החוויה הרוחנית דורשת מהמקבל להפעיל ביקורת כדי לנקותה מסיגים שמקורם בסובייקט. אילולי כן המיסטיקה תיהפך למיסטיפיקציה

חזון נקרת הצור שבפרשת 'כי תשא' הוא, ללא ספק, פסגת התעלותו הנבואית של משה. משה מגיע בו לגבול יכולתו הנבואית של האדם. התחלת מסעותיו הרוחניים של משה היא בחזון הסנה. קשר זה שבין החזונות הודגש כבר על ידי חז"ל, שאמרו (תנחומא אחרי מות פרק ו): 'בשכר "[כִּי יָרֵא] מֵהַבִּיט" (שמות ג, ו) זכה ל-"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח)'.

כדי להבין דברים אלה ניעזר בדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א, ה), אך קודם נחזור אל הכתוב. משה רואה מחזה מוזר: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). הוא תמה ומחליט: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה?". עד מהרה מבין משה שזאת אינה תופעה טבעית אלא חזון שמימי. או אז, "וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָא-לֹהִים" (שם ג, ו). למה מסתיר משה את פניו? אין הוא רוצה לראות את המראה? כל ילד יענה – משה פחד, "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט". הרמב"ם מקבל תשובה זאת כלגיטימית, אם כי נזהר מהטעות הגסה "שהא-לוה ישיגוהו העיניים". כשלעצמו, הוא הלך בכיוון אחר, כיוון "הסוד". משה מסתיר את פניו בידיו, כביכול כדי להפעיל מעין צנזורה על החזון!

חזון יכול להיות מטעה אם הוא נתפס בצורה אימפולסיבית, מה שהרמב"ם כינה פעמים מספר "בתחילת דעת שיעלה בלִבו" של אדם, ואף של נביא. וכך הוא כותב: "ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלִבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הא-לוה, אבל יבוש וימנע ויעמוד… ועל זה נאמר, "וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו…". החזון זקוק לביקורת.

רעשים בקליטה

מעתה יכולים אנו להבין את האמירה שבמדרש. רק מי שיפעיל צנזורה על חזונותיו יזכה לחזות חזון אמיתי. זהו עיקרון חשוב המתייחס לדת בכלל. עולם הרוח מלא הזיות שנולדות בנפש האנושית המאבדת את בקרת התבונה. הזיות אלו, כחלומות הרגילים, הן מתחת לתבונה. הנבואה הוא רובד שמעל לתבונה, כאשר התבונה היא חסרת אונים, ואכן יש תחום כזה. קיימות חוויות מיסטיות או דתיות המופיעות אצל גברים ונשים, בזמנים ובמקומות שונים, ובמסגרתן של תרבויות שונות. החזונות עוברים דרך המדיום האנושי האישי, דרך הסובייקטיביות האנושית, וקודם כול – לפי הרמב"ם – דרך הדמיון של החוזה, המצייר את החזון וצובע אותו. כך עלולים המסרים להזדהם עם מה שהם מוצאים בדרך. על כך כתב הרמב"ם בשביעי שבשמונה פרקי המבוא לאבות, כשדיבר על המחיצות שדרכן רואה הנביא את נבואתו.

תוך השוואה מודרנית נוכל לומר שהאנטנה הקוסמית משדרת נכון, אך המקלט של המקבלים לא תמיד מכוון כראוי. רעשים מפריעים לקליטה נכונה של השידור. חז"ל השתמשו במטפורה של ה'אספקלריא". בחזון אמורה הנפש האנושית לפתוח מעין חלון זכוכית אל עולם שמעבר לאדם. אולם כאשר זכוכית זאת אינה נקייה ושקופה, היא מעוותת את המראה. פעמים מקור הזיהום הוא אישי, פעמים הוא תרבותי.

סמל של העיוות

יש מיסטיקאים שאולי הגיעו לחלון, אך הוא היה אספקלריא מזוהמת, זיהום ששיקף את עולמו הרוחני המעוות של האדם: אינטרסים, תאוות ואגוֹ. פעמים רבות, מרוב לכלוכה הופכת זכוכית החלון לראי שבה המיסטיקאי משקף רק את עצמו. בלעם, שחז"ל ראו בו דמות בעל פוטנציאל כְּזה של משה, הפך סמל לעיוות זה. בלעם עונה לשליחי בלק מלך מואב (במדבר כב, יח): "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'". על כך מעיר רש"י: "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים".

זאת ועוד; במסורת היהודית מצויר בלעם כמי שקושר זנות עם "קדושה". על כך יש עדות ארכיאולוגית חשובה, אחת המעטות שלא נמחקו בעקבות הימים. באחד משרידי קירות הבניינים שבחפירות בדיר עלא שבבקעת הירדן, נמצאו שברי טיח – הנמצאים במוזיאון ברבת עמון – ועליהם כתובת הכתובה בדיו. לפי השערתו של פרופ' אלכסנדר רופא, הבניין היה, אולי, מקדש מדייני. בכתובת המקוטעת מסופר על בלעם בר בְעֹר (!) החוזה חלום בלילה המביא אותו לצוות על זנות פולחנית. מכאן התערבבה וממשיכה להתערב בימינו התאווה המינית עם הקדושה, כביכול. הסובייקטיביות האנושית עיוותה כל שבריר חזון. אם להשתמש במושגים של בעל התניא, הרוחניות שייכת בחלקה לנפש הא-להית, וברובה לנפש הבהמית.

בלעם רצה לקלל אך הוכרח לברך. לא תמיד נס זה מתקיים. אנשים אשר רוח בהם, מצליחים על פי רוב לומר את מה שהם רוצים לומר. האדם בעל הכוחות הרוחניים הגדולים, איש הכריזמה, מביא לחברה מסרים מיסטיים. פעמים רבות מדי המיסטיקה אינה אלא מיסטיפיקציה, דהיינו הטעיה, אשליה ואף רמאות מודעת המתעטפת בבגדי מסתורין וסוד. זוהי מהותה של העבודה הזרה. לפעמים, כבמקרהו של בלעם, היא עיוות של חוויה ההופך מקור לקללה. משה הסתיר את פניו כדי להפעיל ביקורת על החוויה העצומה שהוא חווה, כדי להשתחרר מהסובייקטיביות, ואכן זכה להגיע לשיא מפני שהיה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). ענווה זאת הביאה את משה לחשוד בעצמו, להיזהר מהאגו שלו. לפי הרמב"ם הוא גם זכה להשתחרר מעצם השימוש בדמיון, המתרגם חזון לתמונה. זה מה שעושה את ההבדל בין תורתו של משה לבין חזונותיהם של נביאי האמת שעליהם נאמר: "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ", לא כך בתורת משה, "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012