המשיכה העכשווית בחברה הישראלית לנסתרות מקפלת בתוכה את הזיהוי כי מדובר על קרקע שאין בה יחסנים, וכל הרוצה יכול לקחת חלק כשווה בין שווים. זהו כוחה של משיכה זו וזוהי גם סכנתה

אדם מבקש ללמוד תורה. מהיכן יתחיל? בן חמש למקרא, בן עשר למשנה ובן חמש-עשרה לתלמוד, כבר נאמר במשנה הידועה. וגם אם איחר את תחנות הזמן הללו, הרי שהסדר ברור: תנ"ך, משנה ותלמוד שבו בא אדם לסבור סברה ולהגיע למסקנה ההלכתית, והמשך התלמוד עד ל"יד החזקה", שבו נפסקו הדברים בצורה השווה לכל נפש. ואם חפץ הוא בלימוד 'מחשבת ישראל' וב'הלכות דעות', הרי שיורו לו המורים ללמוד את היסודות המרוכזים בספרי הרמב"ם ובספר הכוזרי לריה"ל שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויין בו. וכמובן שמדובר אך על הבסיס וממנו הסתעפויות עד אין קץ ותכלה.
ומה ביחס למבקש להיכנס לעולם הקבלה ולטייל בפרדס? דומה שעל שאלה זו כבר קשה לענות. האם בספר יצירה מונח הבסיס או שמא בספרי הזוהר והתיקונים, ואולי בהקדמות הרמ"ק דוגמת ספרו 'אור נערב' או אולי דווקא בספרו של ר' חיים ויטל, 'שערי קדושה'? כיצד ניתן לתת בים הנזכר דרך ובמים העזים והחתומים נתיבה?

התשוקה היא השער

דומה שהקושי לסמן דרך לרבים בתחום זה אינו נעוץ בכך שטרם נצנץ הרעיון במוחו של מאן דהוא. להפך. נראה שעל אף שמאות בשנים מנסים רבים וטובים, גדולים וקטנים, לעשות בעולם הקבלה סדר ומבנה, הרי שזה שוב ושוב חומק לו ומסרב לעשות את פעולתו ולהחליק אל תוך שפת הנסתר. כך, בעוד עולם הנגלה בכלל, ועולם ההלכה בפרט, נתפסים כשווים לכל נפש וכל הרוצה יבוא וייטול, הרי שעולם הנסתר עומד על חוסר השוויון לכל נפש, ובשל כך גם עומד הקושי לסמן בו גבולות ומבואות, הקדמות וביאורים. כך כתב הרמב"ם ביחס לעולם הנסתר:
ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר. ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אף-על-פי-כן ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר (הלכות יסודי התורה ד, יג).
לכאורה עולה מן הדברים כי היה על כולם לעסוק ב'דבר הגדול', הלא הוא עולם הרז, ולהניח את ה'דבר הקטן' – הוויות אביי ורבא – אלא שבעטיין של מספר סיבות אכן ראוי להקדים את העיסוק ב'דבר הקטן' ל'דבר הגדול'. הסיבה הראשונה היא משום שענייני ההלכה מיישבים דעתו של אדם. השנייה היא שהם מיישבים דעתו של עולם (ושיעור גדול יש כאן בחשיבות השניים – יישוב האדם ויישוב העולם). והשלישית, שהם שווים לכול.
אלא שבניגוד לדברי הרמב"ם הללו, המקובלים דיברו על עקיפת המסמרות הנטועים, ובבסיסה עומדת עקיפה זו על הכרח אישי וסובייקטיבי לעיסוק בנסתרות. מי שניסח זאת בבהירות היה הראי"ה קוק, שזיהה בתשוקה ובעריגה האישית את השער לכניסה לעולם הקבלה, שער העוקף את ההדרכות הסדורות והמובנות ביחס לכניסה לבית הזוהר. עולם שאבן הראשה שלו היא התשוקה האישית מייצר שפה אחרת מעולם העומד על הכרח וחיוב לכל נפש. התשוקה אינה דומה מנפש לנפש, ואף אינה דומה באותה נפש עצמה מיום אחד למשנהו. זהו כוחה, וזהו בהכרח גם נקודת התורפה שלה.
גם העיסוק הקבוע הנדרש כדי לעסוק בקבלה בצורה משמעותית (והראי"ה כבר ציין ללא הרף כי "רק מי שמשים בה לימוד של קביעות, מדי יום ביומו, יזכה לבוא בשעריה" [עקבי הצאן, עמ' קמג] ו"צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים" [אגרות הראיה, א, עמ' מא]) לא יוכל להסתיר את עצם הלוז של רתיחת התשוקה העומדת בתשתיתה. בשל כך, העיסוק בנסתרות הוא אכן "דבר גדול", שכן הוא עומד על היכולת להצמיד אלקטרודות בלתי-מתפשרות אל הלב יום-יום, שעה שעה, ולהקשיב לא הנח.

כל הבריות האלה

ובכל זאת, במה עוסק הנסתר? ודאי שבסודות שמים ובסודות אדם ובממשק בין השניים, אולם אם לחפש לכך ניסוחים קיימים, הרי שחביבים עלי שניים מדברי גדולי הדורות המאוחרים. הראשון שבהם הוא תלמידו הגדול של האר"י, רבי חיים ויטל (להלן: רח"ו), שדבריו מובאים בהעתקת ר' מנחם די לונזאנו (מגדולי המקובלים בדורו של האר"י וממדייקי השמועה) שהתגלתה אך לפני כשנתיים (ויצאה לאור עולם 400 שנה לאחר כתיבתה בידי הרודה דבש מן הארי, הלא הוא רבי יוסף אביב"י). כך כתב רח"ו ביחס לעיקר עיסוקה ובקשתה של הקבלה:
איך מן הפשוט יצא החומר, ואיך מן בלתי בעל תכלית יצא תכלית ומה צורך לו לעולמות… באיזה מקום ברא הנבראים והמציאם ואיך יכולים לקבל אלהותו (קיצור סדר האצילות, עמ' קיט).
החשיבה הנאופלטונית השפיעה רבות על דרך החשיבה הקבלית וכאן הדברים אף מנוסחים במילות השפה הזו, ועומדים על נקודת הרצון והקשר שבין הבורא לנבראיו. ניסוח דומה עם תוספות אישיות וייחודיות מצוי גם בדברי הרמח"ל:
כי כבר שמעת איך רק זאת היא כל חכמת הקבלה – לדעת הנהגתו של הרצון העליון, על מה ברא כל הבריות האלה, ומה הוא רוצה בהם, ומה יהיה סוף כל סבובי העולם, ואיך מתפרשים כל הגלגולים האלה אשר בעולם, שהם כל כך זרים (קל"ח פתחי חכמה, ראשית פתח ל).
בנוסף לאמור בדברי רח"ו הנזכרים, ישנם שני דברים נוספים המצוינים בדברי הרמח"ל. ראשית, חדות לשונו – 'על מה ברא כל הבריות האלה ומה הוא רוצה בהם', וכמה פעמים הולך אדם ברחוב הסואן בצהרי היום, רץ אחר עצמו כחיה להשביע, ושואל את עצמו את השאלות החדות והלא-חומלות הללו: מה הוא רוצה מהם. מה. שנית, רמח"ל עסוק וטרוד בשאלה ההיסטוריוסופית שהעסיקה אותו והביאה אותו לביאור דרכי הייחוד והמשפט. רמח"ל מבקש את העיסוק באחרית לא כעיסוק באסכטולוגיה ובאפוקליפסה עתידית, אלא כמפרש בפרשנות רטרוספקטיבית את ההווה הנמשך. העתיד יגלה כיצד כל גלגולי העולם הזה, אלו שדמו לגלגולים חסרי כל פשר ומובן בקדמת הבמה, לא היו אלא גילוי מוחשי של ההצגה האמיתית והממשית של הייחוד הא-לוהי, זו שהתרחשה בחדרים הפנימיים ותיחשף בעתיד בקדמת הבמה.

אי אפשר בדיבור
אחר פרויקט ההפשטה הגדול שערך הרמב"ם למושגים האלוהיים ופיתוחו את תורת התארים השליליים, באו המקובלים ובתנועה ריאקציונית הציעו מצע שלם של עיסוק נטול חשש (כמעט) במושגים האלוהיים; מושגים שקיבלו בידיהם פיתוח גדול ועז-מבע. הגם שציינו המקובלים כי כל דבריהם על העולמות ועל הפרצופים אינם אלא לקרב הדברים אל השכל האנושי וחלילה חלילה אין הדברים כהווייתם, ואף שהשתמשו בגלגל ההצלה הנקרא 'כביכול' – הרי שעדיין דיברו וידעו שאין בדיבור הפיגורטיבי והמסורתי בגדר הגשמת האלוהות; שהרי הכול יודעים שכלל אין עוסקים בעצְמות האלוהית אלא אך בפעולות ובגילויים הנשפעים ממנו.
בתנועת השלמה לריאקציה הקבלית לרמב"ם, באו החסידים ועשו אותה תנועה ביחס לתנועת המקובלים עצמם. כל מה שנכתב ונחקר בספרי המקובלים – אמרו החסידים – אינו בגדר נסתר, שהרי נסתר משמעו דבר סמוי ונעלם, וברגע שהדברים כתובים וחקוקים בספרים הרי שאינם בגדר נסתר. לדידו של מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, שֵם ה'נסתר' המוחל על ספרי הקבלה אינו אלא שם-קוד מטעה ביחס לדבר שאכן 'זכאי' לתואר זה, עד שלא פעם העיסוק בנסתר מפריע למפגש עם הנסתר עצמו:
אבל מה שהם קוראים 'נסתר' חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר? הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר (כתר שם טוב, פסקה ר"מ בסופה).
מה אם כן בכל זאת זכאי וראוי לשם 'חכמת הנסתר'? זהו אותו דבר-סתר וגלעין-סוד שאין כל אפשרות לדבר עליו. זהו כוחו של הנסתר (ויהיו שיאמרו: חולשתו) – אי אפשר לדבר ולשוחח עליו וגם לא להמשיג ולהסביר אותו. אפשר רק להיות ולשרות בו. ההימצאות הבלתי מפוענחת ומומשגת של האלוהי באנושי, והזיקה הגדולה בין השניים, היא היא חכמת הנסתר. הדברים הקרובים ביותר לנסתר הם טעמו של מאכל וטעמה של אהבה. השניים הללו – אוכל הגוף ואוכל הנפש – הם טעמים טריוויאליים ומוכרים, אך אין כל אפשרות להסביר ולהמשיג אותם למי שמעולם לא טעם אותם:
שנסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחברו. כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה. ונקרא זה 'דבר סתר'. כך עניין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי-אפשר לפרש לחברו איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר (שם).
הדברים הללו מפליאים וראויים לשימת-לב: הקבלה נקראת בשמה משום שהיא עוברת מרב לתלמיד המקבל אותה ממנו ומסורה מדור לדור, אולם קבלה איננה נסתר. אופיו של הנסתר הפוך לחלוטין מאופייה של הקבלה, שכן הנסתר הוא אותו רכיב-סוד שכלל אינו ניתן למסירה ולקבלה, ש"אי-אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה". זהו אפוא הדבר עצמו. בשל כך מצויות ישיבות לקבלה – שהיא ההסתובבות ללא ליאות סביב הנסתר – אך לא לנסתר עצמו.
בדומה לדברינו יצוין הספר "שער הגלגולים" שהינו חלק משמונת השערים שהעלה רח"ו על הכתב. הספר כולו, הכולל ארבעים הקדמות, עוסק בתורת הגלגול של האר"י הקדוש – אך הוא כולו אך ורק הקדמות. כשמגיע הלומד, אחרי ההקדמות, אל השער עצמו, הוא מגלה כי תם הספר.
הדברים מובילים גם לעובדה כי ראשוני האדמו"רים נמנעו מלכתוב את תורתם ואף התקוממו כשראו תלמידים רושמים את תורתם, כמו חשו שבכך הם מאבדים את סוד הדבר ואת עצם ההתגלות, שאינם ניתנים למסירה ולחניטה. על חלק מהחסידים הראשונים אף מסופר שנמנעו אחר פטירת רבם מלקנות את ספר תורותיו שראה אור אחר פטירתו, בשל אותו חשש זילות העומד בבסיס הכתיבה. הללו זיהו בכך כפיית נקודת גבול ואילוץ של מסומן אחרון ומובהק ביחס למילים מלאות החירות שיצרו והיוו את רבם החי.

אתה עושה מרוחניות גשמיות

ובכל זאת, מהו נתיב הרוביקון שבין הקבלה לנסתר? הדברים מסורים ללב, כמתבקש, וקשה להצביע עליהם באצבע. אולם בהתבוננות מעטה בכתבי החסידים, ובהסתובבות סביב דבריהם, דומה שניתן לקבל הד לדברים אלה. המסורת החב"דית מוסרת: "כי הנה הבעש"ט היה מתרעם על הלומדי קבלה ואינם יודעים להפשיט הגשמיות" (מאמרי האדמו"ר הזקן, עניינים, עמ' שיח). המובן הפשוט של דברי הבעש"ט הללו הוא שיש מלומדי הקבלה שמגשימים את האין-סופיות האלוהית בפועל ומגיעים לעשיית פסל ותמונה. המובן הנוסף הוא שהלומדים אינם יודעים להפשיט את גשמיותם שלהם עצמם. ומובן שלישי הוא שהעיסוק בקבלה מחייב להפשיט אותה עצמה מקליפותיה, ומשפתה הגשמית-משהו הכולאת אותה לא פעם, כדי לבוא אל הדבר עצמו.
אולי באמצעות סיפור על הבעש"ט יתבארו הדברים מזווית נוספת:
פעם אחת היה הרב (=הבעש"ט) מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר דורש גם-כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ חיים, אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני (אור האמת, פסקה לו).
המגיד מבקש לפגוש את אותם פלאים שגורים וחומקים הנקראים 'עולם' ו'אדם', וזאת באמצעות ספר היסוד של קבלת האר"י – 'עץ חיים' העוסק בכך ללא הרף. אולם תוך הלימוד ב'עץ חיים' יש להבין שאין הדברים ככתבם, אלא שרק מעבר להם ובתוכם מצוי הסוד הגדול, הקיומי והאישי, זה שאינו ניתן כלל להיכתב. ודומים הדברים לדברי הגמרא (שבת לא, א) על לימוד התורה, שהוא אכן עיקר נשמת אפו של היהודי, אך עדיין "יראת ה' היא אוצרו". אי אפשר ללמוד תורה ללא יראת ה', שהיא היא האוצר עצמו, ואי אפשר ללמוד קבלה ולשכוח את מהות הנסתר החבוי ומפעֵם בה, שממנו תוצאות חיים.
בשולי הדברים אציין כי מידידי נתנאל לדרברג למדתי (וראו בספרו 'סוד הדעת', עמ' 45) כי אותו דרשן שדרש קבלה ברבים והבעש"ט ראה להוכיחו לא היה אלא המגיד ממזריטש עצמו, קודם שהפך לתלמידו המובהק של הבעש"ט. עולה אם כן שהחידוש של הבעש"ט בהבנת היחס שבין הקבלה לנסתר הוא שהביא וקירב את המגיד אל הדרך החסידית שחתרה ללא הרף אל הנסתר החבוי בתוך הקבלה.

עומס בדרך ההלכה

רבות תהיתי ביחס לגבי גורמי העומק וזרמי המעמקים המניעים את הנהירה-רבתי המתרחשת בחברה הישראלית העכשווית לעולם הסוד. ואיני מתכוון לנהירה המובנת – גם אם קלת הזלזול בידי אנשים המגדירים את עצמם כ'אנשים חושבים' – לעולם המופתים והמאגיה כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אלא לעולם הלימוד, העיון וההעמקה ההולכת וגוברת בנסתרות; לעולם של חפירות עומק בכל הנוגע לפנימיות – חפירות שהתחדשו בכמותן אך בשנים האחרונות.
עולם הקבלה, בדומה לעולם האגדה הביאליקי, הפך זה מכבר למזוהה עם העולם הפתוח והאלסטי, עם הפנטזיה והמיתוס, בעוד ההלכה תפסה, כמתבקש, את המשבצת של העולם הדתי ה(לכאורה) סגור, קשוח ואנליטי. אכן הנהירה הזו ברורה, שכן נראה כי ההלכה מחייבת ואילו הקבלה אינה דורשת דבר (על אף שלנכנס ברצינות בשעריה ברור כי הקבלה מחייבת בהנהגותיה לא פחות מן ההלכה, אם לא יותר).
אולם בעיניי יש רובד נוסף לדברים. בעוד שעולם ההלכה נתפס כעולם המסור בירושה מרב לתלמיד ומאב לבן – מה שחוסם את הבא מבחוץ מלהיכנס כפי שהוא, ומכריח אותו לקבל את הכללים הקיימים כהווייתם ולתפקד בתוכם – הרי שעולם הנסתר מצהיר כי הוא מסור ללב וכי אין להעבירו ולהסבירו – מה שבהכרח ממוסס את מרכזי הכוח והמִשטור המסורתיים. מכאן אכן סכנתו הרבה, שצדיקים רבים צווחו כנגדה, אך מכאן גם האבן השואבת שמצויה בצווארו ומושכת רבים. רבים חשים בעומק לבם כי בתורת הנסתר, באותה תורה שקשה להמשיגה ולהעבירה אך הכול רצים אחריה, מצוי משאב של חירות, של 'פנים בפנים', ומבקשים את אותו משאב בכל דרך.
אכן, הדרישה לגנאי ברורה ומתבקשת, אולם אחר הראי"ה הכרח הוא לדרוש לשבח. לא פעם דרך ההלכה נדמית למתבונן מבחוץ כדרך מלאה שאין בה עוד מקום לתנועה לכאלו שאינם ילידים; 'עומס בדרך ההלכה', אמר כבר מישהו באירוניה. דווקא משום שאין בעולם הנסתר יתרון לילידיות, הרי שהוא מושך אנשי-לב באשר הם, ואך בעולם זה הם חשים כשווים בין שווים ולא ככאלו שלעולם יידרשו להצדיק ולתרץ את עצם קיומם. ושיתו לבכם לכמות הנכבדה של גדולי מקובלי דורנו, ספרדים כאשכנזים, שגדלו מחוץ לכל ערוגת-יראים, כמות הניצבת בניגוד מוחלט לכמות האפסית של פוסקי הלכה וראשי ישיבות תלמודיות שצמחו מחוץ לערוגה זו. דומה כי דווקא היכולת – שאכן יש מקום לדאגה העמוקה כלפיה – להתקרב וללמוד, ללא צורך אין סופי לשלם 'מסי חבר' לנמען רב-עוצמה ובלתי ידוע, אכן מביאה עמה חידושים רבים וגדולים.
"בלא החוצפה דעקבתא דמשיחא – לא היה אפשר לבאר רזי תורה בגילוי גמור", כתב הראי"ה (אורות התורה, יז, טז). אכן ישנם אלמנטים חוצפתיים בהריסה אל קודש הנסתר, וכך כנראה מוכרח, אולם רק באמצעותם מתבארים רזי תורה. נסיעת מאות האלפים בל"ג בעומר למירון היא עדות לאותו גילוי ההולך ומתרחב, ומקרין על גדולים וקטנים, בעלי לב רחב ובעלי לב קצר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012