הוא חי במצוקה כלכלית, הקים עיתון של איש אחד, ולא הפסיק לכתוב בכל הנושאים ובכל הסוגות. ראיון שערך עם נער סיפון שננטש על אי נידח הביא לו בסוף את התהילה. 'רובינזון קרוזו' הפך לאבטיפוס של שוחרי ההרפתקאות בארץ ובעולם

יארצייט / 26 באפריל

דניאל דפו

Daniel Defoe

סופר ועיתונאי אנגלי

נולד: לונדון, 27 ביולי 1660

נפטר: לונדון, 26 באפריל 1731

יצירות ידועות: רובינזון קרוזו, מול פלנדרז, יומן שנת המגיפה, רוקסאנה, זכרונות אביר

הרומן החלוצי רובינזון קרוזו נדפס מאות פעמים, זכה למאות עיבודים וחיקויים ותורגם לשלל שפות. זהו אחד הספרים הנקראים בעולם, אב טיפוס לאינספור גרסאות שיקומו אחריו.

"היומן. 30 בספטמבר, 1659. אני האומלל, רובינזון קרוזו, שאונייתו נטרפה בים בשעת סערה איומה במרחק מן החוף, עליתי על היבשה באי שומם ונידח זה, וקראתי לו אי הייאוש. שאר נוסעי האוניה טבעו, ואני כמעט שיצאה נשמתי. כל אותו יום קוננתי על גורלי המר: לא היו לי מזון, בית, בגדים, נשק, מקום מקלט. משהתייאשתי מכל ישועה לא ראיתי אלא מוות לפניי. או שתאכלני חיה רעה, או שירצחוני הפראים, או שאמות מרעב. ברדת הלילה ישנתי על גבי עץ מפחד החיה, אך שנתי ערבה לי אף על פי שירד מטר כל הלילה.

1 באוקטובר. למרות תימהוני ראיתי בבוקר כי הגאות סחפה את האונייה לחוף וקירבה אותה לאי. מצד אחד היה בזה נחמה, שכן ראיתי את האונייה עומדת זקופה ושלמה, וקיוויתי להגיע אליה עם שוך הרוח ולהוציא מתוכה מזון וחפצים שונים העשויים לשמשני, אך מצד שני נתחדש צערי על אבדן חבריי. העליתי על דעתי כי אילו נשארנו באונייה היינו מצילים אותה, ומכל מקום לא היו הכול טובעים. ואילו ניצלו האנשים, היינו בונים לנו סירה משברי האונייה כדי להגיע על איזו ארץ נושבת. חלק רב של אותו יום עבר עליי בהרהורי ייאוש כאלה. אך לבסוף, בראותי כי האונייה כולה מחוץ למים, יצאתי עם השפל וקרבתי אליה בחול כמידת יכולתי, ואז שחיתי. גם היום ירד גשם אך הרוח שככה…"

(מתוך: רובינזון קרוזו, מאנגלית: צבי ארד, מחברות לספרות, תש"ן).

לונדון, 1719. הוא בוחן את ההשתקפות שלו בזכוכית החלון. מתחת לתלתלי הפאה הנוכרית מביטות בו מבועתות עיניים מימיות שקועות. והאף… כאילו עם השנים נתחדד עיקולו, מתחרה בסנטרו שפתע היה בעיניו בולט מדי. הוא פולט אנחה שבעת תלאות, ידועת אכזבות. דיו רב כל כך שפך כל שנותיו על דפים, עשורים ששיקע במילים, נחילי מאמרים, פמפלטים, דעות, בדיונות. והנה שנת השישים שלו עומדת בפתח, כמו מתריסה, ונדוניה צנועה לבנותיו אין בידו לתת.

הוא סוגר את החלון ורגע לפני שבבואתו נעלמת הוא בוחן את הרחוב בפיזור, שמא אורב לו בין הסמטאות אחד הנושים, בא עם רדת החשיכה לגבות את חובו. הקלון כבד מנשוא, אלפי מונים מאותה תחושת היקסמות שתקפה אותו כשראשו תחוב בעמוד הקלון בצ'רינג קרוס – את הפירות הבאושים החליפו, העם סוקל אותו בפרחים…

כשחולשתו גוברת הוא פונה לחפש הסחה בספרייתו המאיימת ליפול. בין 'הסערה' ובין הקונטרס 'על אי סובלנותה של הכנסייה האנגליקנית', עותק שהצליח להציל, תחובים גיליונות מצהיבים של ה'רוויו' שכתב גם כשהיה מאחורי סורג ובריח. כשהוא מושך אחד מהם, נושר ממנו גזיר עיתון. הוא מנער את האבק ודמות אדם דהויה נגלית לו, שחומת עור ופרועת זקן, ועל גופה עורות עיזים. נדמה לו שצחנה נודפת מן הנייר.

הוא מאמץ את עיניו לקרוא את האותיות הזעירות הנושקות לערדלי הפרווה המאולתרים ומזהה בנקל את השם: אלכסנדר סלקירק. סלקירק, אותו יורד ים סקוטי ששרד 52 חודשים על אחד מאיי הטרשים של חואן פרננדז. איך חמק פוחז יהיר זה מזיכרונו. הרי הוא פגש בו בעצמו, נכון להקדיש לו ידיעה בעיתונו, והתעניינותם המופרזת של מתחריו הרתיעה אותו עד כי חזר בו מרעיונו. רגש מוכר מתעורר בו, רחש היצירה מצטלצל. סלקירק זה יזכה להיות לגיבורו החדש. בספינה שנטרפה ישלח אותו לאי מרוחק במימי הדרום, אי שוקק בכלבי ים, בעצים ובמים, בעיזים ובדגים, בפראים אוכלי אדם. הוא טובל את קצה קולמוסו בדיו ומתחיל בסיפור המעשה: 'נולדתי בשנת 1632 בעיר יורק, למשפחה מכובדת, אם כי לא מארץ זו…'.

פרא אציל

עותקיו הראשונים של 'חיי המלח רובינזון קרוזו מיורק והרפתקאותיו המוזרות והמפתיעות', או בשמו העממי המקוצר 'רובינזון קרוזו', הופיעו בבתי-המסחר לספרים בלונדון באוקטובר 1719. למעשה, הביקוש היה גדול כל כך עד שהעיתון 'לונדון פוסט' החליט להדפיסו בשלמותו בהמשכים. לידתו של הגיבור רובינזון קרוזו היא גם לידתו של ז'אנר ספרותי חדש – רומן המסעות הריאליסטי שהתקבע היטב בספרות האנגלית. אחרי רומני האבירים ורומני הרועים סלל דפו, מי שהיה ללא כל ספק אחד מאנשי העט הפוריים בדורו, את הדרך לספרות ההרפתקאות (ובמיוחד ז'אנר ספרות איים אבודים כמו 'בעל זבוב' של ויליאם גולדינג או 'אי המטמון' של סטיבנסון), ואִפשר לשורה ארוכה של גיבורים רבים חדשים להתנסות באתגרים שהעמידה למולם ספינתם שנטרפה או אי בודד רחוק מחברת אדם.

לא זו בלבד שדפו כתב באותה שנה ספר המשך לסיפור רובינזון קרוזו (ומיד אחד נוסף אחריו), רובינזונים חדשים שביקשו סופרים אחרים ליצור מיהרו להיוולד. אפשר למצוא ביניהם את 'משפחת רובינזון השוייצרית' מאת יוהן דוד ויס, את 'בית ספר לרובינסונים' מאת ז'ול וורן ואת 'רובינסון הצעיר', העיבוד הגרמני הפופולרי לסיפור רובינזון קרוזו שכתב יואכים היינריך קאמפה, כמו גם את יתר החיקויים שהחווירו לעומת המקור.

גם התרבות העברית נשבתה בקסם ההרפתקנות – שלום עליכם מגלה במכתב שכתב לי"ח רבניצקי כי בהיותו בן 15 חיבר 'רובינזון קרוזו יהודי' משל עצמו, והמשורר העברי יעקב פיכמן מספר שנתקל ביצירה עוד בהיותו בעיירה היהודית שבתחום המושב ('כור עוני' נקראה היצירה בתרגום העברי לרובינזון קרוזו שבו, אגב, שמו של דפו נעדר ומופיע רק בהקדמה, כ"הסופר המהולל דניאל דעפאע"). פיכמן תיאר בספר המסות שלו 'בבית היוצר': "זה היה בלי ספק אחד הספרים המעטים בילדותנו, שנסכו עלינו שכרון והוציאונו ממיצר העיירה העגום למרחבי עולם רחוקים. דמיוננו נאחז בו, בנוסע מופלא זה, שידע לשחרר את עצמו משממונו של העולם הישן ולהפוך אי נעזב לאדמת שדה וגן…".

בני הנוער ברחבי העולם שאימצו את דמותו של רובינזון קרוזו קרוב ללִבם הוקסמו מהאומץ שמפגין רובינזון מול איתני הטבע, מול פשיטות הפיראטים ושבט אוכלי האדם, ממשיכתו הסקרנית אל ההרפתקה – רובינזון נודר לוותר על חיי המסעות אם יוּשב לחוף מבטחים, אולם שב לסורו מיד עם הגיעו – מהתושייה שהוא מגלה על האי ביצירת כל צרכיו הקיומיים יש מאין, ומהאנושיות מעוררת האמפתיה שלו, כשהוא חושף בהרחבה את חרטותיו, חששותיו והרהוריו.

עבור הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, היה בדמותו של המלח שנגזר לבדידות משנה חיזוק לתורתו הפילוסופית. ב'אמיל, או על החינוך', החיבור שהכתיר רוסו כחשוב ביותר מבין חיבוריו ובו הוא שוטח את רעיונותיו כיצד לגדל את האדם מגיל ינקות עד בגרות באמצעות דמותו של אמיל ובליווי מחנכו, כותב רוסו: "זה [רובינזון קרוזו] יהיה הספר הראשון אשר יוטל על אמיל שלי לקרוא. זמן רב תכלול כל ספרייתו את הספר הזה בלבד. הוא יהיה לנו למורה-דרך בדרכנו אל בגרות המחשבה. כל עוד טעמנו לא נשחת – קרוא נקרא בו בעונג". רוסו מזהה ברובינזון קרוזו, במאבקו באיתני הטבע החפים מכל תרבות אנושית, את מה שהוגדר בהגותו 'המצב הטבעי' הטרום-ציוויליזציאני. רובינזון הוא הגרסה האירופית ל'פרא האציל', המגשים את הנחותיו של רוסו כי האדם במצב הטבעי הוא טוב מיסודו, חי בבדידותו ולא מושפע מאינטראקציות ולפיכך לא נוגעות בו כל הרעות החולות שהחברה מטביעה בפרטיה. רובינזון טרום ימי ששת הוא הגשמת האידיאל הפילוסופי של רוסו, שקורא לאדם להסתמך על עצמו, על רגשותיו ועל צרכיו האותנטיים בלי התיווך החברתי.

מעניין שדפו, שנתפס כלוחם אמיץ למען חופש הפרט ותחיקה דמוקרטית, בוחר לשעבד באופן מודע את ששת תחת קרוזו: "לבסוף הניח ראשו על הקרקע, קרוב לכף רגלי, והניח את כף רגלי השנייה על ראשו… אחר כך עשה את כל מחוות ההכנעה והצייתנות והשעבוד העולות על הדעת". ששת אינו משועבד בשל צבע עורו שמתואר בספר באופן חיובי כל כך, אלא בשל הוקרת התודה העילאית למי שהציל את חייו. אולם הקברניט האנגלי שיציל רובינזון קרוזו אחריו וקרבנם הספרדי של הקניבלים שייהנה אף הוא מחסדו של קרוזו לא מצאו את עצמם עבדים נרצעים למיטיבם. נראה שההבדל בסיטואציות הספרותיות כרוך באקטיביזם הפרוטסטנטי של דפו ובשיוך הדתי של ששת ששונה מיתר הניצולים הנוצרים. את אלה החמיצו כמובן רבבות הקוראים שהלכו שבי אחרי המלח ההרפתקן הנצחי.

כתיבה אל הנושים

דניאל דפו נולד לאב קצב עני ויצרן נרות חלב, שלא סר למרות הכנסייה האנגליקנית והופלה בגין כך במשך חייו. דפו, שנולד למעשה בשם פו ('פו' באנגלית ספרותית משמעו אויב ומכאן הסיבה לתוספת) חונך לכמורה פרוטסטנטית, אך בן עשרים נטש את לימודיו והתגייס לצבא המורדים במלך שהוביל הדוכס ממונאות. כשהאחרון הוצא להורג, הצטרף דפו לחייליו של ויליאם השלישי מלך אנגליה, במהלך שבהחלט לא יהיה התפנית הפוליטית החדה שיעשה בחייו.

דפו המיר את הכמורה שיועדה לו בעולם המסחר ואחרי תקופת שגשוג קצרה כבר מצא עצמו כותב מכתב לנושיו ובו הוא מתחייב להחזיר אליהם את כל חובותיו, עניין שלא יצליח לעמוד בו עד מותו. השקפותיו הליברליות, מלחמתו האמיצה בחופש הפרט וחיבוריו הפרובוקטיביים דוגמת 'הדרך הקצרה לסלק את הדיסנטרים' גרמו לו למצוא את עצמו לא פעם אחת מאחורי סורגים. את הזמן בין כותלי בית האסורים ניצל לפרסום ה'רוויו' ((The Review, עיתון שקם ביוזמתו, מפעל של איש אחד, הפונה לקהל הרחב ומדבר בשפה מובנת לכל אדם, והוא שיהפוך אותו שנים אחר כך לאבי העיתונות האנגלית לדורותיה.

דפו ייצג את המעמד הבינוני העולה, לא פסק מלכתוב על בעיות מדיניות, כלכליות ודתיות, על הרגלי הפועל האנגלי, החינוך, המסחר והמלאכה, על מאגיה, על מסעותיו (ספרו, סיור באיי בריטניה הגדולה, הוא מדריך טיולים ריאליסטי וחריף), ולא בחל באף אחת מן הסוגות – כתבי עת, כתבי פלסתר, יומנים, זיכרונות, ביוגרפיות, רומאנים, קונטראסים, מסות. במסגרת עבודתו העיתונאית הוא מקדיש חלק רחב למאמרי מערכת. מיותר לציין שהוא כותב אותם בעצמו, והוא כנראה אחד מראשוני כותבי מאמרי המערכת.

במסגרת תפקידו הוא מקפיד לצאת ולראיין. כך פגש את אלכסנדר סלקירק, ההשראה לרובינזון קרוזו, נער הסיפון שביקש שישלשלו אותו לאי נידח, התחרט מיד אחר כך אבל נשאר בו למעלה מארבע שנים. סיפורו של סלקירק, אגב, לא נשכח, ובכפר הולדתו לארגו עומד היום פסל גדול של אדם עטוי זקן ולבוש עורות עיזים המנציח אותו.

בשנת 1684 נשא דפו אישה ושבעה ילדים נולדו לו, שוודאי לא הקלו את מצבו הכלכלי הרעוע. בעוד המוציא לאור שלו ממשיך לספור את השטרות, דפו, טרוד מנושים וחסר כול, מצא את מותו במלון מפוקפק. רובינזונים חדשים ודאי נולדים באותו הזמן ברחבי העולם. "והרי כאן עדות ברורה", כתב רובינזון, "כי מצב עלוב כמצבי ספק אם יש דוגמתו בעולם, אלא שיש בו משהו חיובי ומשהו שלילי להודות עליהם; ותהי זו להוראה שהיא פרי העלוב מכל המצבים שבעולם. בכל עת מצא משהו לנחם בו את נפשנו…"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באייר תשע"ב, 27.4.2012