אף שנמנה על 'זמרת הארץ' בשנות הרעב, לא נמנה השקד עם עצי הפרי המבטאים את טובה של הארץ כמרכז גידול חקלאי. סיבות אפשריות להדרת השקדייה

שקדיות במורדות הר נוף . צילום: יורי וירוביץ

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם:
אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ –
קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם
וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה;
מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ
נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.

אלו ככל הנראה תוצרי הארץ המשובחים, אשר יוצאו למדינות שכנות. מוצרים אלו כבר נזכרו בפרשת וישב, כתכולת מטענה של אורחת הישמעאלים שירדה עם יוסף מארץ ישראל מצרימה. תוצרי חקלאות אלו נחשבו כמוצרי חקלאות בעלי ערך ייחודי, וככל הידוע לא גדלו במצרים העשירה והמפותחת, עקב אקלימה החם והלח. מצרים נזקקה לייבא חלק ממוצריה גם מארץ ישראל (עיינו לדוגמה בירמיהו מו י"א וביחזקאל כז י"ז). על כן, גם מנחה מועטת לשליט מצרים הייתה בעלת משמעות מיוחדת.

אלו היו שנות רעב בארץ (ככל הנראה עקב מיעוט ממטרים), ומוצרי מזון בסיסיים היו חסרים לתושביה. המנחה שביקש יעקב מבניו לקחת למצרים מורכבת מתוצרים הניתנים לאחסון ושמירה גם לאורך זמן, על כן גם בשנות רעב ניתן היה להשיגם – אם כי בצמצום.  

גם בלי גשם

רבו הפירושים אשר לתכולת מוצרי המנחה: צרי, דבש, נכאת, לט ובטנים. אנו ננסה להרחיב מעט על מרכיב אחד מן המנחה – השקדים.

בזיהוי השקד כמעט שאין חילוקי דעות. זה העץ המוכר לנו גם בהווה ומניב שקדים (Almonds). את עץ השקד נוהגים לכנות גם "שקדייה". קרוב לוודאי שזהו חידוש של המשורר לוין קיפניס, שהופיע לראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדייה" (תרע"ט)כן הופיעה השקדייה בשירו של ישראל דושמן "השקדייה פורחת". כך הושרש השם 'שקדייה' לעץ השקד, שהפך לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל.

השקד בוית מן הבר באזורנו. ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו ברחבי הארץ מלמדים כי כבר באלף השלישי לפני הספירה היה מוכר השקד היטב בחקלאות המטע בארץ. השימוש בפירות השקד קדום והוא שימש למאכל, מהפרי הפיקו גם שמן עדין, שנעשה בו שימוש לתעשיית התמרוקים והבושם, לרפואה ולחניטת מתים במצרים.

השקד פורח עוד במהלך החורף, פירותיו מתוקים וטעימים וניתן לשומרם לתקופה ממושכת. הטיפול בעץ יחסית פשוט (בשונה מעצי הזית והגפן), והוא מסוגל להמשיך ולהתקיים גם בשנים שבהן כמות המשקעים נמוכה. לעץ השקד יש כל התכונות הנדרשות להיות סמל ודוגמה להתאמה לארץ, לשורשיות ואחיזה בקרקע, לשקידה וחריצות. פירותיו משובחים ובריאים, ופריו היה מזמרת הארץ.

מחוץ לשביעייה

בדברי הסיכום של משה טרם כניסת עם ישראל לארץ (דברים ח ז'-ח') הוא מנה את הפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל:
כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה
אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן
אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.

לאור דברינו לעיל, תמוהה העובדה כי למרות כל תכונותיו אלו לא נכלל השקד במניין הפירות שנשתבחה בהם הארץ. אין בידינו תשובה ודאית, אך מספר תשובות אפשריות נוכל לספק לתמיהה זו:

א. ייתכן שמקומו של השקד נפקד משבעת המינים מפני שפרי השקד לא היה פרי בסיסי בסל המזון הארץ ישראלי (לאורך הדורות) כיתר המינים האחרים. הוא היה תוסף למזון, ערכו היה דווקא בתעשיות הלוואי (שמן לבושם ותמרוקים).

2. נגה הראובני טען כי המכנה המשותף לשבעת המינים מצוי בתקופה שבין פסח לשבועות. בתקופה זו נפתחים פרחי הזית, הגפן, הרימון והתמר, ובה גם חונטת התאנה פגיה. בתקופה זו – עונה זו בארץ ישראל היא רבת תהפוכות ותמורות אקלימיות – מתמלאים גרעיני השעורה והחיטה, ובה נקבע גורל היבול של כל אחד ואחד משבעת המינים הללו. השקד אינו משתייך לקבוצה זו, שכן הוא פורח בחודש שבט, כחודשיים טרם חג הפסח (טבע ונוף במורשת ישראל, 36-41. נציין כי הראובני לא דייק; עץ התמר פורח כבר בחודש פברואר, זמן רב טרם חג הפסח).

3. כפי שציינו, השקדים יתקיימו גם בתנאי בצורת קשים וחלק לא מבוטל מאוכלוסייתם גדל בר. עוברי אורח וגם אוכלוסיית רועי צאן יכולים ליהנות מהם על בסיס מזדמן. לעומתם, שבעת המינים מאפיינים התיישבות וחקלאות קבע. אלו גידולים הזקוקים לעבודת האדם בקרקע ובעץ על מנת שיתפתחו, יגדלו כהלכה ויניבו פרי איכותי ובכמות נאותה. יותר מזה: במינים אלה הפרי זקוק לעיבוד נוסף כדי להגיע לעיקר שימושו (שמן, יין, קמח, דבלים, דבש).

השקד מייצג איפוא יותר את תקופת הנדודים, את מרעה הצאן והנוודות, את ארץ 'זבת חלב ודבש' טרם התיישבות הקבע ופיתוח החקלאות בארץ. 'שבעת המינים' מייצגים את המעבר לחקלאות הקבע המפותחת, ועל כן השקד לא נכלל עימהם.

4. לעץ השקד ופירותיו יוחסו במקרא ובמקורות חז"ל סמלים ניסיים ורוחניים, כגון המקל שהניח יעקב בשקתות המים לכבשיו כדי שיתרבו (בראשית ל), גביעי המנורה המשוקדים (שמות כה), מטה אהרן אשר פרח (במדבר יז) ומקל השקד בנבואת ירמיהו (ירמיהו א). כך התייחסו אליו גם חלק ממדרשי חז"ל העוסקים בשקד (לדוגמה: בבלי סוטה מו ע"ב; מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ה; שם, פרשה ה; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק טז פסוק לב; ספרי, דברים פיסקא שנה).

מרגע כניסתם של בני ישראל לארץ לישיבת קבע, נדרשות לסמלי הארץ דווקא דוגמאות חקלאיות, ארציות, יציבות וברורות, כגון הגפן, התאנה, הזית, הרימון והתמר, ועל כן לא נכלל השקד עם שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ (על פי יצחק הל-אור).

5. ייתכן כי השקד אינו נמנה עם שבעת המינים שבהם נשתבחה ארצנו מפני שרוב עצי השקד בתקופת המקרא גדלו בר. אלו התרבו מזריעים אשר הופצו על ידי ציפורים ובעלי חיים. יש לזכור כי חלק ניכר של עצי השקד המתרבים מזריעים מניבים פרי מר. אלו מכילים חומר בשם אמיגראלין המתפרק ויוצר חומצה ציאנית.  חומצה זו היא רעל מסוכן (ציאניד), לפיכך אסור לאכול כמות מרובה של שקדים מרים (אכילה של כ-70 פירות מרים עלולה להביא למוות).

זני השקד התרבותיים מכילים כמות קטנה של חומר זה, ולפיכך טעמם מתקתק. עצי השקד שניטעו על ידי חקלאי הארץ בעבר והניבו פירות מתוקים היו נדירים, ומטעיהם לא היו רצופים. על כן לא נכלל השקד עם מיני הארץ המשובחים (על פי אסף גור).

6. תופעה נוספת וייחודית קיימת בעץ השקד – הוא הראשון לפרוח מבין עצי הפרי הנשירים, והוא עוטה פריחה לבנה עוד בטרם לבלוב העלים. היותו ראשון עצי הפרי הפורחים אינו מרמז על הבשלת פריו. הפרי מבשיל רק בסוף הקיץ, לאחר כ-6-7 חודשי גידול. תכונה שלילית זו של השקד מתוארת כבר בספר משלים שנכתב בארמית בימי הבית הראשון, עוד בתקופת ממלכת אשור: "בני, אל תאץ כשקד, השוקד להנץ ראשון, ופריו יאכל לאחרונה, אך השכל כתוּת – המאחר להנץ אחרונה ופריו יבשיל ראשונה" (אחיקר החכם, ב, ז, בתרגום א. ילין).

*

עם תחילת העלייה לארץ בסוף המאה ה-19 החלו חקלאי המושבות לחזור ולנטוע מטעי שקדים בהיקפים משמעותיים במשק היהודי, בעידודם של פקידי הברון. מחלות, מזיקים ומשבר סחר בשקד חיסלו את הענף בתחילת המאה ה-20 ואת מקום השקדים תפסו במהרה פרדסי ההדר. שיפור הכּנות וזני השקד, ויכולת התמודדות טובה יותר עם מחלות ומזיקים, הביאו לכך שהחל משנות ה-80 של המאה ה-20 מטעי השקד הולכים ומתרבים ברחבי הארץ (כיום נטועים למעלה מ-40,000 דונם), ותופסים אט אט את מקומם הראוי והטבעי להם בנוף הארץ כמימים ימימה.

 ד"ר עקיבא לונדון הוא איש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן ואגרונום הרבנות הראשית לישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011