוש והניסיון שאינו על פי הרוב (הרב משה שיק [מהר"ם שיק]).[2]

ואנחנו תמהים – אם הייתה מציצה במילה הלכה למשה מסיני, מדוע לא נזכר הדבר בכל המקורות עד שהתעורר הוויכוח בין רפורמים לאורתודוקסים בנוגע אליה? אין זאת אלא שהמהר"ם שיק הולך בדרכי רבו, רבי משה סופר – ה"חתם סופר" – שכתב: "טוב להעלות האיסור",[3] כלומר, לתת לאיסור קל משקל רב כדי להגדיל את דרגת החיוב שלו, ולגרום לכך שיקיימו אותו.

ומול אלו מופיעה תשובתו של החתם סופר עצמו בנוגע למציצה במילה:

והרי אספלונית וכמון גופיה אין אנו נוהגין בכמון כלל, גם לא באותם אספלונית שנזכרו שם בש"ס באביי ורבא, שמע מינה כיון דמשום רפואה הוא אין להקפיד אם המציאו הרופאים רפואות אחרות במקומם, והוא הדין נמי מציצה, אפילו היה מוזכר במשנה מציצה בפה, מכל מקום יכולים להמיר בדבר אחר כיוצא בו.[4]

אבל הבה נרחיב את הדיון. נתייחס אל מציצה במילה כדוגמה להלכה המבוססת על ידע מדעי שכיום נחשב שגוי. יש מאות מקרים כאלו: אדם המחובר למכשירי החייאה וגזע מוחו מת לחלוטין נחשב כחי על פי ה"שולחן ערוך" וכמת על פי הרפואה העכשווית (נפקא מינה להשתלת איברים המצילה חיים); בהלכה מקובל שֶׁכינה אינה פרה ורבה אלא נוצרת מן הזיעה, אך על פי המדע של היום ברור שהיא פרה ורבה כחרקים אחרים (נפקא מינה להריגתה בשבת); תינוק שנולד בחודש השמיני הרי הוא כאבן על פי ה"שולחן ערוך", אך כתינוק לכל דבר על פי הרפואה (נפקא מינה לחילול שבת להצלתו); טריפה, על פי הדעה המרכזית בהלכה, היא בהמה שלא תוכל לחיות 12 חודש, ואנו מכירים מקרים לא מעטים שבהמות כאלו חיו (נפקא מינה להלכות כשרות); בשלושת חודשי ההיריון הראשונים האישה עדיין צריכה לצפות למחזור החודשי לפי ההלכה, ואילו רופא הנשים יסביר בחוסר סבלנות שהריון ומחזור חודשי סותרים זה את זה ולא יכולים לדור בכפיפה אחת (נפקא מינה ל"פרישה סמוך לווסת"); ניתן להוכיח בניסויים שונים שכלי נירוסטה, זכוכית ופיירקס אינם "בולעים" מן המאכל, אף שבהלכה הם נחשבים לבולעים (נפקא מינה להלכות כשרות ולהכשרת כלים לפסח); "כזית" לדעה השלטת בהלכה כיום הוא כ-45 סמ"ק ואילו לפי הידוע לנו מן הארכיאולוגיה הוא כ-4-6 סמ"ק, כגודלו של זית מזן סורי של היום (נפקא מינה להלכות רבות).

קשה מאוד לקבל את שני הטיעונים המתגוננים שלעיל בהקשר של מציצה במילה, אבל האם בכל המקרים יהיה זה נכון להתעלם מהם? אני סבור כי כחלק מבירור ההלכה, שחייב להיעשות לקראת חידושה, יש לבחון טענות אלו ברצינות לגבי מקרים אחרים. למשל: האם בדיני טריפות סביר יותר להגדירן כבלתי ניתנות לשינוי בדומה ל"הלכה למשה מסיני", כפי שאכן הגדירו אותן הרמב"ם ופוסקים רבים אחרים? באיזו מידה פסיקה המתאימה בין ההלכה למציאות מחויבת לקוהרנטיות פנימית ולשיטתיות? האם ייתכן שבהלכות טריפות תהיה הגדרה אחת למושג "מציאות" ואילו בהלכות השתלת איברים היא תהיה שונה?

וכמה שאלות כלליות יותר: איך מבררים את המציאות? מי קובע את המציאות – הרב או איש המדע? איזה איש מדע יקבע? ומה נעשה במקרים של מחלוקת בין אנשי מדע, מי וכיצד יכריע ביניהם? כיצד לשקלל את האמירות הסטטיסטיות של אנשי המדע לכדי קביעה שתהיה בסיס לפסיקת הלכה?

אלו הן מקצת השאלות הגדולות שפסיקת הלכה בת דורנו צריכה ותצטרך לתת עליהם את דעתה.

איזון אקולוגי הלכתי

את ההתבגרות שלנו אנו חווים דרך הילדים: "כמה הילד שלך גדל, זה מדהים". רק אתמול נפגשתם והוא נשא תינוקת במנשא ועכשיו עומדת לידו בתו, אישה קטנה, בערך בגובה שלו. אתה מביט בבת, מביט באב החבר, ואז מבין כמה שנים עברו עליך.

תהליכי שינוי בהיסטוריה הם בדרך כלל איטיים, ואנו מתקשים לשים לב אליהם. זה השורש של מחלת האנכרוניזם. כמה שונים אורחות החיים שאליהם התייחסה ההלכה בשנות גיבושה המרכזיות מאורחות החיים של ימינו? לפעמים הבדלים אלו בולטים לעין, אך לא פעם אנחנו נדרשים למאמץ מיוחד כדי להבחין בהם.

במצוות קריאת שמע סברו בית הלל שהמילים "בשכבך ובקומך" הן הוראה לזמני החובה של קריאת שמע – בזמן השכיבה ובזמן הקימה – "בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים" (משנה, ברכות א', ג'). מהי השעה שבה "בני אדם שוכבים"? מתי "בני אדם עומדים"? את זאת המשנה לא קבעה, שהרי לא היה בכך כל צורך. עד העת החדשה רוב בני האדם הלכו לישון סמוך לשקיעה, כיוון שהתאורה הייתה מוגבלת, ולא ניתן היה לנהל חיים רגילים בלילה (תנועה ממקום למקום, עבודה, לימוד). עם הזריחה התחדשה הפעילות האנושית, ואנשים יצאו לעמל יומם. בני האדם לא קמו בזריחה ושכבו לישון בשקיעה מכוח ציווי התורה או תקנת חכמים, אלא מתוקף התנאים שסיבוב כדור הארץ הציב בפניהם.

בעת החדשה יצרו בני האדם תאורה מלאכותית, המאפשרת להם לעשות בלילה, כמו ביום, כל מה שברצונם. המצאת התאורה המלאכותית (קודם באמצעות גז ואחר כך באמצעות חשמל) גרמה לשינוי עצום בחיי בני האדם, עד שנותק הקשר בין זריחת השמש ושקיעתה לבין שעות השינה והערות של בני האדם. שעות העבודה, שעות הלימודים, שעות נסיעת התחבורה הציבורית, שעות הפעילות של המשק, שעות פתיחת החנויות, ולמעשה כל זמני היום של האדם המודרני – נקבעים על פי השעון, בהתעלמות מן הזריחה והשקיעה. לכן גם שעות השינה והעֵרוּת נקבעות על פי השעון. אולם זמני קריאת שמע נשארו תלויים בזריחה ובשקיעה. כך נוצר נתק בין טעמה של ההלכה לבין הנורמה שנקבעה לקיומה. שעה 6.00 בבוקר של חורף, כשבחוץ חושך מוחלט, האין היא שעת "בקומך" של מאות אלפים בישראל?

כאן אנו ניצבים בפני אתגר לא פשוט – כיצד נקבע את השעה שבה בני אדם בימינו הולכים לישון ואת השעה שבה הם קמים? האם נלך על פי רוב? ואם כן – איזה שיעור מן האוכלוסייה ייחשב לרוב? ומי יערוך את הסקרים הדרושים כדי לאבחן את הרוב הזה?

סוף זמן קריאת שמע נקבע לסוף הרבע הראשון של היממה – "רבי יהושע אומר: עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות" (משנה ברכות א' ב'). כיצד נתרגם לשפה עכשווית את המושג "בני מלכים" ואת קימתם המאוחרת? האם הכוונה לאותם אנשים שאין להם מחויבות להגיע לעבודה? אולי השעה שבה קמים מובטלים (שאין להם ילדים בגיל גן-בי"ס!)? האם יש שעה כזו? ואולי אלו בני הנוער, שקמים בחופשת הקיץ בסביבות הצהריים? האם נפנה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לקבל נתונים על הרגלי היקיצה והשינה של פלחים שונים באוכלוסייה כדי שנוכל לקבוע הלכה?

"בשכבך ובקומך" אינם לבד. כיצד נגדיר את "עד שתכלה רגל מן השוק" לעניין סוף זמן הדלקת נרות חנוכה? האם מדובר בשעת סגירת החנויות (בסביבות 20.00 ברוב הערים; בסביבות 22.00 במרכזי קניות סגורים)? האם מדובר בשעה שבה אנשים לא מסתובבים עוד ברחובות (ו"שוק" הוא במובן של רחוב)? אם כן – כמעט אין שעה כזו. לא מדובר רק בשאלה הלכתית אלא בשאלה של אומדן המציאות ושל הכרעה איזו התאמה בדיוק צריכה להיות בין ההלכה למציאות.

נניח שנצליח להגדיר שעות מסוימות כשעות קימה ושכיבה, עדיין מחכה לנו אתגר לא פשוט. ההלכה היא לא רק אוסף של פרטים, היא בראש ובראשונה מערכת. במובן מסוים יש "איזון אקולוגי" בהלכה, וכל שינוי של הלכה אחת עלול להשפיע השפעה מכרעת על הלכות רבות אחרות. הקביעה ההלכתית של "בשכבך ובקומך" הייתה הבסיס לתקנה של ברכות קריאת שמע: בבוקר – ברכת "יוצר אור" ובערב ברכת "מעריב ערבים". ניתוק זמני קריאת שמע מהזריחה והשקיעה יצמצם את הפער שבין שעות הקריאה לבין הרגלי החיים של האנשים בימינו אבל יגדיל את הפער בין שעת הקריאה לבין נוסח הברכות. להגיד ברכת "יוצר אור" כשבחוץ חושך נראה מעט בעייתי. האם זה מעכב את שינוי זמני קריאת שמע? האם הפער בין זמני הקריאה לבין הנוסח הוא מספיק משמעותי כדי לנקוט פעולה או להימנע מפעולה?

יש הלכות שחידושן הוא מקומי, אבל יש הלכות לא מעטות שיש להן השפעה על מאות הלכות אחרות. האם נקבל את הנתונים המדעיים המעידים שהזית של ימי חז"ל דומה לזית מזן סורי של ימינו (לחומרא ולקולא)? האם נקבל את הטענה של הרב אליעזר ברקוביץ שיש לבחון מחדש חלק מן ה"חזקות" שעליהן ביססו חז"ל מאות הלכות? האם אנו יכולים לטעון שהיום "טב למיתב טן-דו מלמיתב ארמלו", כלומר שאישה סבירה תעדיף להיות נשואה עם בן זוג דוחה מאשר להיות לבדה?

שולחן ערכים

הַךְ אִשְׁתְּךָ מַכַּת בְּלִי סָרָה, אִם / תִּמְשׁוֹל בְּךָ כָּאִישׁ וְתָרִים רֹאשָׁהּ

אַל-נָא בְּנִי אַל-נָא תְהִי אַתְּ אֵשֶׁת / אִשְׁתָּךְ, וְתִהְיֶה אִשְׁתְּךָ אִישׁ אִישָהּ

(שמואל הנגיד, ספר בן משלי, עמ' 117).

יש משפטים שהם לא פוליטיקלי קורקט, ואסור להשמיעם, וזה אחד מהם. האם יעלה על הדעת שההלכה תתיר לאיש להכות את אשתו מסיבה כל שהיא? לא נעים, אבל כן. ישנן גישות המתירות לבעל להכות את אשתו כדי לשמר את כפיפותה לבעלה (שמואל הנגיד, לעיל, בהנחה שדבריו כוונו להיות הלכה למעשה), כדי לאלצה לעשות את המלאכות שהיא מחויבת על פי תנאי הנישואין (רמב"ם, הלכות אישות, כ"א י'), כדי לחנכה (רבי יצחק מוינה, ספר אור זרוע, ח"ג, פסקי ב"ק שמ"ז), או כדי להפרישה מאיסור (רבי ישראל איסרליין-מהרא"י, שו"ת תרומת הדשן, רי"ח). מולם יש דעות האוסרות על הבעל לחלוטין להכות את אשתו, ובראשן נמצא רבנו שמחה משפירא (מצוטט בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ח"ד [דפוס פראג] סימן תתקכ"ז) – "ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת [לבדה] ודמעתה מצויה".

מחלוקת זו משמעותית בבואנו לדון בכפיית גט על בעל המכה את אשתו. בעוד שרבנו שמחה משפירא תומך באפשרות זו, הרי שרוב הדעות אינן תומכות בה. ד"ר מיכל וולף הוכיחה את מה שכל אחד מאיתנו היה אומר אינטואיטיבית, שיש קשר בין רמת הלגיטימיות שהפוסק מייחס להכאת אישה על ידי בעלה לבין רמת הסנקציות שהוא מחייב להטיל עליו במקרה של הכאה בלתי מוצדקת.[5] מכאן עולה שאי כפיית גט על בעל מכה משמעה, בעקיפין, הצדקה כלשהי לזכותו להכות את אשתו במצבים מסוימים. כאשר בתי דין רבניים נמנעים מלכפות גט על בעל מכה הם מגבים אותו על חשבון האישה המוכה.

הרבנות הראשית כבר מזמן הפכה להיות שק החבטות של מבקשי הצדק, והיא הרוויחה את זה ביושר, לדעתי. אבל הנושא הוא לא הרבנות אלא ההלכה. אנחנו חיים בעולם ערכי שבו אדם המכה את אשתו הוא נבל ופושע, ואין שום דבר שיצדיק אלימות כזו. ההלכה שלנו, כולל חלק מזו הנפסקת כיום, משקפת ערכים אחרים, בלתי נסבלים מנקודת מבטנו.

אין זה משנה כלל מנין קיבלנו את הערך הקובע איסור מוחלט על הכאת אישה על ידי בעלה – האם הוא "ערך חילוני" שחדר אל ההלכה וגויר בה, או שהוא ערך פנימי, שהתבטא בדעות שוליים בעבר ועכשיו תפס את מרכז הבמה, או שהוא ניתן למשה בסיני. די בכך שאנו מתייחסים אליו כערך דתי שאין לוותר עליו. "אדם המכה את אשתו אינו בן תורה", כתב הרב יובל שרלו באחד מהפסקים היותר מרגשים שקראתי אי פעם.[6]

ההשפעה של ערכים על ההלכה היא מורכבת, ומעלה לא מעט תהיות. מי הוא זה שיקבע שערך מסוים הפך לנחלת הציבור ושההלכה צריכה לקחת אותו בחשבון? האם ערך השוויון בין המינים מחייב להתאים את סדרי הנישואין או שההלכה מתנגדת לכך, ואנו נידונים לחיים של דיסוננס קוגנטיבי בתחום זה? האם הערך ההומני של כבוד לחיי האדם באשר הוא אדם יתיר לנו לעבור על איסורי תורה בשבת כדי להציל חיים גם במקום שאין "מפני דרכי שלום" או "מפני איבה"? ערכים המשפיעים על ההלכה מעלים גם שאלות דתיות כבדות משקל, והם מאתגרים את העולם הדתי במובנו הרחב.

דובר שקרים

נעשה לרגע תרגיל מחשבתי. דמיינו את סב סבכם, או מישהו בשושלת שנפטר לפני 1900. דמיינו את עצמכם חוזרים אל הזמן שלו, ומספרים לו שבשנת 1948 (או תש"ח) תהיה מדינה יהודית, ושבשנת תשע"ב (2012) יהיו בה (כמעט?) רוב יהודי העולם; שהיא תהיה עצמאית כמו שרק ממלכת החשמונאים הייתה בזמנו; שיהיו בה יותר ישיבות משהיו בכל תולדות העם היהודי מאז ומעולם יחד; שהזהות היהודית בה תלך ותתחזק (ראו סקר גוטמן). נדמה לי שבשלב זה סב סבכם יפרוץ בבכי של שמחה, ויברך בשם ובמלכות על הבשורה הטובה.

רוב הציבור הציוני-דתי/דתי-לאומי חוגג את יום העצמאות, ושמח במדינת ישראל. לובשים בגדי חג ומתכנסים בבית הכנסת. אבל תפילות יום העצמאות נראות כמו אוסף של גזרי תפילה שהודבקו זה לצד זה, ללא אמירה חד משמעית, מבוישות משהו, לא משקפות את ההרגשה שבלבבות. הרב יעקב אריאל פרסם לפני כמה שנים נוסח מעניין של "על הנסים" ליום העצמאות, אבל כתב שאפשר להרהר בו בברכת "מודים".[7] האם יש איסור להוסיף הודאות (ולא בקשות) בברכת "מודים"? מדוע החשש מתוספת כזו בתפילה? ומדוע שלא נגבש נוסח תפילה קוהרנטי, חדש, עם פיוטים חדשים בניחוח עתיק? מדוע שלא נקרא בתורה בברכה? האם יש איסור להוסיף קריאה בתורה על שמחה?

האבסורד הגדול מגיע בתשעה באב. בחור ירושלמי טיפוסי מתפלל במנחה על "העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב. והיא יושבת וראשה חפוי כאישה עקרה שלא ילדה…". אחר כך הוא יוצא לרחוב הסואן של ירושלים, ונדחף בין ההמון עד לביתו. הרב חיים דוד הלוי כינה אדם כזה "דובר שקרים לפני ה'".[8] קיימות נוסחאות אלטרנטיביות שכתבו רבנים (הרב שלמה גורן והרב חיים דוד הלוי זצ"ל, ויבלח"ט הרב דוד שלוש). מדוע הן לא אומצו על ידי ציונים-דתיים (למעט הקיבוץ הדתי)?

אהבת ההלכה

רציתי להראות שאתגר חידוש ההלכה אינו פשוט, אפילו שניתן להבחין בקלות בינו לבין רפורמה, וניתן להוכיח שאין בו חשש "המדרון החלקלק". הוא דורש לימוד מעמיק של המקורות, הכרעה בשאלות מורכבות, ותשומת לב רבה.

האם להשאיר את המלאכה ל"גדולי הדור"? הייתי מאוד שמח אם "גדולי הדור" – יהיו מי שיהיו – ייקחו על עצמם את המשימה. תארך כאן היריעה להסביר מדוע יעלו עשבים בלחיי לפני שמישהו שמכונה "גדול הדור" יעשה זאת. נסתפק רק בקביעה הברורה לכול, שברגע שפוסק יצטרף למהלך שכזה הוא יחדל להיות "גדול הדור", ויהפוך להיות רֶבָּלֶ'ה, דתילוני, ניאו-רפורמי.

לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.

יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.

אני מאמין שבעוד עשרים שנה יהיה מהלך זה בשיאו. לא נפתור את בעיית כל הדורות הבאים, והם יצטרכו לעשות את התאמותיהם שלהם (כיצד שומרים שבת במסע של שנים בחלל? כיצד מתפללים בבית כנסת בשבת כאשר אין בנמצא ספרים מודפסים ויש רק ספרים אלקטרוניים?). אנחנו לא יכולים להתחמק מאחריותנו לדורנו, לנו ולילדינו. זהו "בניין התורה" של הדור. זוהי "תורת ארץ ישראל" שלנו.

הרב יוסי סופר הוא מנהל בית המדרש "רשות רבים" במרכז יעקב הרצוג בעין צורים, ומנחה מורים במסגרת "YRF להתחדשות בחינוך", לשעבר ראש ישיבה תיכונית. שיעוריו בנושא חידוש ההלכה מופיעים באתר "שאלה של שיעור", בכתובת http://sheela.org.il

 פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012